לוחמים בנעלי בית: מאחורי הקלעים של שייטת 13
המבוקש שהצטרף ל"מספרי הברזל" והלוחם שספג פציעה מביכה בכדורעף חופים; השינה בציוד צלילה מלא והעוגן המנציח את האקסיות: הווי יחידת הקומנדו הימית נחשף לראשונה בספר חדש, שמביא את כל ה"פלברות" היישר מפי הלוחמים
לילה, מול חופי האויב. לוחמי שייטת 13 שטים בסירת קומנדו באחד מהמבצעים החשאיים שלהם. הם יושבים צפופים, והסירה מתנודדת על הגלים. באחת התנודות החזקות מישהו לוחץ בטעות על הכפתור של צופר האזהרה המותקן בסירה, וזה מופעל במלוא עוזו, משמיע צפירה רמה כמו של משאית.
עוד כותרות ב-nrg:
- מחקר: פערי שכר מובילים לדיכאון בקרב נשים
- העלתה תמונה שלה לרשת – דקות אחרי שנאנסה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למרבה המזל האויב לא שומע את התרועה, וכוחותינו שבים בשלום לבסיסם. בלקחי המבצע נקבע: הכפתור המחובר לצופר ייתלש. במקומו יודבק מסקינגטייפ, ומכאן ואילך לא יהיה על מה ללחוץ בטעות.
המקרה הזה לא פורסם ברבים, וכמוהו גם סיפור אחר על תקלה בהפלגה של חיילי השייטת, שהסתיימה במסקנות אישיות. היה זה לאחר שסירתם של חניכים ביחידה התנגשה בסירת דייגים ערבים. מספר אלמוג (שם בדוי), איש מילואים בשייטת: "אחד החניכים, שעמד בחרטום הסירה, עף למים והעוזי שלו נפל לידיים של הדייג הערבי. הדייג עמד עם הרובה בידו, והחבר'ה ניסו לגשת אליו אבל 'הצ'טקמקו'. לא הצליחו. זה נגמר בזה שהבחור הערבי אמר לנהג הסירה שלו: 'עבד, גש אתה'. כמובן, גם החניך שנהג בסירה וגם החניך עם העוזי הודחו מהמסלול".
וסיפור נוסף, שלא היה עלול להוביל לאסון, אבל נחרת בזיכרון הקולקטיבי של היחידה: לוחם השייטת שעמד להשתחרר הגיע לאפסנאות להזדכות על כל הציוד שלו. בספירת המלאי שערך לפני ההזדכות הוא גילה שחסר לו בגד גוף מלייקרה, המשמש לאימונים בחודשי הקיץ.
בתושיית קומנדו החליט לקחת את בגד הבלט של אחותו, אמר לאפסנאי שהצבע קצת דהה, וכך הזדכה עליו בשלום. הבגד הועבר לחניך חדש ביחידה השייטת, שכעבור שבוע שלף אותו מהקיטבג. "כחניך בשייטת, אין לך זמן לכלום", מספר אלמוג. "אתה עולה על ציוד מהר מאוד, לא חושב על מה שאתה עושה או על איך תיראה. החניך לבש את מה שקיבל, וכך הגיע לתדריך לפני אימון: לבוש בבגד בלט ורוד. לא ישכחו לו את זה לעולם".
אלו רק שלושה מעשרות סיפורים מצחיקים והזויים שמסתובבים בקרב לוחמי שייטת 13 לדורותיהם, וקובצו לספר "פלברה אחת שלוש", העומד לראות אור בקרוב (הוצאת ניב עימוד ספרים). למה "פלברה"? כי זו מילה (ספרדית) נפוצה בשייטת, המציינת דיבור לשם דיבור, "הרצת דחקות" של החבר'ה. למה "אחת שלוש"? כי זהו מספרה של השייטת. בין הפלברות יש כאלה שאירעו באמת ויש אגדות אורבניות - אבל זה לא משנה, כי כולן חלק אינטגרלי מההווי באחת היחידות הסודיות והמובחרות של צה"ל.
באופן נדיר, על הספר לא חתום מחבר. מי שעומד מאחורי עבודת התחקיר, איסוף הסיפורים וכתיבתם - מלאכה שארכה למעלה משלוש שנים - הוא אלמוג, איש מילואים הפעיל גם היום ביחידה ובמבצעיה. "זה לא ספר רגיל שמתעסק במה שהאלופים מתעסקים בו", אומר אלמוג, החוסה תחת שם בדוי מאחר שהצנזורה אסרה לפרסם את שמו. "בספרים שנכתבו עד היום על השייטת, מראים לקורא שבמבצע זה או אחר נכנסו מהדלת הזו ולא מהדלת הזו. אני לא מתעסק בזה, אלא בסיפורים המצחיקים.
