כשהשלום יקרוס: שדה הקרב העתידי בין ישראל ומצרים
הצבא המצרי מחמם מנועים על תעלת סואץ, אבל צה"ל מתעלם: זה לא קורה ב־1973 אלא בעתיד הלא רחוק - וגם הפעם ישראל עלולה להתעורר רק אחרי שיפרצו הקרבות בסיני. מומחים לאסטרטגיה צבאית מזהירים: כך יהפוך השלום הקר עם מצרים לעימות חם
שרשראות הטנקים המצריים שחרצו את אדמת סיני סימלו את סופה של תקופה. במשך שלושים שנה נמנע הצבא המצרי מהכנסת כוחות נוספים לחצי האי, מעבר למעט שהתירו לו הסכמי השלום עם ישראל. אלא שהמתקפות של שלוחות אל־קאעידה נגד מטרות צבאיות ואזרחיות הביאו לשינוי כללי המשחק.
עוד כותרות ב-nrg:
- לראשונה: קנאביס רפואי עם תעודת כשרות
- האוצר: "ברקת עושה שימוש ציני בעובדיו החלשים ביותר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ב־14 באוגוסט 2011 פתחה מצרים ב"מבצע נשר", שכלל הזרמת אלף חיילים, שריוניות, נגמ"שים וטנקים לצורך מלחמה במוסלמים הקיצונים, שהלכו והעמיקו את אחיזתם בשטח המפורז. בשנים לאחר מכן התחלף האויב מאל־קאעידה לדאעש, ומצרים הכניסה כוחות קרקעיים גדולים עוד יותר, וליוותה אותם בהפצצות אוויריות שהלכו והתקרבו למשולש הגבולות סיני־ישראל־רצועת עזה.
לכאורה, כל המהלכים הצבאיים האלה אינם מעידים על התערערות הסכמי השלום שנחתמו בקמפ־דיוויד; אדרבה, הם נעשו בתיאום עם ישראל ובעידודה, לצורך מיגור קִני הטרור שמהם שוגרו מדי פעם רקטות גם לעבר אילת. לא רק במלחמה מול דאעש קיים שיתוף פעולה בין ישראל ומצרים, אלא גם במאבק מול אויב משותף אחר – שלטון חמאס בעזה.
ובכל זאת, בקרב מומחי צבא העוקבים אחר הנעשה בסיני יש מי שמחברים את התמרונים של צבא מצרים עם ההיסטוריה הטעונה של שתי המדינות, ומוצאים סיבה לדאגה עמוקה. העם המצרי, הם מזכירים, לא שכח את שנאתו הארסית למדינה הציונית.
אחרי הכול, מצרים היא ערש הולדתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, והאחים המוסלמים הפועלים בה הם אבותיה של התנועה הסלאפית ושל האידיאולוגיה הדאעשית. את התמרונים בסיני הם רואים לפיכך כפוטנציאל לאיום על ישראל – אם לא עכשיו, אז בטווח הארוך.
"בנסיבות מסוימות עלול להתרחש משבר ואפילו עימות כלשהו בין ישראל למצרים על אדמת סיני", אומר ד"ר אהוד עילם, חוקר ישראלי שעבד בעבר בשירות משרד הביטחון וכיום חי בארה"ב. "בשנים האחרונות ישראל מאפשרת למצרים להעביר כוחות לסיני, למרות שזה מכרסם בפירוז של חצי האי, שהוא מרכיב מרכזי בהסכם השלום. אם מצרים תתגבר באופן מהותי את כוחותיה ללא הסכמה ישראלית, זה יכול להוביל להתנגשות".
סא"ל במיל' אלי דקל־דליצקי, שעמד בראש "ענף 1" באמ"ן, העוסק במחקר שטח, מרחיק לכת אפילו יותר. לדעתו מצרים מתכוננת כבר כעת למלחמה בישראל. הכוחות שהיא מכניסה לסיני מטרתם לאו דווקא להילחם בדאעש, לדבריו, אלא לבצר את חצי האי בכוונה להשתמש בו כקרש קפיצה למתקפה.
