שוברים את קשר הצביעות סביב תעשיית החתונות
כשבני זוג נשבעים זה לזו אמונים מתרחשים דברים גרועים הרבה יותר מריקודי רובים ודקירת תמונות. שירים את היד מי שאי פעם הבין מה בדיוק אומרים החברים ב"סרט החברים"
אין ספק, זה היה השבוע של "חתונת הדמים" - נו, חתונת נערי הגבעות - שזכתה לכינוי המפוצץ הזה למרות שבתכלס דקרו שם תמונה, ו"חתונת הדיו" היה יכול להיות שם הולם יותר. אבל משהו אחד ממש הפריע לי בסרטון.
עוד כותרות ב-nrg:
- לראשונה: קנאביס רפואי עם תעודת כשרות
- האוצר: "ברקת עושה שימוש ציני בעובדיו החלשים ביותר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסירו דאגה מלבכם, אני לא מתכוון לקונספירציה מסובכת כמו אלה שהגיעו אליי בוואטסאפ - איך הברמן הקבוע של האולם היה חולה באותו יום, ולזה שהחליף אותו קוראים שמעון, שזה שם שמתחיל באות שי"ן, בדיוק כמו המילה שב"כ, ולכן זו הוכחה ששירותי הביטחון זייפו את התמונות - לא, ממש לא. לא הקונספירציות הפריעו לי, אלא הצביעות.
במשך עשרות שנים מתרחשים דברים נוראיים לפני חתונות, אחרי חתונות ובמהלך חתונות ברחבי הארץ, וכולם שותקים, רק כשזה מגיע פתאום לכמה נערי גבעות עם גוזמבות כולם מתעוררים ("גוזמבות" היא מילה נפלאה שלמדתי השבוע, ואני רואה בכל אחד מכם אחראי לכך שרק עכשיו הכרתי אותה. תתביישו).
הגיע הזמן לחשוף את כל הרעות החולות בעולם החתונות, ולהסיר את המעטה מהתעשייה שמגלגלת הכי הרבה כסף וגברים מכופתרים אל מחוץ לבית בימי חול בישראל.
* הזמנות חתונה - אני לא יודע איך זה אצלכם במגזר, אבל אצלנו, החילונים, פסוק מהתנ"ך על ההזמנה הוא נושא כאוב. אני מבין את הרצון להוסיף קצת קדושה לאנטריקוט, אבל רבאק, אם אתם כבר הולכים על פסוקים, למה לא לגוון? לא נמאס מ"מים רבים לא יכבו את האהבה", או "עד שמצאתי את שאהבה נפשי"?
אני מחכה לזוג הראשון שיפתיע אותי עם, נניח, "יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת, ובחורחר ובחרב, ובשידפון ובירקון". ובכלל, למה פסוקים? למה לא לתת בראש ההזמנה איזו שורה משיר מזרחי - "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום"? או יותר טוב, "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד"?
* סידורי ישיבה - במסגרת הרפורמה של בנט, כידוע, תלמידי חמש יחידות במתמטיקה יזכו לכ־35 נקודות בונוס במדד הקבלה לאוניברסיטה. סידור האורחים סביב השולחנות צריך להקנות משהו כמו 894 נקודות בונוס.
למזלי אני נשוי לאישה מוזרה מאוד, שבשבילה זה החלק הכיפי יותר במהלך ההכנות. בשלב מסוים היא אפילו שקלה לפתוח עסק קטן שייקרא "שירן תסדר", עם הסלוגן המופלא "אל תתני לזה לשבת לך על הנשמה".
* אוכל – האוכל בחתונות מתחלק לשניים: האוכל הממש טעים של קבלת הפנים, שאני לא זוכה לטעום ממנו כי התעכבנו בזכות שירן שלא הצליחה להחליט מה ללבוש, והאוכל הפחות טעים אחר כך, שאני לא נהנה ממנו כי כל מה שיש לי בראש הוא הקבבונים שהפסדתי בקבלת הפנים.
בגזרת האוכל־הפחות־טעים־של־אחר־כך, הגיע הזמן לשים סוף לתופעה נוראית שפשתה בתחום: הבופה. מדהים איך בעלי אולמות הצליחו לשכנע אותנו שלעמוד מאחורי הסבתא של החתן בתור לפרגית על מצע שעמום זה שיקי ומודרני יותר ממלצר שעובד בשבילך ומביא לך את הפרגית ישר לצלחת. אגב, אם ימשיכו לעצבן אותי עם השטות הזאת אני מתכוון להנהיג מנהג חדש, שבמסגרתו הזוג המאושר יצטרך לבוא אליי הביתה ולעמוד בתור כדי לקבל את הצ'ק.
* מנהל אירוע - עובד באולם שכל מטרתו להיות צמוד אליכם לאורך כל האירוע, מלבד ברגעים שאתם באמת צריכים אותו. למשל, ברגע שהכלה - להלן שירן - מגלה כמה שניות לפני החופה שמישהו נעל את הזר שלה - להלן סחלב - בחדר החתן־כלה. מבוסס על סיפור אמיתי - להלן "איפה המנהל אירוע הזה?" - ועל זעם עוד יותר אמיתי.