"זה גם לא ספר עליי, למרות שחלק מהסיפורים אכן קרו לי. נפגשתי עם לוחמים רבים ביחידה וביקשתי מכל אחד, 'נו, ספר קצת פלברה'. והם נפתחו. הלוחמים רצו מאוד שהספר ייצא, ושהסיפור שלהם יופיע בעמוד הראשון. הם כולם עומדים מאחוריי, ולכן אני לא מוכן לקבל את הקרדיט על הספר או על הסיפורים. זה ספר על הלוחמים, של הלוחמים, ומוקדש להם באהבה".
איתי דרור, עורך הספר, אמר לאלמוג שהסיפורים משדרים "מופרעים, בואו אלינו לשייטת". "אהבתי את המשפט הזה וטוב לי איתו", אומר אלמוג, ודרור מסביר לנו: "גדולתו של הספר בכך שהוא מציג את לוחמי שייטת 13 בנעלי בית. הוא מראה שהם בסך הכול בני אדם, והכול פחות הרואי ממה שחושבים. זו יחידה משפחתית מאוד, והמבצעים משתלבים במארג החיים השלם של הלוחם. באמצעות סיפוריהם של הלוחמים - שעומדים מאחורי הספר ומגבים אותו באופן מלא - אלמוג יצר בעצם את 'ילקוט הכזבים' של השייטת".
מה מותר לספר על אלמוג? הוא בשנות הארבעים לחייו פלוס־מינוס, ירושלמי מלידה המתגורר בתל־אביב, ומגדיר את עצמו שומר מצוות. הוא למד ביולוגיה ימית, ואחרי שהשתחרר משירות סדיר עבד בכל מיני עבודות בלתי שגרתיות, כשבין השאר היה שומר ראשו של אוליגרך.
"השלד הראשוני של הספר נכתב כשגרתי בחו"ל", הוא מספר. "עבדתי בעבודה משעממת והיה לי הרבה זמן פנוי. חבר טוב שלי - אמנון יובל, סופר בעצמו - הציע לי לנצל זאת לכתיבת ספר. ההתחלה בכלל לא הייתה קומית: חשבתי על מבצע כלשהו והתחלתי לכתוב עליו. ואז ראיתי שאני לוקח את העלילה למקומות משעשעים. כותב פלברה".
הפלברות שתולות בתוך סיפור עלילה, המורכב משני קווים: מילואימניק שמספר לצעירים מה היה בתקופה שלו בשייטת ("תמיד המילואימניק יגיד - 'אצלנו היה יותר קשה'"); וחוויות עכשוויות ממסלול שירות, כולל עלילה סביב מבצע סודי שמתנהל בעורף האויב. בשלב כלשהו בספר שני הקווים משיקים זה לזה.
אלמוג, שאינו קצין, משתתף גם היום במבצעי השייטת ומדריך את דור ההמשך של היחידה. במהלך שירותו זכה בתואר מצטיין מפקד חיל הים, וכשאני שואלת האם היה זה בעקבות מבצע ספציפי, אלמוג משיב ש"מפקד החיל ראה אותי משתזף, ואמר 'בואו ניתן לו'".
התשובה המתחמקת הזו משקפת יותר מכול את הדי־אן־איי של הספר, שמציג צד שזוף וחופשי של השייטת. אלמוג לא רק מספר על פלברות מהמבצעים, מהאימונים ומהמסעות, אלא חושף גם את תרבות הפנאי של הלוחמים בין מבצע למבצע - את משחקי החופים, את השעות המוקדשות לסקי מים, את הדיג. ביחידה שמכשירה לוחמים להליכה מאומצת, לנשיאת משקל כבד, לשחייה, לצלילה ולצניחה, תחביבי האקסטרים כמעט מתבקשים מאליהם.