"אין לי ספק שהם יפעלו ככל יכולתם לכרסם בשאריות הסכם השלום", אומר דקל. "ההיערכות המצרית בסיני אינה הגנתית אלא התקפית. בהסכם השלום הותר להם להחזיק שם דיוויזיה אחת, והם בנו מערך בשביל ארמיה (כוח גדול פי שישה – א"א)".
אם המצרים יבקשו תגבור נוסף בסיני כדי להיאבק בדאעש, האם ישראל צריכה להסכים לכך?
"המצרים יבקשו את זה, עם דאעש או בלעדיו. האם לתת להם? השאלה היא מה הם מוכנים לשלם בתמורה, ומי נושא ונותן איתם מצדנו. המציאות בשטח היא שמצרים מפרה בהתמדה את ההסכמים, וגודשת את סיני בעוצבות, בחיילים ובמתקני לוגיסטיקה. ומה שחמור מכול - היא עושה זאת בהסכמה שבשתיקה מצד ישראל".
את הנסיבות שעלולות להתגלגל לכדי מלחמה עתידית תיאר עילם, דוקטור לאסטרטגיה צבאית, בספר שהוציא באנגלית ביוני 2014 - "המלחמה הבאה בין ישראל למצרים" (The Next War between Israel and Egypt: Examining a High intensity War between Two of the Strongest Militaries in the Middle East).
לפי עילם, גם לאחר עשרות שנות שלום האפשרות למלחמה בעצימות גבוהה בין ישראל למצרים בשטחי סיני בהחלט קיימת - ועל ישראל להתכונן למערכה שתהיה בעלת אופי שכמוהו לא ידענו מאז 73' - עימות של צבא מול צבא.
במבט של כאן ועכשיו, יש להודות, אפשרות כזאת לא נראית סבירה. היחסים בין ישראל למשטר א־סיסי הם לכאורה טובים ביותר. מלבד זאת, מצרים עסוקה עד מעל לראש בעימות עם סניף דאעש בסיני, שתוקף ללא הרף את יחידות הצבא המצרי ואת האזרחים בחצי האי, ושואף לפגוע גם בתיירים.
לא מן הנמנע שבעתיד הקרוב ימתין למצרים קונפליקט צבאי גם מול מה שנשאר מלוב – מדינה שלמצרים יש אינטרסים משמעותיים בשטחיה, ובעיקר בבארות הנפט שעוד נשארו בה; וקונפליקט אחר מול אתיופיה, שמעוניינת לעצור בשטחה את מי הנילוס - עורק החיים של שכנתה הצפונית.
ובכל זאת, היום איש אינו מוכן להתחייב שמצרים לא תשנה פניה במהירות. אך לפני שנים אחדות הצליחו האחים המוסלמים להשתלט על המדינה, כשלאחר הדחתו של מובארכ נבחר מוחמד מורסי לנשיא. שלטונו היה קצר ימים וכעבור שנה בלבד גם הוא הופל, אך היסודות האסלאמיסטיים חיים ובועטים באוכלוסייה המצרית.
"הספר שלי הוא פרי מחקר של שנים רבות, עוד מתקופתו של מובארכ", אומר עילם. "ההנחה שלי אז וגם כעת היא שהיחסים עם מצרים, טובים ככל שיהיו, עשויים להידרדר לעימות, אולי גם במהירות. התנגשות כזו עשויה להיות מוגבלת, אבל עדיין יש להיערך לקראתה. לנוכח העובדה שמצרים מחזיקה בצבא הערבי החזק ביותר, יש להתייחס אליה גם לפי יכולותיה הצבאיות ולא רק לפי הקשר הנוכחי עמה, עם כל היותו חיובי למדי".