* מוזיקה – גם היא מתחלקת לשני סוגים: זאת שאנשים נהנים לרקוד לצליליה, ולא מזרחית. גם שירן ואני נפגשנו לפני החתונה שלנו עם הדי־ג'יי. הבטנו בו במבט חמור. אמרנו לו שאנחנו לא רוצים יותר מדי מזרחית בחתונה שלנו. שירן גם ביקשה, אם אפשר, שלא יהיו שירי מזרחית כבדים מדי. אבל מי שיצפה בסרט החתונה שלנו ירגיש שהוא צופה בטקס סיום קורס "חישוקים בוערים" של קפצני חמאס. מזל שהדי־ג'יי לא באמת הקשיב לנו.
כן, בחיי האישיים אני מעדיף גיטרות חשמליות על פני דרבוקות, אבל עם כל הכבוד לחתן ולכלה, אנשים לא באים לחתונה כדי לגלות כמה החתן אוהב את להקת המטאל האירית "בלו סקינהדס" (המצאתי, אל תחפשו).
חמודים שלי, מתחתנים? גררתם אותי החוצה עם חולצה מכופתרת ביום חול? אתם תתנו לי את מנת המוזיקה המזרחית שאני צריך. זה לא כאילו אני יכול לשים פתאום ליאור נרקיס באמצע משרד פרסום. חתונה היא ההזדמנות היחידה שלי, תודה.
* סרט חתונה - מה שבאמת הדהים אותי בסרטון "חתונת הדמים" הוא שעברו רק כמה שבועות מהחתונה וכבר יצא סרטון. במציאות הדברים מורכבים יותר. ממחקר שהמצאתי עולה שפרק הזמן הממוצע בין החתונה עצמה ובין קבלת סרט החתונה נמשך בין תשעה חודשים לשנה. בתל־אביב, אגב, רוב הזוגות מקבלים את סרט החתונה שלהם אחרי הגירושים.
* סרט חברים – הוא מוצג לכל הקהל במהלך החתונה, אבל מכינים אותו רק החברים של החתן והכלה. עקב כך, הוא רווי בדיחות פנימיות ומעמיד במבוכה את רוב הנוכחים באולם, שנאלצים לשמוע פרטים אינטימיים מדי על שני בני הזוג.
וכשאני אומר "לשמוע" אני מתכוון "לא לשמוע". מעולם לא הייתי בחתונה שבה הצלחתי להבין מה נאמר בסרט הזה. בדרך כלל היחידים שמצליחים להבין הם מי שהשתתפו בצילומים, ולפעמים רק מי שאשכרה השקיע וכתב את המילים בעצמו. אז אנא, ידידיי, שתי אפשרויות: או שתוסיפו כתוביות, או שתשאירו עותקים של התסריט על כל שולחן.
* שמלה – אין דרך סמלית יותר לפתוח את חיי הזוגיות מאשר בהוצאת הון עתק על בגד שאשתך תלבש פעם אחת בחייה. לזכותה של שירן ייאמר שעל אף חיבתה לפרטי אופנה יקרים באופן מוגזם, במקרה הזה היא הסכימה שמדובר בהוצאה מופרזת. זה לא הפריע לה כמובן לקנות שמלה ממש יקרה, אבל לפחות היא הסכימה.
* "זוהרים" – איפשהו בין המצאת נוסח הכתובה לפיתוח הלכות דקירת תמונות תינוקות פלסטינים, ליהדות התפלח מנהג שרק אלוהים יכול להסביר: חלוקת צעצועי פלסטיק.
בשלב כלשהו במהלך הערב צצים ברחבת הריקודים ארגזים עמוסים במשרוקיות, כובעים, שרשראות ועוד מיני זוועות, שהמכנה המשותף לכולם הוא צבעם הזוהר. באיזה שלב ביהדות החליט איזה רבי שמעון בר זוהר ששום שמחה לא יכולה להיות שלמה בלי שייצא לך לראות את סבתא של החתן רוקדת עם כובע ומשרוקית בצבעים שיכולים להוציא את העיניים? אני לא יודע מה עדיף, זה או הנפת בקבוקי מולוטוב.
זו הייתה רשימה חלקית בלבד. אני חלילה לא מצדיק שום דבר בהתנהגות הרוקדים בחתונת נערי הגבעות, אבל נדמה לי שהעולם עמוס בזוועות קטנות. יש מקום להתייחס לתמונות בפרופורציה: בהן רשויות הביטחון יטפלו, אבל אנחנו – זוגות מתחתנים, משפחה ואורחים - לגמרי לבד.
אין באמור לעיל כל הודאה בכך שלא נהניתי בחתונתי או שסבלתי במהלך האירוע, הטקסט נכתב בהומור וכל האמור בו לא ירמוז על דבר מלבד על אהבתי הגדולה והבלתי תלויה לאשתי האהובה שירן. סולחת?
אקו"ם