זמן לפיתוח תחביבים יכול להופיע אפילו בשעת מלחמה. לפי הספר, גם כשהתותחים רועמים עשויים דווקא הלוחמים המובחרים, שמשתתפים בעיקר במבצעים מיוחדים, להיוותר חסרי מעש. "בימי מלחמת לבנון השנייה אחד הלוחמים שלנו חטף אצבע בעין בעת משחק כדורעף על החוף", אלמוג מספר. "הוא אושפז בבית החולים לצד חבר'ה מגולני. שאלו אותו שם מי הוא ומה קרה לו, והוא ענה: 'אני שייטת 13, נפצעתי מכדורעף'. צחוק הגורל, אחרי זה הבחור באמת נפצע. חטף רסיס. כשחזר לאותו בית החולים וסיפר לאותם לוחמים שנפצע בפעילות מבצעית, הם כבר לא האמינו".
פרט לאיסור על חשיפת שמו של אלמוג, הצנזורה אישרה בקלות את פרסום הספר. "אמרו לי שמבחינתם אין תיקונים, אבל עברו איתי על שמות בספר ושאלו מי הוא מי. מישהו מהיחידה אמר שכדאי לעוות קצת יותר את הכינויים של הלוחמים, כדי שלא ייווצר מצב שאשתו של מישהו תקרא שבעלה עשה את צרכיו במים באימון צלילה".
לוחמי השייטת אולי מצפים בשקיקה לצאת הספר, אבל בצמרת הפיקוד של היחידה לא התלהבו. "בגדול, מי שבתוך המערכת לא אהב את הרעיון", אומר אלמוג בזהירות. "היו מי שחששו שהספר יבייש את היחידה. חלק מהסיפורים הם על מכות, פאבים והיתקלויות עם שוטרים, ויש סיפורים שעוסקים באנשים בכירים מאוד. השמות כמובן שונו".
ניסו לגרום לך לא להוציא את הספר לאור?
"אף אחד לא פקד עליי בשום שלב. אני אזרח ויכול לעשות מה שאני רוצה. אני זה שיחליט אם להוציא או לא, ועכשיו החלטתי להוציא".
אלמוג רומז לעלילה קטנה שאירעה בדרך אל הדפוס: הספר היה אמור לראות אור בקיץ, בעזרת מימון־המונים שגויס באתר "הדסטארט", אבל ברגע האחרון שינה המחבר את דעתו והחליט שהפלברות יתפרסמו במהדורה מצומצמת ואקסקלוסיבית, ללוחמי היחידה בלבד – מה שאילץ אותו להחזיר את הכסף לכל המממנים.
"ואז התחילו לדלוף סיפורים", אומר אלמוג. "נודע לי שאנשים עשו שימוש בסיפורים לכל מיני מטרות. כשהבנתי שסיפורים מהספר מסתובבים בחוץ, החלטתי להוציא אותו לאור לכלל הציבור, כי אם אחרים מוציאים את הדברים האלה החוצה, גם לי מותר".
מסלול ההכשרה של לוחם בשייטת נמשך שנה ושמונה חודשים. לאחר שהם מסיימים טירונות, מגיעים החניכים לשלב המכין, שבו הם מתרגלים בין השאר פשיטות ימיות, צניחה אל תוך הים ועוד. השלב הבא הוא השלב הייעודי: במשך כשנה מתמקצע כל חייל בתפקיד הייחודי שלו כלוחם. רבים נושרים בדרך, אך מי ששורד מגיע לטקס ההסמכה, שבו מוענקות לו כנפי העטלף הנכספות.
לאורך כל המסלול המפרך חווים החניכים "קאדרים", תיזוזים ועונשים מקוריים. בספר מוזכר למשל נוהל מהעבר ששמו "הצינור לא משקר": החניכים עומדים במעגל כשקצה צינור עובר ביניהם, מחולצה לחולצה. אחד המפקדים אוחז בברז המים, וחניך שעבר על הכללים או נתפס מנסה להתחמק מעונש - סופג את הזרם במלוא העוצמה.
חניך אחד זכה לאזכור כפול בספר. במהלך המסלול הוא נתפס בשירותים קורא עיתון, בזמן שכולם היו בהכנות למסדר בוקר, וקיבל עונש מקורי: לעמוד על גלשן בים, לקרוא את העיתון ולצעוק דיווחי אקטואליה לחבריו. במקרה אחר הוא נתפס ישן בעת צלילה. כן, ממש נרדם מתחת למים. עונשו היה ללכת לישון בכל לילה במשך חודש כשעליו ציוד צלילה מלא, כולל הסנפירים.
סנקציה נפוצה בשייטת, כדרך להעיר חניך ש"מנקר" מעייפות, היא טבילת הראש בצידנית מלאה מי ים קרים. ויש גם "שניצלים": "רק חניכים עושים שניצל", מסביר אלמוג. "זה אומר להיכנס למים עם כל הבגדים, ואחר כך להתגלגל בחול: מיד נראים כמו שניצל".
אז יש הומור באימונים, אבל מה לקראת מבצעים?
"יש הומור שחור. מצטלמים ל'תמונה אחרונה', ויש כאלה שלא רוצים לקחת בזה חלק, מרגישים שזו באמת עלולה להיות התמונה האחרונה שלהם. יש כאלה שכותבים 'מכתב אחרון', מין צוואה, מביאים אותו לחבר ומבקשים: 'תן לחברה שלי אם קורה לי משהו'".
אחרי מבצע שהושלם בהצלחה יש אופוריה? חוגגים?
"אני לא יודע מה את מדמיינת. אין שמפניות. השייטת מרוכזת בהמון פעילות מבצעית. פשוט עוברים הלאה".
מה מרגיע אותך אחרי מבצע?
"אני מתפשט מהר, מעיף את צבעי ההשחרה מהפנים, עולה על אזרחי וממהר הביתה. סופית מרגיעה אותי המקלחת החמה שאחרי".
ואז אתה אומר בלב: "ברוך השם שאני בחיים"?
"לא כל המבצעים הם הרואיים, לא תמיד רואים את הלבן בעיניים של המחבל. יש מבצעים ממש לא מרגשים, מודיעיניים, שבהם אתה נע במהירות אפס. ולפעמים צריך להיות כל הזמן במתח, לעשות את הסוויץ' שאני מתאר בספר: להפוך ללוחם".
בספר יש גם תיאורים של החיים הלא־זוהרים במיוחד מחוץ לבסיס, ואלמוג לא מנסה לייפות או להאדיר את המציאות היומיומית של אנשי השייטת. אחד מסיפוריו עוסק בלוחם – "כפרה" הוא הכינוי שבחר לו אלמוג – שישב, שיכור, במושב האחורי של רכב במהלך נסיעה עם חברים. "ניידת משטרה עצרה אותם בצד", נכתב בספר.
"השוטר שאל אם הם שתו ואמר לנהג: 'צא מהרכב, בבקשה'". כשכפרה סירב, השוטר ניסה להוציא אותו בכוח. "הסיפור נגמר בכך שהשוטר נתפס ברגליים כמו בלרינה, וראשו נגרר על הכביש. לאחר שסיים כפרה לטאטא את הכביש בראש השוטר, הושיט את ידיו לשוטר השני שיצא מהניידת כדי שיכבול אותו באזיקים. הוא קיבל עבודות שירות והתנצל על מעשיו".
חשוב לאלמוג שהקוראים יזכרו שהספר נכתב בהומור, ולעתים בהגזמה מכוונת שאינה צמודה למציאות. "יש כאן דברים שאם לא מתייחסים אליהם באופן קומי, אפשר לפתוח ועדת חקירה. הרוב אמתי, אבל יכול להיות גם סיפור שקרה ביחידה אחרת, או לא קרה בכלל. ידעתי מראש לאן אני הולך, והכנסתי דברים בוטים כל כך שרק טיפש יחשוב שהם אמתיים. אני קצת מבלבל את הקורא, וזה בכוונה. צריך לזכור שבסוף היום מדובר בסך הכול בספר.
"אני לא גורם רשמי של חיל הים ושל השייטת. לכן זה גם יכול להיות ספר קשה, ויש מי שיזוזו באי־נוחות בכיסא בעת הקריאה".
היחס לנשים בספר, מודה אלמוג, הוא לא פעם סקסיסטי. הן מושוות לאניות העוגנות בחוף, לדגים שיש לתפוס ברשת וכן הלאה. "גם את זה כתבתי בהומור, לא לקחתי לכיוון לא טוב. בפרשיית ינון מגל, אחרי שהוא הזכיר את השירות שלו בסיירת מטכ"ל, ארגוני הנשים טענו שחיילים ביחידות מובחרות נוהגים לדבר על נשים בכינויים מעליבים. אבל האמת היא שרוב הלוחמים מתייחסים בכבוד לנשים. מאחורי כל לוחם קשוח עומדת אישה שמנהלת אותו. כל הדיבורים האלה הם פיקציה, אווירה שנוצרת כשיש הרבה גברים בחדר, לא יותר מזה".
בסלנג השייטת, בחורה שנפרדה מלוחם היא אחת ש"לא שרדה מסלול": לפי הספר יש בבסיס ההכשרה אנדרטה בצורת עוגן ענק, "לזכר הנופלות". לא מעט חניכים בשלבי ההכשרה מסתובבים עם לב שבור, מספר אלמוג, "וגם אני כמעט פרשתי אחרי שחברה שלי עזבה אותי. אמרתי למפקד שאני לא ממשיך, והוא לקח אותי לשיחה ואמר: 'זה קרה גם לי, זה קרה לכולנו, זה יעבור'. זה מפתיע - מדריך שנמצא בדיסטנס אתך, מדבר פתאום בצורה אישית על קשרים עם בנות. הוא החזיק אותי ואני חייב לו הרבה. אבל יש כאלה שזה לא מחזיק אותם".
ומה הם עושים?
"יש כאלה שמוציאים אישורי מחלה כדי לראות את החברה, אחרים חותמים ויתור ופורשים מהמסלול. בבסיסים של הקומנדו האמריקאי יש פעמון: מי שרוצה להדיח את עצמו הולך ומצלצל בו. אצלנו יש 'טופס לבן': חותמים עליו, הולכים לישון, מודחים מהשייטת, והלחץ והקושי נגמרים".
חתונות בשייטת הן אירוע משמח ופראי במיוחד. החתן כמובן נזרק למים עם החליפה המהודרת, ויש מסורת נוספת שהשתית אחד הלוחמים: לקרוע זה לזה את החולצות, בדומה למה שעושים בשבעה.
הספר מקדיש גם פרק נרחב לגברים שמתחזים ללוחמי שייטת - כדי למשוך נשים לצאת עמם, או כדי להתקבל למשרות נחשקות. חלקם יספרו עלילות גבורה שלא היו ולא נבראו, או יגדילו לעשות ויענדו שעון על פרק ידם הימנית, כפי שלוחם שייטת עושה כדי שיוכל לכרוך את ציוד הצלילה על יד שמאל.
"מתחזים הם נושא שיכולתי לכתוב עליו ספר נפרד", אומר אלמוג. "מי שביחידה מיד מזהה אותם. יש חבר'ה שמנסים להתקבל לעבודות ביטחוניות רציניות ואומרים שהיו בשייטת. חלקם אולי היו אבל נשרו בשלב המכין, ולכן לא הוכשרו כלוחמים. מתחזים אפילו ישיגו סיכה ויענדו אותה על המדים; אין בעיה להשיג אותה בכל חנות של ריקושט".
מנגד, אנשי השייטת המשוחררים זוכים לפעמים להתחזות בעצמם: היו ביניהם מי ששימשו פעלולנים בסדרת הטלוויזיה הישראלית "חטופים", וגם בגרסה האמריקאית "הומלנד", שצולמה בין השאר ביפו ובחיפה.
הספר אמנם מוצע לציבור הרחב, אך אי אפשר להשיגו בחנויות אלא רק דרך האתר שהקים אלמוג
palavra13.wix.com/palavra13. כדי שתישמר גם חלקת אלוהים קטנה אך ורק למי ששירת בשייטת, שזר אלמוג סיפורים מרומזים שיובנו לאנשי היחידה בלבד.
כך למשל לגבי "אסון השייטת", שאינו מוזכר בספר במפורש. בלילה הנורא ההוא, בין 4 ל־5 בספטמבר 1997, נהרגו במבצע בלבנון 12 מלוחמי היחידה, כולל מפקד הכוח סא"ל יוסי קורקין. גופתו של אחד החיילים, איתמר איליה, נחטפה על ידי אנשי חיזבאללה והוחזרה לישראל במסגרת עסקה רק ביוני 1998.
"זו הייתה תקופה שבה היחידה התרסקה. הרבה אנשים מתו, בהם חברים שלנו, וזה לא היה קל", אומר אלמוג. הוא מצא דרך לשזור את האירוע בין הסיפורים השמחים שלו: "האסון מוצפן לאורך כל הספר, ורק מי שקשור לשייטת יבין כשיקרא. יש בדיחות שחורות ואמירות פנימיות בנושא, ששתלתי גם בפרקים שכלל לא עוסקים בימי השירות".
את מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, מגדיר הספר כ"אחד האויבים המרים" של השייטת. אגדה מוכרת ביחידה מספרת על מסעדה בחיפה שבה נהגו הלוחמים לשבת ולאכול לפני מבצעים. המנהג תם כשאחד ממפקדי היחידה אסר על הלוחמים להמשיך לאכול שם, בנימוק שמתחת לשולחנות המסעדה, הנמצאת בבעלות ערבית, עלולים להיות מיקרופונים, ואם מישהו יפלוט מידע מסווג - הדברים יעברו ישירות לחיזבאללה.
לא מעט לוחמי שייטת נפלו במשך השנים. איך מצליחים לשמור על הומור ושמחת חיים?
"ההומור עוזר לנו להתגבר על הדברים הקשים. גם ב'שבעה', נזכרים בדברים מצחיקים שההרוג עשה. מישהו יכול להיכנס לשם, לראות אנשים צוחקים ולשאול את עצמו 'אני בשבעה או במופע סטנד־אפ?'. אבל זו דרך לחוות את המוות, את השכול".
חלק מהכנסות הספר מתכנן אלמוג לתרום לעמותת "נירים" לנוער בסיכון - עמותה שהוקמה לזכר לוחם השייטת ניר קריצ'מן, שנהרג בשנת 2002 בהיתקלות עם מחבלי חמאס ליד שכם. "בספר ניסיתי להתחמק מעיסוק במוות, אחרת הוא באמת היה יוצא עצוב מאוד", מספר אלמוג.
"אבל יש בספר מה שאני מכנה 'המתים המדברים'. מוצפנים בו סיפורים של לא מעט לוחמים שכבר אינם איתנו. אם לא הייתי כותב את הספר הזה, הרבה מהסיפורים של החברים שמתו בשטחים, באסון השייטת, או בגלל הצלילות בקישון - פשוט היו נעלמים".
מבצעים ואירועים ידועים שהיחידה הייתה מעורבת בהם, מוצגים בספר דרך הפן הקומי שלהם. כך, למשל, לוחם שהשתתף בהשתלטות על אניית הנשק "קארין איי" בשנת 2002, סיפר שאחד מאנשי צוות האנייה, אזרח של מדינה ערבית כלשהי, ישן כפות על הרצפה.
"לאחר כמה שעות של הפלגה הוא כנראה חטף פלאשבקים מההשתלטות והתעורר בצעקות: 'יאללה, יאללה, יאללה', תוך שהוא מזיז את ידו בבהלה. מיד אחר כך הוא חזר לישון". עוד מתואר בספר איך אנשי השייטת לא מצאו את הנשק גם לאחר שלוש סריקות, "עד שאחד הלוחמים התעצבן ונתן אגרוף לקיר. נוצר חור וכך גילו שיש דופן כפולה".
על השתלטות אנשי השייטת על ספינת ה"מרמרה" הטורקית, שהייתה בדרכה לעזה, כותב אלמוג בספר: "זה לא היה פיקניק, ובוודאי לא הצטלם טוב בעיני זועבי וחבריה. ההמשך של מה שנראה באמצעי התקשורת צונזר, וחלק אף לא צולם כלל. הייתה עליית מדרגה באגרסיביות של הלוחמים, באשמת 'פעילי שלום' שבאו מוכנים לקרבות רחוב. כמה מהם 'נוטרלו', בלשון המעטה".
ישראל התנצלה בפני הטורקים על תקרית המרמרה. איך זה גורם לכם להרגיש?
"לי אישית זה לא מפריע. אני כותב שבשייטת המשיכו לשתות קפה טורקי למרות מה שקרה על המרמרה. מבחינתנו עשינו את העבודה כמו שצריך, והמדינה חבה ללוחמים חוב רציני, כי זה היה יכול להיגמר עם הרבה יותר הרוגים לצד השני. הלוחמים היו יעילים ונחושים מאוד. הם יזמו, הגנו, עשו את הסוויץ', חזרו לימי האימונים הקשים והפכו לאריות".
בחודש מרץ 2014 השתלטה השייטת על האנייה "קלוס סי", שניסתה להבריח נשק ואמצעי לחימה מאיראן. בסרט שפרסם דובר צה"ל נראה אחד הלוחמים כשהוא מסמן באצבעותיו את המספר ארבע. אלמוג: "רק מי שביחידה יודע מה זה - סימון ידוע לחניכים לרוץ לים לטבילה בארבע דקות".
מבצע צוק איתן מופיע בספר בהקשר מעניין: במלחמות ובמבצעים בעזה הורו מפקדי היחידה לחייליהם לא ללבוש את המדים המיוחדים של השייטת. "עם המדים הנוחים והיפים להפליא שקיבלנו, אכן לא חכם להיכנס לעזה", כותב אלמוג. "אמרנו לעצמנו שמיד כשנרד מהאוטובוס, נחטוף פגז או צרור מאיזה גולנצ'יק שחושב שאלה מדים של חמאס, או שסתם יירו בנו מקנאה".
היריבות רבת־השנים בין השייטת לסיירת מטכ"ל מקבלת גם היא את מקומה, בעיקר באמצעות הצגת פדיחות של הסיירת. "יש בשייטת שני משפטים ידועים", אומר אלמוג, "'יותר קל במטכ"ל' ו'שש שעות שינה מטכ"ליות זה למטכ"ל'. יש סיפור על הסיירת, שפורסם בעמודים האחוריים בעיתונות: בחור סודני השתחל לבסיס שלהם כשהוא עירום, מסומם ונושא סכין. מה שמצחיק זה מה שקרה בהמשך".
בספר זה נכתב כך: "הלוחמים פשוט הזמינו משטרה בטלפון כדי שתוציא את הסודני העירום שהסתגר והתבצר במועדון שלהם. חבל, זה היה יכול להיות אחלה תרגיל אחרי מבצע אנטבה האגדי".
אימוני הצלילה בקישון המזוהם, שנטען כי גרמו לריבוי מקרי סרטן ביחידה, אינם נידונים בהרחבה בספר, אבל יש התייחסות למסקנות ועדת החקירה. "כשהתברר שהצלילה שם בעייתית היא הופסקה מיד", אומר אלמוג. "אבל עוד לפני שעניין הסרטן עלה, כשהחבר'ה נכנסו לשם הם ידעו לאן הם נכנסים. נער שמתגייס לשייטת בא עם מוטיבציה גבוהה, והבריאות שלו לא ממש מעניינת אותו. פה הצבא צריך להיכנס ולשמור עליך".
והוא אכן שומר?
"אני חושב שהצבא לא עושה דברים בכוונה רעה, אבל עזבי את כל זה. תחשבי שיש מלחמה וצריך להיכנס לנמל אויב שמזוהם יותר מהקישון. אז מבצעים או לא מבצעים? נשאיר את זה פתוח".
לדבריו, המודעות בשייטת לסרטן בכלל, ולסרטן העור בפרט, עלתה מאז פרשת הקישון. "במשך שנים השתמשנו בקרם הגנה דליל, מבקבוק כחול עם דולפינים עליו", נזכר אלמוג. "לא נתנו לנו את הכי טוב שיש. היום זה השתנה: מביאים לנו קרם איכותי, דואגים לרופא עור ולבדיקות תקופתיות, והכול כמו שצריך".
לאחרונה התעוררה סערה סביב פעילותה של עמותת "שוברים שתיקה", שהואשמה בסילוף עובדות והצגת חצאי אמתות. אלמוג מצטרף בפה מלא לביקורת הציבורית. "הניסיון שלי ושל חבריי ליחידה בפעילות מבצעית בשטחים לא נופל, בלשון המעטה, מהעבר הצבאי של כל הצעקנים בשוברים שתיקה", הוא אומר. "אני יכול להעיד שהנורמות המוסריות בצה"ל הן מהגבוהות ביותר שיש, וזו לא סתם סיסמה אלא אמירה מבוססת.
"שוברים שתיקה טוענים למשל שלוחמים נכנסים לבתים של פלסטינים שלא לצורך. אני טוען בדיוק את ההפך: עצם זה שלוקחים יחידה מובחרת כמו השייטת, שהייעוד שלה בכלל בים, ושולחים אותה לשלוף מחבל מתוך בניין של כמה קומות במקום להטיל עליו פצצה - זה מעיד עד כמה הצבא שלנו כירורגי ומוסרי. אני גם לא מכיר מקרה של ביזה או השפלה של פלסטינים".
עם זאת, הוא מודה שהשייטת לא חפה מטעויות. "בדרך כלל מודים בִּפנים, בתוך היחידה. אנשי שוברים שתיקה אומרים שזה לא טוב שהכול יתברר בתוך המסגרות, אבל בפועל, אם יש טעות שקשורה בהרג לא נכון, אנשים משלמים עליה. נכנסים לכלא. התחקירים הם נוראים, ולא סתם כתבתי שלפעמים התחקיר ארוך יותר מהמבצע או מהאימון עצמו".
אתה מספר שיש לוחמים שבכו בתחקירים האלה.
"נכון, בכו והודחו".
אלמוג ניצל את הספר גם כדי להציג דוגמאות מנוגדות לטענות של פעילי השמאל. מתואר בו למשל כיצד הפיקוד הבכיר לא אישר פתיחה באש בסיטואציה מסוימת, מחשש לפגיעה בנשים וילדים. במקרה אחר אלמוג מציג דו־קיום של חיילים ומחבלים: בסיום לכידת מבוקש קראו הלוחמים "מספרי ברזל", כדי לוודא שכולם נמצאים.
"כל לוחם צעק את המספר שלו, לפי הסדר", מספר אלמוג, "עד שהגיעו לקצין, שצעק את המספר 11. המבוקש, שישב כפות עם כיסוי פנים, שמע את הספירה ואמר במבטא ערבי כבד: 'טוב, אז אני אהיה 12'. על זה אני אומר: גם מחבל יכול לעתים לעורר סימפטיה".
סיפורים אחרים, שבמבט ראשון נראים כחושפים מחדלים, נכתבו בה בעת כדי להדגיש את העמידות והחוסן הפיזי של אנשי השייטת. למשל בסיפור על קצין ששכח פעם חניך לאחר צניחה בים: החניך שחה קילומטרים רבים לבדו, עד שפגש לוחמים שהפליגו על "סירות סודיות". במקום להעלות אותו לסירה ולסייע לו, אמרו לו שימשיך לשחות וסימנו את הכיוון. החניך הגיע לבסוף בשלום, רטוב ועייף מחתירה, לעמדת הש"ג של הבסיס.
אבל יש גם סיפורים שמנסים לסדוק את תדמית הלוחם הקשוח: מסופר למשל על איש שייטת שנפל יחד עם סלע כבד, והחיילים שנכחו במקום חשבו שהוא נפגע קשות, אך אותו לוחם קם והמשיך כאילו כלום. "ראינו בו אלוהים", מתואר בספר.
כמה שנים לאחר מכן הגיע אלמוג לבקר את הלוחם, שנפצע בפעילות מבצעית. כשאשתו של הפצוע שמעה כמה התרשמו מקור רוחו בתקרית הסלע, היא גילתה שלאחר מכן בעלה הלך "מאחורי הסככות" כשהוא נאנק מכאב, בוכה כמעט.
פינה חמה שמורה בספר ללוחמים הדתיים, שנוכחותם בשייטת הולכת וגוברת עם השנים. "תמיד הפתיע אותי לטובה לראות את הדתיים משתמשים בציצית ובכיפה מותאמות לריצה, לשחייה ואפילו לצלילה", מספר אלמוג. "הציצית הזו אינה מבד רגיל אלא מחומר דמוי לייקרה, עמיד במים, והכיפה עשויה מחומר של חליפת צלילה. כל האמצעים לתפירה מגיעים מהבסיס".
בעקבות הקמפיין שפתח למען הוצאת הספר, מקבל אלמוג פניות רבות מנערים שחולמים להתגייס לשייטת. "הם מבקשים עזרה ב'גיבוש' ורוצים שאתן להם טיפים. הספר אמנם נותן טיפים, אבל אני עצמי מעביר גיבושים בשייטת, אז לא אספר דברים שאסור לי לספר".
ובכל זאת, תן טיפ.
"ישבתי עם לוחם שחלה בסרטן בגלל הצלילות בקישון. שאלתי אותו שאלות והוא לא ענה לי עליהן, רק אמר: 'כמה שאתה חושב לרוץ - תרוץ יותר'".
אלמוג עובד בימים אלה על ספר חדש, "לא פלברה בכלל. לקחתי סיפור מ'פלברה אחת שלוש' והפכתי אותו לספר שלם. עלילה מתחום הביון, שתנוע בין השייטת למוסד, בלי להזכיר את השייטת אפילו פעם אחת", הוא אומר במסתוריות.
ומתי יושק הספר הנוכחי?
"כל הזמן שואלים אותי מה עם ההשקה, אבל זה קצת סיכון, כי לא בא לי להיות שם בפאה, כובע ומשקפי סקי. לא הייתי רוצה שיגיעו להשקה אנשים מהציבור הרחב".
למה שלא תעשה מבצע השקה סודי?
"אולי באמת תהיה השקה סודית. בעצם, יכול להיות שהייתה כבר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם