פרוספר אזרן מאשים: קריית שמונה כבר לא נלחמת
הבוץ בשבילי המעברות, הדירות הריקות, ההרס שהותירו הקטיושות וההבטחות חסרות הכיסוי: פרוספר אזרן, ראש העירייה המיתולוגי של קריית־שמונה, ראה את העיר מכל הזוויות הכי לא מחמיאות. היום הרקטות כבר לא נופלות בעיירת הגבול, אבל המצוקה נשארה - ואזרן כבר לא מאמין שצפוי שינוי, ומאשים את מנהיגי העיר
קריית־שמונה, העיר היושבת בשפיץ הצפוני של המדינה ומרוחקת קילומטרים בודדים מגבול לבנון, שונה במובנים רבים מכל עיר אחרת במדינת ישראל. עשרות שנים של חיים תחת קטיושות וחשש לחדירות מחבלים, בריחוק גיאוגרפי רב מהמטרופולינים הגדולים, אילצו את תושביה להילחם על לחמם וביטחונם מול מנגנונים בירוקרטיים ופוליטיים. מהתואר "בירת הקטיושות" שהוצמד לה בשנות השמונים היא הצליחה להתנתק, אך עדיין נלחמת על מעמדה כמקום מגורים לגיטימי. יותר מארבעים שנה אחרי הכרזתה כעיר מתגוררים בה כ־23 אלף תושבים בלבד, ושיעור הגידול שלה עומד על אפס אחוזים.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"העיר הזו לעולם לא תעלה", אומר במרירות פרוספר אזרן (66), מי שהיה ראש עיריית קריית־שמונה לאורך רוב שנות השמונים והתשעים, והפך לסמל ומותג שלה. "תבדוק בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ותגלה שיותר מ־300 אלף איש עברו בקריית־שמונה. מדובר על תושבים שהתגוררו בה למעלה מחצי שנה, ועזבו מכל מיני סיבות. ילדים של תושבים, סטודנטים, אנשי צבא ותושבים מבוגרים - יותר מרבע מיליון איש עזבו.
"לך לכל תמונות המחזור של דנציגר (התיכון היחיד בעיר - י"ק), ותראה שמכל מחזור אולי שניים או שלושה בוגרים נשארו כאן. איפה כל השאר? אם המדינה רוצה שהבנים יישארו כאן, היא צריכה לתת יתרון לאזור הזה. למעשה, היא אמורה לעשות הכול כדי שהאוכלוסייה תתפרס בצורה טובה יותר ברחבי הארץ. אבל בכל פעם אתה מגלה שאתה צריך להילחם מול המדינה למען האינטרסים שלה".
הוא לא אופטימי. האיש שלחם למען הטבות מס, הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לעיר מוכת הקטיושות, רואה היום כיצד הכול נשאר כשהיה. כשיותר ויותר יישובים בארץ סובלים מפיגועים ומרקטות, קריית־שמונה לא יכולה עוד להשתמש בטיעון הביטחוני כדי לדרוש זכויות לתושביה, "הטרומפלדורים של דורנו", כפי שאזרן מכנה אותם. "את השאלה למה תושבים לא מגיעים לגור בעיר הזו, ולמה היא לא גדלה ב־15 השנים האחרונות למרות השקט - צריך להפנות למי שמנהל אותה כיום", הוא אומר בכעס.
אולי קריית־שמונה לא מצליחה להתקדם דווקא בגלל הדרישה הקבועה להטבות? אולי היא צריכה להוכיח יכולת לעמוד על רגליה בכוחות עצמה?
"אתה טועה בעצם ההגדרה: מה שהמדינה נתנה לנו הן בכלל לא הטבות. אתה יודע שעלות החיים של תושב כאן גבוהה ב־25 עד 40 אחוזים לעומת תושב במרכז הארץ? על אילו הטבות מדברים? כל מה שדרשתי מהממשלה בזמנו - והוצאתי להם את העיניים כדי לקבל את זה - נועד לצמצם את הפער של עלות החיים.
