למה רמי לוי מרגיז את השמאל הישראלי?
אורלי וילנאי אמרה שהוא נוהג בחזירות, ח"כ מיכל בירן האשימה אותו בניצול עובדים ובשמאל הכלכלי הפכו אותו לאויב העם. כך הפך אחד אנשי העסקים החשובים בישראל לסדין אדום של המגזר שלא אוהב עשירים
רמי לוי הפך בשנים האחרונות לסדין האדום של השמאל הכלכלי בישראל. ישאל את עצמו כל אדם – מדוע זה דווקא רמי לוי, שצמח כל כך מלמטה, מוציא את אנשי השמאל מהכלים? הרי דווקא הם אמורים לעמוד לצדו - אלה שמיתגו את עצמם כ"חברתיים". כיצד הפך לוי לשק ניגוח עבורם? מעבר לתשובה הברורה - כי בהצלחתו הגדולה, גורם "האיש שבא מלמטה", לח''כים החברתיים להרגיש מעט מיותרים – ישנו הסבר נוסף, וכדי להבינו, כדאי להכיר את ההבחנה בין משחקי סכום אפס, לעסקאות win-win.
בכל ענף ספורט שנתבונן בו, בין אם ענפים קבוצתיים כמו כדורגל וכדורסל, או ספורט יחידים כמו טניס וג'ודו, הניצחון שלך הוא ההפסד של היריב. עלית ליתרון – היריב ירד לעמדת חיסרון.
בתורת המשחקים קוראים לזה משחק סכום אפס. משחקי סכום אפס, לא קיימים רק בספורט, והם לא המצאה של האדם. כשצ'יטה רודפת אחרי צבי, ההצלחה של הצ'יטה היא הכישלון של הצבי. מה שעומד על כף המאזניים הוא כבד משקל, ומשמעותו המשך החיים לצי'טה, ותום חייו של הצבי. משחק סכום אפס נוסף "משוחק" כאשר מגיעים צבועים ומנסים לחטוף מהצ'יטה את הטרף שעמלה רבות להשיגו – שוב, אם ינצחו במשחק ויצליחו, זה בהכרח יהיה הפסדה של הצי'טה.
גם האדם, במרבית שנות קיומו והתפתחותו, היה חלק משרשרת המזון, ומשחקי סכום אפס סביבו היו רבים. בין אם מדובר במרדף אחר ביזון, או בהימלטות מהטורף של אותם הימים – הפסד במשחקים האלו, משמעותו היא מוות, או לכל הפחות הפסד ארוחה.
ואולם, בחיים המודרניים מרבית האינטראקציות אינן מהוות משחק סכום אפס. אם ירדתי למכולת וקניתי פחית שתייה בחמישה שקלים – עשיתי זאת מתוך מחשבה שהפחית שווה לי יותר מחמשת השקלים (לא הייתי רוכש אותה, אילולא חשבתי כך. כלכלנים קוראים לזה "העדפה נגלית"). אותו דבר גם מהצד השני – עבור המוכר, חמשת השקלים שלי שווים יותר מפחית השתייה (שהרי, לא היה מוכר את הפחית, אם לא היה חושב כך). כלומר, העסקה הזו היא משחק סכום הגדול מאפס – היא win-win. אף אחד לא הפסיד מהתרחשותה.
לא חסרות דוגמאות למשחקי סכום גדול מאפס, לעסקאות win-win. בין אם מדובר בצרכן שרכש טלוויזיה מרשת מכשירי חשמל, משפחה שקנתה כרטיסי כניסה ממוזיאון, או אדם שמנהל בלוג אינטרנטי שאליו אלפי עוקבים מקפידים להיכנס ולקרוא.
המשותף לכל עסקאות ה-win-win האלו, אשר קיומן מעלה את הרווחה הכללית, הוא היעדר הכפייה. הצדדים בכל אחת מהעסקאות בוחרים באופן חופשי להשתתף בהן. כאשר אדם חושב שהצעה מסוימת מיטיבה עמו, אין צורך להכריחו להיות צד לעניין.
תובנה נוספת מההבחנה בין "עסקאות כפויות" לעסקאות וולונטריות, היא כי ייתכן מאוד שהנטייה לראות התעשרות של מישהו באופן אינטואיטיבי, כאילו באה על חשבון אחרים, היא תוצאה אבולוציונית של התפתחות האדם בסביבה עתירה ב"משחקי סכום אפס" – הרבה יותר מאשר כיום.
תבנית החשיבה הזו, שרואה כל התעשרות של אדם כאילו באה על חשבונו של אדם אחר, אף שאין לה אחיזה במציאות, נפוצה מדי. לדוגמה אמירתה של שלי יחימוביץ' על מארק צוקרברג: "בטח שאני מתקוממת מוסרית וכלכלית מהעובדה שבן אדם בכלל יכול להתעשר בצורה מטורללת כזאת, שעה שכל כך הרבה אנשים בעולם חווים מלחמת הישרדות".
מה שמעניין בהתקוממותה של יחימוביץ' נגד מייסד ומנכ''ל פייסבוק, הוא שדווקא היא, שמשתמשת בפייסבוק לאופטימום האפשרי מבחינתה, לא רואה את התועלת הרבה שהציבור הרחב (1.44 מיליארד משתמשים פעילים) מפיק מפרי פיתוחו של צוקרברג. יתרה מכך, כל התועלת הזו שמפיקה אוכלוסיית העולם, זמינה ונגישה לה בחינם. אז אם ביזמות מהסוג החדיש הזה, המציעה הנאה, תועלת והתייעלות, לחברה כולה, בחינם – חברות כמו פייסבוק, waze, ו-whatsApp – אם במקרים כאלו ברורים, יחימוביץ לא מצליחה להתרומם מעל דפוס החשיבה של 'משחקי סכום אפס', אז במצבים שבהם יזמים ממש דורשים תשלום בעבור המוצרים שלהם, שם, בוודאי שאין לה שום סיכוי.
גם אורלי וילנאי הדגימה היטב בתוכנית המשותפת עם גיא מרוז בערוץ 10 כי השקפת עולמה הכלכלית-חברתית מבוססת על "משחקי סכום אפס". רמי לוי, שמציע לאוכלוסייה את האפשרות לקנייה במחירים שלא נראו קודם בישראל, ספג מווילנאי את הדברים הבאים: "אתה פותח חנויות, אתה פותח קניונים, יש לך רשת טלפונים ניידים, למה אתה לא אומר לעצמך 'די'? למה אתה לא שבע? אין לי דרך אחרת לקרוא לזה, זו פשוט חזירות." כלומר, הצמיחה וההצלחה של רמי לוי, לדידה של וילנאי, באה על חשבון שאר האזרחים. אם רמי לוי פותח חנות נוספת, אז יש חנות אחת פחות ששאר הציבור בישראל יכול לפתוח. כאמור, היא לא התעלתה מעל דפוס חשיבה של "משחק סכום אפס".
גם חברת הכנסת מיכל בירן (המחנה הציוני) התגאתה לאחרונה בניגוחיה את "נצלן העובדים האיום" (בפייסבוק, כמובן): "רמי לוי, בעל רשת שיווק השקמה, מנסה כבר שנים למצב את עצמו כ"אביר הצדק החברתי", האיש שמחרף נפשו כנגד יוקר המחיה ומושיע הצרכנים", ניסחה בירן באופן שמסגיר קנאה ותסכול מהקרדיט שנותן הציבור ללוי על פועלו. חברת הכנסת הוסיפה כי "כבר טענתי בעבר, כי את המחירים הנמוכים רמי לוי מאפשר באמצעות הפגיעה בעובדיו". ח"כ בירן מתעלמת מכך שרמי לוי מציע אפשרויות תעסוקה לאנשים המקבלים אותן מרצונם, ללא כפייה. כלומר, עסקת win-win. ושוב אנו רואים כי גם היא לא התעלתה מעל דפוסי חשיבה של "משחקי סכום אפס".
אז מדוע השמאל הכלכלי כל כך מתרתח מול רמי לוי? ראשית, בגלל שהוא נטוע בתפיסת "משחקי סכום אפס", שלפיה כל רווח שנעשה הוא בהכרח על חשבון מישהו אחר. ושנית, הוא מתקנא בקרדיט שלוי מקבל על תרומתו לחלקים נרחבים בציבור, ובייחוד לשכבות החלשות. עבור "החברתיים", הדבר הצורב במיוחד הינו שאת כל הרווחה שמייצר לוי הוא עושה כחברה עסקית שפועלת למען רווח. לדידם אין הדבר ראוי – רווחה משיגים בכפייה, או לא משיגים בכלל.
ייטב לה, לחברה הישראלית, אם מקבלי ההחלטות וחברי הכנסת שלה יאפשרו יותר עסקאות וולונטריות, עסקאות win-win, המתקבלות מרצון חופשי. ייטב לכולנו, אם אותם "עושי טוב" יכפו פחות את רצונם על האוכלוסייה. ולבסוף, ייטב לכולנו אם יצמחו עוד אנשי עסקים כמו רמי לוי, שיצליחו להתמודד עם ההתקפות הקטנוניות.
הכותב חבר בפורום הרעיוני של "התנועה הליברלית החדשה"
אקו"ם