בספרו מציע עילם שורה של תרחישים שיובילו לפרוץ העימות. כתוצאה מקונפליקטים פנימיים במצרים, למשל, עשוי הצבא להחליט שהדרך היחידה להגיע לאחדות פנימית היא להילחם באויב חיצוני. "הנשיא המכהן א־סיסי לא מעוניין בעימות, והוא מן הסתם יעשה את המרב כדי להימנע מכך", אומר עילם.
"לנוכח הבעיות הפנימיות האדירות של מצרים, מלחמה נגד ישראל, עם כל העלות והסיכון שבה, תהיה מבחינתו קטסטרופה. עם זאת, יש גורמים שעשויים לדחוק בהנהגה המצרית, גם בניגוד לרצונה, ליזום משבר עם ישראל. ראשית, יש עוינות כלפי ישראל, והיא עשויה לתסוס במיוחד בעת הסלמה ביחסים בינינו לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט.
"אף שהמשטר הנוכחי במצרים הוא נגד חמאס - מגמה שהתבטאה בימי מבצע 'צוק איתן' ובחסימת מנהרות מסיני לרצועת עזה - עדיין יש סולידריות עם הפלסטינים, ובמקרה של התנגשות־רבתי בינם ובין ישראל הציבור המצרי יתבע מהנהגתו לפעול. הדרישה הזו עשויה לכלול צעדים כסילוק שגריר ישראל והקפאת הקשרים הדיפלומטיים, ויכולה להידרדר עד ביטול הסכם השלום, אם לא גרוע מכך.
"תרחיש כזה יכול להשתלב במשבר חריף בתוך מצרים. בנסיבות כאלה, ההנהגה המצרית - החוששת מהפלתה בידי ההמונים, ונואשת להעלות את קרנה אצלם – עלולה לפעול להסחת תשומת הלב של הציבור דרך ניגוח ישראל. גם אם הכוונה תהיה רק ליזום משבר, ולא לחתור לעימות, זה עלול להידרדר לכך. כמובן, אם ההנהגה הקיימת תתחלף ויעלה שליט אחר - לאו דווקא מהאחים המוסלמים, אבל אחד שיהיה עוין כלפי ישראל - תגבר הסבירות לחיכוך צבאי בין שתי המדינות".
כיצד תיראה המלחמה העתידית בין ישראל למצרים? להערכתו של עילם, יש להניח שמי שיפתח במלחמה יהיו המצרים, תוך שימוש באלמנט ההפתעה, כפי שעשו במלחמת יום הכיפורים.
בידי מצרים יש כבר היום מאות טילי קרקע־קרקע שמסוגלים לפגוע באתרי מפתח בתחומי ישראל, והיא עשויה להשתמש בהם כדי להנחית מכה אנושה על בסיסי חיל האוויר. תיתכן גם מתקפה משולבת של מטוסים, טילים לטווח קצר וארוך, ארטילריה וספינות מלחמה. יחידות קומנדו מצריות ינסו לחדור לשדות התעופה הישראליים המופצצים, כדי להגדיל את הנזקים ואת הכאוס, להשמיד מטוסים על הקרקע ולהרוג אנשי צוות אוויר. שיטות הקומנדו האמריקאיות, שהוטמעו בצבא מצרים בעזרת קצינים של צבא ארה"ב, עלולות להתגלות כיעילות למדי.
למעט הפגיעה בבסיסי חיל האוויר לצורך השגת עליונות אווירית, עילם משער שהמלחמה תתנהל כמעט כולה בתחומי סיני. המצרים לא ינסו לצאת לתקיפות קרקעיות בנגב ומעבר לו, אלא אם יגלו שההתקדמות של כוחותיהם בחצי האי קלה ומהירה משציפו. במקרה כזה הם עלולים להרחיב את תוכניותיהם ההתקפיות אל תחומי ישראל, ולהסתייע בחמאס ובארגונים פלסטיניים אחרים.
לישראל יידרש ככל הנראה זמן רב להכניע את המצרים בסיני, בעיקר בגלל חוסר הכנה מתאימה. צה"ל כיום נערך בעיקר לאפשרות של פעולות גרילה מצד כוחות סדירים־למחצה כמו חמאס ודאעש, ולא למתקפה של צבא סדיר, ודאי לא של מדינה שעמה יש לנו יחסי שלום פורמליים.
כל זמן שכוחות הקרקע המצריים יישארו קרוב יחסית לבסיסיהם שבתעלת סואץ, עילם טוען בספרו, צה"ל יהסס להניע את כוחותיו לשם. בצפון־מזרח סיני, לעומת זאת, צה"ל יתקוף בניסיון להשמיד כוחות מצריים מתקרבים, בתקווה להשיג ניצחון מהיר. מבחינת המצרים, כל מצב שבו צבאם לא הושמד כליל בידי ישראל יוגדר כהצלחה. מטרתם המעשית לאחר המלחמה תהיה לדרוש לבטל את פירוז סיני; הפיכת חצי האי לבסיס צבא מצרי תאפשר לשלטונות בקהיר להציג בפני עמם "ניצחון גדול על ישראל".
לפי התרחישים שמשרטט עילם, אם הצבא המצרי ינסה להתקדם עד לגבול ישראל - ישראל מצדה תנסה לחדור כמה שיותר לתוך סיני, אולי כל הדרך עד לתעלת סואץ. המרחק שצריכים הכוחות לעבור לשם כך – כ־200 ק"מ - יגרום לבעיות לוגיסטיות, וישראל גם לא תרצה להיראות כמי שחוסמת נתיב תעבורה בינלאומי.
לאור זאת, סביר להניח שצה"ל יעדיף להילחם לא בתעלה עצמה אלא כמה עשרות קילומטרים ממנה. ייתכן שישראל תציע לבדווים בסיני לשתף פעולה עמה בתמורה לאוטונומיה או עצמאות, דבר שהמצרים מעולם לא העלו על דעתם להציע להם.
בניגוד למלחמות קודמות, מציין עילם, הפעם כוחות קרקעיים מהירים – של ישראל או של מצרים - לא ייתקלו בביצורים כבדים שיחסמו את כניסתם לשטחי האויב. ויש הבדל משמעותי נוסף בין המלחמה העתידית לקונפליקטים מהעבר: הפעם שני הצבאות, הן הישראלי והן המצרי, ישתמשו בעיקר בנשק אמריקאי ובשיטות אמריקאיות.
בשדה קרב שבו כל צבא יתקשה להבחין בין הכלים שלו ובין אלה של יריבו, התוצאה תהיה ריבוי מקרים של "אש ידידותית". מעבר לכך, אם תחליט ארה"ב להטיל אמברגו על אספקת הנשק לאחד הצדדים או לשניהם, היא תשפיע באופן מיידי על תוצאות המלחמה, או אף על עצם קיומה.
מן הסתם במהלך המלחמה יופעל על ישראל לחץ בינלאומי אדיר להגיע ל"פתרון של שלום" עם מצרים. קשה לומר עד כמה אפשר לסמוך על יציבותו של הסדר כלשהו לאחר הפרה בוטה של הסכם שלום. ישראל צריכה גם לחשוב על כך שתבוסה גדולה מדי לצבא המצרי, המנהל למעשה את המדינה, עלולה להביא לקריסתה של מצרים כולה.
האם היום המצרים הם יריב מסוכן יותר מכפי שהיו ב־73'? לדברי עילם, לצבא מצרים "אין יכולת להכריע את צה"ל, אלא לכל היותר לנחול הישג מוגבל. "במלחמת יום הכיפורים הם החזיקו בכמה יתרונות שאין להם היום", הוא אומר.
"ראשית, אז הייתה למצרים ברית עם סוריה, שהייתה גם היא מדינה בעלת עוצמה, ומדינות ערביות אחרות הצטרפו אליהן במהלך הלחימה - בעיקר עיראק. כיום, ולפחות בעשור הקרוב, עיראק וסוריה יישארו מדינות מרוסקות, ספק בכלל אם ישרדו, וודאי שלא יהיו מסוגלות לסייע למצרים. גם היחסים של מצרים עם ברית המועצות ב־73' היו הדוקים יותר מאלו שיש לה כיום עם רוסיה.
"הרוסים, עם כל המעורבות שלהם במזרח התיכון וטיפוח הקשרים עם קהיר, עשויים להסס לפני שיזרימו למצרים נשק בעת עימות עם ישראל. גם אם יעשו זאת, לצבא המצרי יידרש זמן רב כדי להטמיע מערכות רוסיות חדישות, היות שהוא מתבסס היום ברובו על ארסנל אמריקאי ונשק רוסי מיושן.
"ארצות הברית ודאי לא תעניק למצרים נשק ואספקה צבאית אחרת בעת מלחמה עם ישראל. הצבא המצרי יוכל להילחם גם בלי סיוע חיצוני, אבל האילוץ הזה יכביד עליו, בעיקר ככל שהלחימה תתמשך ומלאי התחמושת והחלפים שלו יידלדל. מרכיב אחר הוא שבמלחמת יום הכיפורים הצבא המצרי לחם סמוך לתשתית ולבסיסים שלו באזור תעלת סואץ. במלחמה הבאה יהיה עליו לפעול הרחק מהם, בלב סיני, מה שיאריך את קווי האספקה שלו בעשרות קילומטרים, ויהפוך אותם לפגיעים מאוד למתקפות".
מהעבר האחר, עילם מצביע על יתרונות שצבא מצרים בגרסתו הנוכחית נהנה מהם: "יש להם היום חיל אוויר משובח הנשען על כמאתיים מטוסי אף־16, וחיל השריון המצרי, המבוסס על כאלף טנקי M1A1 (אברמס), הוא חזק למדי. בנוסף צריך לזכור שגם לישראל אין היום תשתית צבאית בסיני, כמו זו שסייעה לה ב־1973 להתמודד עם הצבא המצרי.
"יש גם גורמים שקשה לדעת אם ישפיעו לכאן או לכאן. הצבא המצרי נחשף בעשורים האחרונים לתורת לחימה אמריקאית, ורק עימות יוכיח אם הלמידה הזו השתלמה למצרים יותר מהלמידה מברית המועצות בזמנו. כמו כן, הצבא המצרי לחם בשנים האחרונות בסיני, מה שמעניק לו ניסיון בשדה הקרב העתידי בינו לבין ישראל – ומצד שני זהו ניסיון במאבק מול ארגוני גרילה וטרור, שאינם מצוידים בטנקים, במטוסים, בארטילריה ובספינות טילים של צבא סדיר".
נחזור למציאות כיום: איך אתה מעריך את תוצאות המאבק של צבא מצרים נגד שלוחת דאעש בסיני? הוא נוחל הצלחות אמיתיות, או מתגלה כלא יעיל?
"הוא נוטה להפעיל יד קשה, מה שמדרבן בדווים בסיני לחבור דווקא לארגוני הטרור. יש לצבא המצרי הישגים והוא מפרסם ידיעות על הצלחותיו, אבל ייתכן שהן מוגזמות. הוא גם סופג באופן קבוע מהלומות, לעתים כבדות למדי, עד כדי הרג של עשרות מחייליו.
"עם זאת, בניגוד לסוריה או עיראק, מצרים עדיין מצליחה לשלוט בשטח שלה. דאעש רחוק מלהיות חזק דיו לגבור על הצבא המצרי או לדחוק אותו מחצי האי – וכך יהיה לפחות כל עוד מצרים מחזיקה מעמד כמדינה, מה שלא בטוח שיימשך. היא עשויה להפוך למדינה מעורערת, ובהתאם גם צבאה עשוי להתפורר, ולו חלקית".