"לא עשו שום טובה לקריית־שמונה. כשהשגתי הנחה של חמישים אחוז בארנונה לתושבי העיר, זה היה בשביל לצמצם את הפער. כשהשגתי הנחה במס הכנסה, עשיתי זאת כדי שהעיר לא תישאר רק עם העניים, כי מי שמזיז פה את הכלכלה הם האנשים שיש להם כסף. אז כשאתה שואל למה קריית־שמונה צריכה לקבל הטבות, אתה לא מבין מהן הטבות ומהן זכויות".
בעבר תושבי העיר ופרנסיה אפילו נהגו לספר שהם מחכים כבר לקטיושה האחת שתוכיח ליושבים בירושלים שקריית־שמונה זקוקה לסיוע. עד כמה הטיעון הביטחוני יכול להיות בסיס לדרישות כלכליות?
"אומרים שצמחה אצלנו תרבות של 'מגיע לי', וזה גורם לי לזעם. יש אזרחים שחיים בקו העימות, ויש אנשים שחיים נהדר בבועה התל־אביבית וסביבה. זה כל הסיפור.
"לא ייתכן שיתנו הנחות והעדפות זהות גם לאזורי תעשייה בחיפה, בירושלים או ביקנעם - והתעשייה כאן תישאר ללא כל יתרון. למה שיקבלו אותו תעדוף כמו קריית־שמונה? ישות שלטונית אמורה לעבוד על פי אמות מידה שיבנו את הערכים של העם, לא לבטל את הערכים האלה. אבל בשנותיי בראשות העירייה למדתי שמי שיודע לחטוף ולקחת בכוח - הוא זה שייצא גבר, והוא זה שירוויח בסוף".
פרוספר אזרן נחשב כסמל למנהיגות אותנטית, כזו שלא צמחה מתוך מנגנון מפלגתי. עוד הרבה לפני שנולדה הסיסמה הקליטה "צדק חברתי", הוא הוביל הפגנות שדרשו בדיוק את זה. באוטוביוגרפיה הפוליטית שלו "ראש עיר תחת אש", שראתה אור לאחרונה ב"הוצאה גלילית", הוא מביא את סיפור חייו השזור בקורותיה של העיר הנאבקת על קיומה ומעמדה גם היום.
במידה רבה סיפורו של פרוספר אזרן הוא גם מייצג קלאסי לסיפורם של יוצאי מרוקו, שחיו בפאר ובהדר באחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בארצות האסלאם. ראשי הקהילה מילאו תפקידי מפתח בשלטון והיו ממקורביו של המלך, עד שהזיקה החזקה שלהם לארץ ישראל הביאה את מרביתם לעלות לציון.
כך עשתה גם משפחתו של פרוספר: כשהיה בן חמש עקרה המשפחה במפתיע מהעיר סאפי, משאירה מאחוריה ארבע משרתות ובית מרווח שהשפעות צרפתיות ניכרו בו. בשעת לילה אפלה עלו ההורים עם ילדיהם על האנייה "נגבה" שעזבה את חופי מרוקו. רק בלב ים נודע לפרוספר ושתי אחיותיו כי הם בדרכם לארץ הקודש.
תחושת הקיפוח שהורגשה כבר אז, היא לדבריו הבסיס למה שחווים גם היום בני קריית־שמונה ועיירות נוספות. "רק מכבסת המילים מנסה לטשטש את הפער בין מה שקורה במרכז הארץ לפריפריה, בניסיון להעלים את קיפוחן של ערי הפיתוח", הוא כותב בספרו.
בצריף המשפחתי עם מיטות הסוכנות לא הייתה לו טיפת פרטיות או טריטוריה משלו. את מחסורו מצא בחוץ: הבורות שחפרה המשפחה בהוראת הממשלה בימי מבצע קדש, הפכו בעבורו למקום מחבוא בימי הקיץ וברכת שחייה אישית בימי החורף, כשהתמלאו במי גשמים.
כדי להשיג לעצמו פינוקים קטנים וממתקים, שיפֵרו את שגרת הדלות, החל לסחור עם ילדי הצריפים השכנים בגולות, סביבוני עץ ועוד. במיוחד קינא ב"עשירים" שיכלו להרשות לעצמם את כרטיס הכניסה לצריף הירוק של "קולנוע רמז דוד". "אני יכולתי רק לזחול מתחת לצריף ולצפות בסרטים מבעד לחריצי הרצפה. זו הייתה נקודת תצפית שבה נפלה בחלקי הזכות לקבל מטח קליפות גרעינים שירקו הצופים", הוא נזכר.
בשנת 67' התגייס למג"ב, כפי שעשו לימים ארבעת בניו. הוא שירת כקצין והשתחרר כעבור תשע שנים, כשהחליט כי הגיע הזמן להתמסר לחיי משפחה עם רעייתו שוש, שאותה הכיר במהלך שירותו. לאחר השחרור הוא מונה למפקד חבל העיר קריית־שמונה בחירום, ומשם התגלגל לתפקידו הראשון בממסד העירוני המתפתח, כרכז אכלוס וקליטה של תושבים חדשים. 1,500 דירות ריקות עמדו אז בעיר, ועל אזרן הוטלה המשימה למלא אותן בתושבים, לצד פיתוח תיירות ותעשייה.
בשנת 1981, כאשר קריית־שמונה נוהלה על ידי ועדה ממונה, ראה הרמטכ"ל רפאל איתן את הכאוס השורר בה, והפך אותה במידה רבה למחנה צבאי. מכלי מים פוזרו ברחובות, וחיילים ומפקדים שוכנו ברחבי העיר. עם פירוקה של הוועדה הממונה, בשנת 1983, החליט אזרן לרוץ לראשות העירייה. הוא התמודד לתפקיד מטעם הליכוד, ובגיל 34 נהיה לראש העיר.
עד מהרה הרגישו במסדרונות השלטון בירושלים את העקשנות והנחישות של המנהיג הצעיר מהצפון. "היה לי ברכב ארגז עם תיקיות לפי משרדי הממשלה השונים, ובכל תיקייה היו תוכניות ודברים שרציתי לקדם ברגע שתגיע שעת כושר", מספר אזרן. "כשהייתי רואה בכנסת את ראש הממשלה לדוגמה, מיד הייתי רץ לרכב להוציא את החוברת הרלוונטית לדברים שאני צריך ממנו, ומגיש לו אותה. לא הייתי מגיע לפגישה עם שר בממשלה או עם מנכ"ל, בלי שיהיו לי תוכנית ופירוט צרכים".
הדרישות של אזרן, שלוו בלחצים על פקידים בכירים ופוליטיקאים, זכו לסיקור תקשורתי אוהד. "ישבתי עם ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי וקיבלתי המון הבטחות", הוא נזכר באירוע משנת 1986. "אחר כך מודעי רמז לי שלא אראה את הכסף המובטח, ואני לא הייתי מוכן להסכים לזה.
"החלטתי לעשות מעשה סולידי ולהתיישב מול משרד ראש הממשלה בשביתה אישית. כדי שהדרישות שלי לא יקבלו צבע של מאבק פוליטי, ביקשתי מהפוליטיקאים להתרחק ממני, ולהביע הזדהות רק בכנסת ובממשלה. חשבו שאשבר אחרי יום אחד או יומיים, אבל שרדתי בכיסא מול משרד ראש הממשלה במשך שבוע שלם, בלי לזוז משם ביום ובלילה".
בסופו של אותו שבוע הודיע פרס לאזרן כי דרישותיו ימולאו. שבועיים לאחר מכן החליט טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להשתמש באותו פטנט של שביתה אישית; לכלי התקשורת סיפר כי פרוספר מקריית־שמונה לימד אותו את שיטת המאבק.
שביתת־הכיסא לא הייתה השלב האחרון במחאה המתוכננת של אזרן. "תמיד דאגתי לחשוב על המהלך הבא, והקפדתי לעדכן את הפוליטיקאים למה הם צריכים לצפות", הוא אומר בחיוך. "הייתי מוכן כבר עם חברת תעופה שתפיץ בכל ירושלים מנשרים נגד הממשלה שלא מפתחת את קריית־שמונה, ודאגתי שהשרים ישמעו על הכוונה הזו. כל הזמן שיחקתי עם איום, כדי שהם יבינו שהראש שלי מחפש דרכים ללמד אותם לקח".
דווקא את הצעד המקובל ביותר במחאות מוניציפליות, הוא לא היה מוכן לנקוט. "לא רציתי להשבית את העיר, כי ככה אתה מעניש את התושבים. במה הם אשמים, ואת מי זה בכלל יעניין בירושלים?! בחיים לא היית רואה אותי קשור בשרשראות, כמו שעושים היום לפעמים ראשי ערים. זה לא מקובל עליי. אדם עם כוח, אדם מכובד כמו ראש עיר, לא צריך לקשור את עצמו באזיקים ולבלוע להבות בשביל שישימו לב אליו".
בשנותיו כראש עירייה, הוא נחלץ בעצמו פעמים רבות לסייע בפינוי הפצועים וההרוגים מהקטיושות הרבות שספגה העיר. התרעות מוקדמות על נפילות לא היו אז, שלא לדבר על מערכות יירוט, והתושבים חיו בפחד יומיומי מפני האסון שיגיח משמיים.
למרות זאת, אזרן התאמץ להבליט את קריית־שמונה מחוץ להקשרים של שעות חירום. "שמתי לב לדוגמה שבכל הכבישים שמובילים לכאן, על שלטי ההכוונה הופיעה המושבה הקטנה מטולה – ולא העיר הגדולה הסמוכה אליה, קריית־שמונה. נלחמתי במע"צ שישנו את השלטים, ואמרתי שאם הם לא יעשו את זה, אני אקח את העובדים שלי ונכתוב על כל השלטים 'קריית־שמונה'. בסוף הם התקפלו, והיום השלטים לא מכוונים למטולה אלא אלינו. זה חשוב כדי שידעו שהעיר הזו קיימת".
אירוע אחד נצרב בעצמותיו ולא מרפה ממנו גם היום: ליל הגלשונים (25 בנובמבר 1987), שבו הצליח מחבל לחדור מלבנון לישראל דרך האוויר. "היו באותו לילה כמה מחדלים שהציבור לא מודע להם בכלל. שררה אז שאננות מוחלטת בצבא, מרמת אלוף הפיקוד ועד אחרון החיילים. גם כשנודע שיש חשש כלשהו לחדירה, זלזלו ולא הקפיצו כוחות לנקודות פריסה ברחבי העיר, למרות שהייתה תרגולת כזו. זחלים ממוגנים היו אמורים להתפרס כך שבתרחיש של חדירה יוכלו להתערב מיד ולהגן על התושבים, אבל לא ראיתי אף אחד.
"הסתובבתי בלילה ברחובות, כי הרגשתי שמשהו לא כשורה. השמיים היו מוארים בפרוז'קטורים בחיפוש אחר משהו לא ברור. נסעתי לכיוון המחנה הצבאי 'גיבור', ואז כבר שמעתי יריות וראיתי לצד הכביש טנדר צבאי הפוך, עם חורי ירי".
באירוע נהרגו שישה חיילים – אחד בטנדר הירוי, וחמישה במאהל צבאי ליד בסיס גיבור – ועשרה נפצעו. תשומת הלב הציבורית התמקדה בתפקודו של שומר המאהל, שהסתתר כשראה את המחבל. הש"ג נשלח בסופו של דבר למאסר של שנה וחצי, ובעיני אזרן מדובר בעוול. "את מי שהיו צריכים 'לתלות' ראשון זה אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, שהמשיך בתפקידו כרגיל. את כל האשמה חטף הש"ג, שכאילו ברח מהעמדה כשירו עליו. מה רצו ממנו? בקושי רובאי־בסיסי, ששומר על מחנה עם גדר רעועה".
מתוסכל מהיחס שמקבלת עירו, ניסה אזרן במהלך השנים לקפוץ למגרש של הגדולים ולהפוך לחבר כנסת. בפעם הראשונה היה זה יצחק שמיר שחסם אותו, מכיוון שהיה מזוהה כאיש של דוד לוי. לאחר ששמיר פינה את מקומו ניסה אזרן שוב להתמודד בפריימריז שנערכו לרשימת הליכוד, אך ללא הצלחה.
בזירה המוניציפלית, לאחר שתי קדנציות כראש עיר הוא הפסיד בפריימריז המקומיים של הליכוד – ופשוט עזב בזעם את סניף המפלגה, הקים רשימה עצמאית ונבחר לקדנציה שלישית. מי שסייע לו במערכת הבחירות ההיא היה ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שקרא לתושבים להצביע לפרוספר.
בנובמבר 1997, לאחר 15 שנים בראשות העירייה, התפטר אזרן מכהונתו ובמקביל עזב את כל תפקידיו הציבוריים האחרים. בריאינות באותה תקופה הוא לא הסתיר את אכזבתו מהממסד. הוא סיפר על ראשי הממשלות והשרים שהיו מגיעים לקריית־שמונה לאחר כל אירוע ביטחוני ובפיהם הבטחות קבועות.
"על כל קטיושה ופגז שיירו על הר זה - אני אבנה בית", התחייב אחד מאותם בכירים, בלי שתהיה לו כל כוונה לעשות זאת. הריטואל הזה הוא שהביא את אזרן להודיע לשר הפנים כי הוא מסיים את תפקידו, ובתוך 48 שעות הפך מראש עיר כול־יכול לתושב מן המניין.
גם יורשיו – חיים ברביבאי, ואחר כך ניסים מלכה - נדרשו להיאבק למען תקציבים לקריית־שמונה. שוב ושוב הכריזו על הפגנות, אך התושבים עצמם הדירו בהדרגה את רגליהם מפעולות המחאה, והפוליטיקאים מצאו עצמם מפגינים ללא קהל מאחוריהם.
"התושבים כבר לא מאמינים במנהיגות המקומית", אומר אזרן, שאינו חוסך שבטו מאלה שהחליפו אותו בכיסאו. "הרי הפגנה עושים כשמישהו נרדם בשמירה ולא שם לב שפוגעים בו. כל ההטבות שקיבלנו במשך השנים ניתנו לנו במסגרת חוק ההסדרים, שמתבטל מאליו בכל שנה. לכן אם בחוק הזה כתוב שהעיר תקבל הנחה של חמישים אחוז בארנונה, חצי שנה לפני התקציב הבא אתה כבר צריך לטרוח, לרוץ לכנסת ולהבהיר שלא ישנו את המצב. אם פספסת את זה - אכלת אותה. אחרי שההסדר נופל, הסיכוי להחזיר אותו הוא קטן מאוד.
"ראשי הרשויות בקריית־שמונה לא עשו את זה, וכל מה שהשגתי לא רק ירד ונפגע, אלא גם נעלם לגמרי. אז מה שוות ההפגנות במרכז המסחרי או בכניסה לעיר? ואם האנשים כאן יהיו עסוקים בהפגנות, ממה הם יחיו? הניסיון להכניס כותרת לעיתון אולי משיג תוצאה – אבל היא נעלמת מהר מאוד ואין בה כלום. הפגנה חד־פעמית לא עוזרת, היא האופציה האחרונה. צריך לחלק את המחאה לאורך זמן, ולגרום לממשלה כאבי ראש שהיא לא ראתה בחיים. ככה פועלים".
אז הכול מושג באמצעות לחץ והפעלת כוח? אין ברירה אחרת?
"הממשלה היא במידה רבה כמו משפחת רבת־נפשות: אם אתה לא יודע למשוך בשרוול ולדרוש את תשומת הלב בכוח, אף אחד לא זוכר שאתה קיים. אתה חייב לדעת להבליט את הרשות שלך, שתקבל את מה שמגיע לה. ראש עירייה לא צריך להיות אלים, אלא דומיננטי. הוא צריך לדעת לשחות בים הזה, שיש בו גלים גבוהים לצד גלים שקטים, וצריך להיות מסוגל לקחת הרבה אוויר, לצלול עמוק כדי להשיג משהו, ולא לוותר".
בממשלה אמרו במשך השנים שאם ייקחו את כל כספי התרומות והמענקים שהושקעו בקריית־שמונה, אפשר יהיה לרפד את רחובותיה בשטרות. אז איפה הכסף?
"קל מאוד להיתפס לסיסמאות, אבל זה פשוט שקר. כל התמיכה שניתנה היא אפסית. אחרי מלחמת לבנון הראשונה הגשתי למדינה תביעה בסכום של מיליארד שקלים של אז, כדי לכסות את שיקום התשתיות שנהרסו לנו. רק תנועת הטנקים וכוחות הצבא לגבול בשעת חירום מספיקה כדי לגרום הרס, ואחר כך הרשות היא זו שצריכה לרשום את הצ'ק. לא קיבלתי שקל. היועץ המשפטי לממשלה לא הרשה לי לתבוע את המדינה. קירות האבן, עמודי החשמל ותשתיות הביוב שנחרבו - לא קיבלתי פיצוי עליהם".
בחודש מאי 2000, יומיים לפני שכוחות צה"ל יצאו מלבנון, ספגה עיריית קריית־שמונה פגיעה ישירה מקטיושה. 15 שנה עברו מאז, אבל המבנה עדיין לא שופץ, וחור הפגיעה לא נאטם. הנהלת העיר העבירה את משרדיה למתנ"ס הסמוך – הראשון שהוקם במדינה - וממנו היא פועלת עד היום.
"ראש עיר אמור אחרי כל נפילה לשקם מיד את ההריסות", אומר אזרן. "מעבר לכך, ההשתלטות של מנהיגי העיר על המתנ"ס היא אסורה על פי חוק. אם מישהו יפנה לתורם של הבניין ויספר לו שיושבת שם רשות מוניציפלית - מיד רשויות המס האמריקניות יבקשו להבין מה קורה כאן, ואיך הסוכנות היהודית, שמקבלת בארה"ב תרומות פטורות ממס, מפנה את נכסיה לשימוש ממסדי. הסוכנות היהודית מסתכנת כשהיא לא מעיפה את העירייה מהמבנה. אני לא מבין איך היא מוכנה לרמות ככה את הרשויות האמריקניות, וגם לוותר על מה שהיה המתנ"ס הכי מבוקש בעיר".
מהסוכנות היהודית נמסר לנו בתגובה כי "חרף דרישותינו החוזרות ונשנות העירייה טרם פינתה את הנכס, וממשיכה להשתמש בו למשרדיה. לטענתה, שהממשלה לא מקצה לה את הכספים הדרושים לתיקון הבניין שנפגע. הודענו לעירייה באופן רשמי שנתבע אותה בערכאות משפטיות". עיריית קריית־שמונה וראש העיר ניסים מלכה בחרו שלא להגיב לדברים.
המראה של מבנה ציבור חשוב העומד בשיממונו, רק מחזק את הסטיגמות שדבקו לאורך השנים בקריית־שמונה. אזרן מספר כי הוא בתקופתו דרש מהעיתונאים לא לראיין רק את הדמויות הצבעוניות והקבועות, שיצרו לעיר תדמית חלשה ופגועה: "הנחיתי את כלי התקשורת לעדכן אותי כשהם מגיעים לכאן, כדי שנציג מהעירייה יוכל ללוות אותם. שלא ימצאו את יושבי הברזלים הראשונים שהם רואים, ויראיינו את מי שלא מסוגלים לדבר בצורה ראויה ומכבדת". גם כתבות הרווחה, שבחרו לא פעם לייצג את העוני באמצעות צילום "המקרר הריק" של משפחות קשות־יום מקריית־שמונה דווקא, הרגיזו אותו; "אמרתי להם שמקררים ריקים אפשר למצוא גם בערים מבוססות במרכז הארץ", הוא מספר.
אנחנו חוזרים להווה. לאחר הבחירות האחרונות עזב סילבן שלום את המשרד לפיתוח הנגב והגליל, ובמקומו נכנס לשם אריה דרעי, שמיתג עצמו כנציגם של השקופים. מאז הספיק השר החדש להוסיף לשמו של המשרד את המילה "פריפריה" ולהכפיף אליו את הטיפול בפריפריה החברתית ולא רק הגיאוגרפית, מה שמעורר את זעמו של אזרן. "זו בושה וחרפה למדינת ישראל, שמשרד יכול לשנות את שמו ואת ההגדרות שלו מתי שהוא רוצה. לא יכול להיות שנושאי המשרות יעשו שבת לעצמם, ויחליטו בכל פעם שאל"ף הוא גם בי"ת ולא גימ"ל. אז מה אם דרעי החליט? אם גם שכונות עניות בתל־אביב ופתח־תקווה ורמת־גן ייכנסו עכשיו תחת התקציב של המשרד, במה הוא מקדם את הפריפריה הגיאוגרפית? אז מה עשית בכך?
"דרעי הרי שינה גם את שמו, ופתאום הוא מבקש שיקראו לו מכלוף. אז מה? הוא לא היה מכלוף לפני כן? אם קודם הוא הסווה את זה - זה לבושתו, ואם עכשיו הוא מבליט, זה בטח לבושתו. הכול סמנטיקה ותוויות מטומטמות שאין בהן כלום".
מה צריכה הממשלה לעשות כדי להביא לכאן את השינוי המיוחל?
"שר הפנים יכול להורות לראשי הערים להציג תוכניות לבנייה ופיתוח, תחת תיחום זמן קבוע ומוסכם. הוא צריך לשבת עליהם ולדרוש תוצאות ומעשים. יש הרבה ראשי רשויות שלא עושים את תפקידם. שמונים אחוז הם עסקנים, שחוץ מסידור עבודה אין להם כלום. הם לא יודעים לעשות שום דבר, ולכן יבצעו את כל הטעויות בעולם.
"בשנים האחרונות עברתי בין חברי הכנסת עם הצעה לחוק שיחייב להצמיד 'ראש עיר מלווה' לכל ראש עיר שנבחר לקדנציה הראשונה שלו. הרי נהג חדש שמקבל רישיון, במשך חצי שנה אסור לו לנהוג לבד בלי מלווה, כי הוא יכול להרוג את עצמו ובמקרה הרע גם את אחרים; ראש עיר חדש שנבחר ולא יודע כלום, יכול להרוג עיר שלמה ולמשכן את כולה לעשרות שנים.
"ההצעה שלי היא שהשלטון המקומי יכין רשימה של מלווים - ראשי עירייה לשעבר שעברו את כל הבדיקות לוודא שהם נקיים משחיתות, ויש להם קבלות של עשייה לפי אמות מידה ציבוריות. ראש העיר החדש יבחר מתוך הרשימה הזו את מי שילווה אותו למשך מינימום שנה. ראשי ערים חושבים שהם יודעים לעשות הכול לבד, אבל צריך שמישהו ידריך אותם כדי שהתושבים לא יסבלו". עד כה, הצעת החוק הזו זכתה לתגובות אוהדות, אבל לא הגיעה לכדי מימוש.
אזרן מצהיר כי היום אינו מחפש כל משרה פוליטית, ואין לו כל רצון לחזור לעמדת הנהגה – הוא רק מבקש לתת מניסיונו לאחרים. מהפוליטיקה המקומית של קריית־שמונה הוא משתדל להתנזר, ומקווה עדיין לראות את העיר הופכת לסמל הצלחה. אחרי שהשלים את ספרו האוטוביוגרפי, הוא חולם על כתיבת הספר הבא, שיהיה עלילתי. "שאלו אותי האם אחרי 120 שלי אפרד מהעולם בחיוך או בעצב, והתשובה שלי היא כזו: אפרד מהעולם כשאני משאיר מורשת וספר לנכדים על הדברים שניסיתי לעשות. בסך הכול רציתי לעשות טוב למען העיר הזאת שבגבול הצפון".
אקו"ם