לראייתו של אלי דקל, ההתבססות המצרית בסיני היא חלק מהכשל המודיעיני הישראלי החוזר ונשנה. בספרו "מודיעין תלוש מהקרקע", הסוקר את עבודתה של חטיבת המחקר באמ"ן, עומד דקל על סדרת מקרים שבהם התעקשה ישראל להתעלם מכל הנורות האדומות שהבהבו מולה – כך ערב מלחמת יום הכיפורים, וכך נוכח ההתחמשות הסורית ערב מלחמת לבנון הראשונה.
בספר מוזכרות גם כמה פרשיות מהזירה המצרית של אחרי חוזה השלום, המראות כיצד הפרה מצרים את ההסכם "באמצעות טריקים ושטיקים", כדברי דקל. "ההתעצמות המצרית היא תהליך ארוך שהחל מיד עם חתימת הסכם השלום", הוא אומר. "מנגד, מדינת ישראל הולכת ומאבדת את נכסיה הקרקעיים. אובדן סיני ותהליכי ה'שלום' יוצרים מגמה שעיקרה חזרה ל'גבולות אושוויץ', קווי 1967.
"ככל שממשלות ישראל לדורותיהן עצמו עיניהן ומילאו פיהן מים, התיאבון המצרי רק גדל. המצרים מבצעים בסיני עבודות אזרחיות בהיקף אדיר, ששיאן הרחבת תעלת סואץ. במקביל הורחבה מאוד התשתית הצבאית, כולל גשרים על התעלה, בניית מערכת ביצורים ומערך להתרעה אווירית, הקמת מחנות קבע לכ־120 מסגרות גדודיות, והקמת מערכת לוגיסטית הכוללת שפע של מחסני תחמושת ודלק צבאיים.
"עיקר בניית התשתית הצבאית לגייסות בוצע עד לשנת 2007. בשנים 2007־2010 חל גידול מואץ מאוד בתשתית הלוגיסטית בסיני, שלפחות הוכפלה באותה תקופה. גם כיום ממשיכים המצרים לפתח את התשתית הצבאית, ככל הנראה בקצב איטי יותר - אף שאין בידי נתונים עדכניים המקיפים את כל סיני. בסיכומו של דבר, אי אפשר אלא לתמוה מה כוונת המצרים, ומה קרה במזרח התיכון בסוף העשור הקודם שהביא אותם להכפיל את התשתית הלוגיסטית בסיני".
מאז 2010 היו חילופי שלטון במצרים. האם משטרא־סיסי עלול לתקוף את ישראל? יש לו תוכניות בכיוון?
"למעט הצבא השווייצרי של האפיפיור, לכל צבא יש תוכניות. בין לכבוש את תל־אביב ובין המשך המצב הקיים יש תחום עצום של אפשרויות. ככל שא־סיסי יתבסס בשלטון, וככל שהמערב יקפוץ ידו, כך יגבר תיאבונו של נשיא מצרים לחבל ביחסי האתנן שיש לו היום עם ישראל".
עד כמה הצבא המצרי של היום מסוכן לעומת זה שהיה במלחמת יום הכיפורים?
"לצבא המצרי אין אויבים כלל, אבל מאז הסכמי קמפ־דיוויד הוא גדל פי שניים עד פי שלושה, והצטייד באמצעי לחימה חדישים כמו טנקי האברמס. אין לי מושג לגבי טיב האימונים ותדירותם".
איך אתה רואה את ההתמודדות שלהם עם דאעש?
"אני בכלל לא רואה בדאעש בעיה", מפתיע דקל. "עובדה: בעשור האחרון, כל הפיגועים נגד השלטון המצרי בוצעו רק ממזרח לקו A – קו שחוצה את סיני לאורכו, מהעיירה ביר־אל־עבד בצפון, דרך רפידים, וכלה בראס־מוחמד בדרום.
"אני מאוד תמה: כיצד התושבים ממערב לקו הזה רגועים? מה, אין מוסלמים אדוקים בקנטרה, בא־טור ובבלוזה? זו תופעה מוזרה ביותר, וההסבר שלי הוא כזה: לפי הסכם השלום מותר לצבא המצרי להחזיק בסיני כוחות צבא מוגבלים ממערב לקו, ואילו ממזרח לו מותר להם להחזיק כוחות משטרה בלבד. הפיגועים המוזרים במתקני השלטון המצרי במזרח, דווקא באזור שלצבא מצרים אין בו דריסת רגל, הם עילה לבקש מישראל לאפשר הכנסת עוד ועוד כוחות לשם, כביכול כדי לטפל בבעיה.
"המתקפות האלה משחקות לידי השלטון, או אולי אפילו יזומות מצדו. אבל חשוב להדגיש שהמצרים בנו מתקני תשתית צבאיים ממזרח לקו A הרבה לפני הפיגוע הראשון.
"לצבא המצרי בסיני, שמונה לפי הסכם השלום עשרות אלפי חיילים, לא אמורה להיות בעיה להתמודד עם כמה מאות מחבלים המצוידים בטנדרים עם מקלעים ורקטות. לכן לדעתי הבעיה אינה צבאית. דאעש הוא סימפטום, הוא לא המחלה".
האם המצרים עצמם עלולים לתקוף את ישראל בעתיד הקרוב, או שלדעתך הם יהיו עסוקים בדברים אחרים?
"תחזיות כאלה מסורות רק לנביאים הצופים את אחרית הימים. למצרים יש שפע של אפשרויות, וברור לי שהם ינסו למוסס את הסכם השלום עם ישראל; הקצב תלוי רק ביכולתו של א־סיסי לדכא את האופוזיציה הפנימית, ובנושא הזה
"אני יודע שהוא פועל נמרצות, ואף בונה כלא ענק לאסירים פוליטיים. אם הנשיא יבסס את שלטונו, זה יגביר את רצונה הבסיסי של מצרים למוסס את השרידים שנותרו מהסכם השלום ולחזור לחיקה החמים והמפנק כלכלית של האומה הערבית. לפיכך, אם ישראל חפצה להמשיך את מצג השווא של שלום עם מצרים, עליה להתפלל שא־סיסי יהיה עסוק מעל הראש בדיכוי מתנגדיו".
מדוע שהמצרים ירצו בכלל לערער את השלום עם ישראל?
"הסכם השלום נכפה על מצרים. הנספח הצבאי בהסכם וסמכות השיטור שניתנה לארה"ב כפטרונית משפילים את מצרים עד עפר. השלום עם ישראל הפך את מצרים ממנהיגת העולם הערבי למצורעת שאף מדינה ערבית לא רוצה בקרבתה. החזרה לחיק העולם הערבי דרך ביטול או צמצום של הסכם השלום היא גם אינטרס מצרי וגם משאלת הלב של השכבה האינטלקטואלית בקהיר.
"באופן עקרוני־לאומי־דתי, קיומה של ישראל הוא לצנינים בעיניהם. מבחינתם ההסכם הוא זמני בלבד, ותקף כל זמן שישראל חזקה. הם בהחלט שומרים על אופציה של תקיפה במקרה שהם ירגישו חזקים יותר. סאדאת ומובארכ עשו ככל שלאל ידם בנושא זה, ולא נראה לי שא־סיסי יבצע תפנית הנוגדת את רוח רבותיו. כמו שנאמר, 'לאורם נלך'. כמובן, בעוד שעה מישהו יכול לתקוע כדור בנשיא מצרים, ואז מתחילה אופרה אחרת".
רמז למתיחות המבעבעת מתחת לפני השטח היינו יכולים לראות לפני שבועות אחדים, דווקא במישור הכלכלי של הקשרים בין המדינות. הליך בוררות ארוך, שהחל לאחר שפוצץ צינור הגז בין מצרים לישראל, הסתיים בפסיקה שחברות הגז המצריות צריכות לפצות את חברת החשמל הישראלית בסכום של 1.8 מיליארדי שקלים. בתגובה הודיעה ממשלת מצרים שהיא מקפיאה את המגעים לרכישת גז מישראל – אותו גז שנתניהו רוצה כל כך להתחיל לייצא מהמאגרים שהתגלו בים התיכון.
במקביל להתעצמות הצבאית המצרית, איום נוסף עלול להתרגש על ישראל מחצי האי. מצרים עוברת היום משבר כלכלי עצום כתוצאה מהצניחה בתיירות, וייתכן שבעתיד הקרוב המדינה תסבול ממחסור במזון ואף במים. סעודיה העשירה אמנם תומכת בה, אבל התמיכה הזו עשויה להיפסק, שכן הכלכלה הסעודית עצמה נפגעה קשות מצניחת מחירי הנפט. התוצאה עלולה להיות התמוטטות המשטר בקהיר וגלישה לאנרכיה.
במצב כזה גל של מאות אלפי פליטים עלול לצאת ממצרים לכיוון מזרח. זרם הפליטים שבאו לישראל מסודאן ייראה כזרזוף דקיק לעומת הנחשול הזה, שיכלול גם מוסלמים קיצונים. ישראל ודאי לא תוכל לקלוט את כולם בתחומה; מצד שני, מחנות שיוקמו לאורך הגבול יהפכו במהירות למוקדי טרור חדשים.
אם תשאלו את עילם, לישראל אורבות עוד סכנות רבות בשלל זירות. לאחרונה הוא השלים את כתיבתו של ספר קצר העוסק במלחמות העתידיות של ישראל נגד איראן, חזבאללה, סוריה והפלסטינים. "בשנים הקרובות ישראל עשויה לנהל מלחמה אחת או יותר נגד היריבים האלה", הוא אומר.
"עימות נגד איראן עשוי להתחולל אם היא תפר את ההסכם שנחתם עמה לפני כמה חודשים, וישראל, בלית ברירה, תהלום בתשתית הגרעין. איראן מצדה צפויה לשגר טילי קרקע־קרקע לעברנו, ולהפעיל את בן חסותה חזבאללה, שמחזיק כ־150 אלף רקטות וטילים המכסים את כל שטח ישראל.
"צה"ל בתגובה יפתח במתקפה כוללת בלבנון, קרקעית ואווירית, כדי לצמצם ובתקווה לגדוע את הירי לעבר ישראל. בזירה הסורית, ירי או חדירות לרמת הגולן עשויים לדחוק בישראל לבצע פעולות מנע ותגמול בתוך סוריה, כולל על הקרקע. זה יכול להיעשות עם או בלי שיתוף פעולה של ארגונים מתונים יחסית שם".
ספר אחר של עילם, שיפורסם בקרוב בארצות הברית, בוחן את המערכות הצבאיות של ישראל מהקמתה ועד היום. המבקרים של תחזיותיו יאמרו שגם הן מתארות למעשה את המלחמה הקודמת – ואילו המלחמות הבאות כבר יתנהלו בעולמות הסייבר וכנגד צבאות טרור, ולא מול צבאות לאומיים מאורגנים כבעבר.
מכל מקום, לשאלה החשובה ביותר בנוגע לעימות אפשרי בין ישראל למצרים – מי תהיה המנצחת – עילם אינו נותן תשובה חד־משמעית. הוא מציין רק את הידוע לכול, ולמרות זאת אינו מובן מאליו: המנצחת תהיה זו שתכין עצמה טוב יותר לקראת העימות הבא, גם אם נדמה שהוא רחוק מאוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם