גורל מוכרי הקרקעות: תחקיר "עובדה" היה קצה הקרחון
נהלי המנהל האזרחי מחייבים פרסום בעיתונות הפלסטינית של שמות המוכרים, תוך התעלמות מהגורל המר המצפה להם. מעדויות עולה חשד כי מידע חסוי מהליכי הרכישה מוצא את דרכו לביטחון המסכל שעוצר ומענה את המעורבים. תחקיר
"הייתי בבית כשהם דפקו בדלת", מספר מ', פלסטיני שמתגורר בשטחי הרשות. "לא הספקתי לומר מילה, הם הוציאו אותי בכוח והכניסו אותי לרכב. במשך יותר מחודש הביטחון המסכל חקר אותי באשמה שרציתי למכור את האדמה שלי ליהודים.
עוד כותרות ב-nrg:
- בדרך לגינס: אשתו בת 62, בן כמה הוא?
- זעם על שרלי הבדו: "הילד הסורי היה אנס?"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הם הציגו לי מכתב של עורך דין ישראלי בחתימתי, שבו אני מבקש מהמנהל האזרחי לעיין בזכויות הקרקע שלי. הם הכו אותי מכות רצח ועשו לי דברים נוראים שאני לא רוצה אפילו לומר, כדי שאודה שאני אכן מוכר את האדמה. בסופו של דבר יצאתי משם כי הם לא הצליחו להוכיח שאכן עברתי על החוק. כשחזרתי המשפחה שלי לא הכירה אותי, ולקח הרבה זמן עד שחזרתי לעצמי".
התחקיר שפורסם בתוכנית 'עובדה' בשבוע שעבר, שחשף כי פעילים בארגוני זכויות אדם מסגירים לידי הרשות סוחרי קרקעות שמוכרים אדמות ליהודים, הוא רק קצה קרחון וחלק קטן מהתמונה המדאיגה. עדויות שהגיעו לידי nrg חושפות תמונה קשה של הליך רישום המקרקעין ביו"ש ומדיניות מיתממת של אנשי המנהל האזרחי, המודעים לחוק הפלסטיני כי "דין מוכר קרקע ליהודי הוא מוות", ובכל זאת מחייבים את פרסום שמו של המוכר כחלק מהליך הרכישה.
מעדויות ושיחות שקיימנו עם פלסטינים שעונו בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, עולה החשד כי מידע ושמות של מוכרי קרקעות שנחשפים בהליכי הרכישה במנהל האזרחי עוברים לידי הביטחון המסכל. הוא מצדו עוצר את המוכרים לתקופות ממושכות וחוקר אותם בעינויים, ובמקרים מסוימים אף גורם למותם בחסות החוק הפלסטיני המורה על כך.
החוק האוסר על מכירת קרקעות ליהודים ומטיל גזר דין מוות התקבל עוד בימיו של יאסר ערפאת. הוא יושב על החוק הירדני משנת 1960 שקובע שמי שנותן בעלת משטחה של הממלכה הירדנית למדינה זרה הוא בוגד, ועונשו מוות. בשנת 2014, בעקבות סדרה של רכישות בתים בעיר העתיקה בירושלים. הוציא אבו־מאזן הרחבה לחוק ולפיה גם פלסטיני המשכיר רכוש פלסטיני למדינת אויב או לאחד מאזרחיה, צפוי לעונש מאסר עולם.
"מדובר בחוק שמסכן לא רק את מוכרי הקרקעות אלא גם את הקונים", אומר משה זר, שרכש אדמות מפלסטינים ביהודה ושומרון כבר בתחילת שנות השמונים. "לאחר פרסום החוק שלחתי מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, למשרד הביטחון ולכל הנמענים הרלוונטיים, וביקשתי שיפעילו לחץ בינלאומי למנוע את החוק שמכניס לסכנת חיים גם אותי כיהודי שרוכש קרקע וגם את המוכר הפלסטיני".
התגובה העניינית היחידה שקיבל זר הייתה מהיועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ, אלן בייקר. "אנו מודעים להצעת החוק הפלסטינית, המהווה הפרה בוטה של הוראות הסכם הביניים", כתב בייקר בינואר 1999. "לצערנו טרם זכינו לתגובה פלסטינית בנדון". בתכתובת עם nrg השבוע אמר בייקר כי החוק הוא "הפרה של הסכמי אוסלו וצעד אפלייתי ואנטישמי, המנוגד לאמנות הבינלאומיות נגד אפליה גזעית שאליהן הצטרפו הפלסטינים לפני כשנה״.
בניגוד להליך המתקיים בישראל הקטנה, שלפיו אדם המעוניין לדעת פרטים על נכס מסוים יכול להיכנס לאתר רשם המקרקעין ולהוציא נוסח מסודר עם שמות הבעלים, ביהודה ושומרון כל בדיקה של קרקע צריכה לעבור דרך המנהל האזרחי.
מי שרשאי לעיין בנתונים הוא רק בעל הקרקע או עורך דין מטעמו. מעדויות שהגיעו לידינו, היו מקרים של פלסטינים שניגשו למנהל האזרחי כדי לבחון פרטים על הנכס שלהם, ופקיד פלסטיני של המנהל התקשר במקום למנגנון הביטחון המסכל כדי לשאול אם הם מודעים לעניין ומאשרים למבקש לעיין במסמכיו.
רוכש המעוניין לרשום את שמו כבעלים צריך להציג בפני "ועדת רישום ראשון" ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם מול המוכר, ולפרסם בשני עיתונים פלסטיניים במשך 45 יום מודעה ובה מצוינים פרטי הקרקע המלאים ושמות המוכרים, כדי לאפשר השמעת התנגדויות.
עו"ד דורון ניר־צבי, העוסק בין היתר ברישום קרקעות, מתאר את המציאות הבעייתית: "ישנה פקידות פלסטינית שעובדת תחת המנהל, ובה גם רשמי מקרקעין. באורח פלא, פלסטינים רבים שמגיעים אליהם ומגישים בקשה לרישום זכויות, מוצאים עצמם בחקירות של הביטחון המסכל, שבמקרים רבים כוללות אלימות קשה. כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שיש קשר בין הדברים.
"הרשויות המשפטיות מכירות את ההליך, והן מכירות גם את השיטה שבה הרוכשים היהודים משתמשים בערבים שקונים מטעמנו את הקרקע כדי להציל את חייהם של המוכרים האמיתיים. במקום לעזור לנו כדי להציל חיים, הם מאשימים אותנו שמדובר בשליחות נסתרת וכך מנסים לחבל ברכישה. מה יותר חשוב למנהל האזרחי, חיי אדם או הצרת צעדינו וסיכול רכישת קרקעות על ידי יהודים?"
ניר־צבי מגלה שפלסטינים שהצליחו לברוח לתוך ישראל הוכרחו על ידי המנהל להגיע למשרדים בבית־אל, וכך סיכנו את חייהם. "ביקשנו מהם בכמה מקרים להביא את המוכר לעדות בתוך הקו הירוק בלי לסכן אותו, אבל הם לא הסכימו. כאילו הם מנותקים מהמציאות, כאילו הם לא יודעים שזו סכנת חיים ממשית עבורם להגיע לשם".
"מדינת ישראל, באמצעות המנהל האזרחי, גורמת לכך שפלסטינים יומתו על ידי הרשות הפלסטינית", אומר גם משה זר. "במסמכים שאני מעביר לוועדה מופיעים כל הפרטים של מוכר הקרקע, שהרי אנחנו מגישים צילום תעודת זהות עם תמונה וכתובת שלו. במנהל האזרחי אומרים שהפרטים הללו נשארים חסויים, אבל בדיוני הוועדה יושבים עורכי דין פלסטינים שנחשפים למידע במלואו. עורכי הדין הללו מייצגים לפעמים מוסדות רשמיים של הרשות כמו במקרה של 'בית המכפלה', שאז נרשם מנהל הווקף בחברון כאחד המתנגדים.
"מרגע הפנייה שלי לוועדה נחשף שמו של המוכר, ובהתאם לחוק הפלסטיני דמו מותר. הדרישה לפרסם את פרטי המוכרים בעיתונות הפלסטינית חושפת את שמותיהם במעגל נרחב יותר, כך שמי שרוצה לחסל אותם לא צריך מאמץ מיוחד כדי להגיע אליהם. רשימת המוכרים המתפרסמת בפני הוועדה ובעיתונות הופכת למעשה לרשימת חיסול".
גורם בכיר במנהל האזרחי טוען כי אין כל קשר בין פקידי המנהל למנגנון המסכל הפלסטיני. "אף אחד מהפקידים הפלסטינים לא יושב בדיונים של הוועדה לרישום ראשון שבה נחשפים פרטי המוכרים. הם מטפלים רק בתיקים של פלסטינים, ולא בתיקים של ישראלים. הפקידים הפלסטינים יושבים במתקנים נפרדים ובמתחמים סגורים, ואין להם שום נגיעה בתיקים". הוא מוסיף כי "יכול להיות שמישהו לקח מסמך במסגרת הדיונים, או שחרר שֵם לגורמים מסוימים כדי שהם יפעילו לחץ".
אלא שבניגוד לדברי הגורם, פקידים המתגוררים ברמאללה ובבית־לחם חותמים באופן קבוע על מסמכים שנשלחים על ידי עורכי דין ישראלים, והם חשופים לשמות המוכרים. קשה להבין מדוע במנהל האזרחי לא חוששים שהמידע המגיע לידי אותם פקידים פלסטינים המתגוררים בתחומי הרשות עובר לידיים לא נכונות.
לדברי משה זר, יותר משלושים מתווכים ומוכרי אדמות פלסטינים שביצעו עמו עסקאות נרצחו. "לא מדובר בחיסול 'נקי' עם כדור בראש. שמעתי מעדות ראשונה על עינויים עד מוות ועל התעללות בגופות שאי אפשר לתאר".
המקרה הבא שמתאר זר ממחיש את טענתו בדבר הקשר בין מדיניות המנהל האזרחי לגורלם המר של המוכרים. "ב־1983 קניתי שתי חלקות קרקע מפלסטיני בשם זכריה מוסלח. קצין מטה יישוב מקרקעין הכריח אותי בזמנו לפרסם את שמו של הרוכש בעיתון פלסטיני.
"ביקשתי מהקצין שלא לפרסם את שמות המוכרים בכלי התקשורת הפלסטיניים, והצעתי שבעיתון יירשם רק שמו של הרוכש. הזהרתי שברגע שאני מפרסם את שמו של המוכר, הוא יחוסל. הקמ"ט שמע את הטענה שלי, ולא הסכים עמה. הוא אמר לי במילים הללו: 'התפקיד שלי הוא לשים לך מכשולים וחסמים כדי שלא תוכל לרשום חלקות קרקע שרכשת ביהודה ושומרון'.
"אחרי שהבנתי שאין ברירה ושבמנהל מתעקשים, שילמתי למוכר שלי כדי שיפרסם הכחשה על המכירה בעיתונות, בניסיון נואש לנקות את שמו. ידעתי שזה כסף שהולך לפח כי שמו התנוסס על ייפוי הכוח שהוצג לפני עורכי הדין הפלסטינים. הוא התחיל לרוץ כמו עכבר מחור לחור, כי הוא ידע שהולכים לרצוח אותו. יום אחד אני מקבל הודעה שהוא מת. התקשרתי לדוד שלו שהייתה לי היכרות עמו והוא סיפר לי מה היה.
"בשעת ערב מאוחרת דפקו אצלו גורמים פלסטינים שידעו על העסקה. הילדים שלו פתחו, והם אמרו להם שיקראו לאבא. הם הוציאו אותו ורצחו אותו במרחק 50 מטר מהבית. ערפו לו את הראש והתחילו לבעוט בגולגולת כאילו היא כדור. אף אחד לא העז לצאת מהבית באותו לילה. בבוקר הילדים יצאו לחפש את אביהם. הם התחילו לחפש עד שמצאו את הגופה ללא ראש, ובמרחק 200 מטר הם מצאו את הראש שלו. אני שואל שאלה פשוטה: למה הייתי צריך לפרסם את השם של המוכר? למה השלטונות לא עוזרים לי לשמור על חייו של פלסטיני?"
מוכר נוסף שמצא את מותו לאחר מכירת קרקע למשה זר הוא המוכתר לשעבר של הכפר פרחא, לטיף חג'אג'. "הוא הציג לי ייפוי כוח מהנוטריון בשכם, ומכר לי קרקע שהייתה רשומה על שם אביו. המוכתר הזה היה נוהג לצאת לבלות בלילות בכל מיני מקומות. היה לו רכב וגם אקדח שאיתו היה מסתובב. אחרי שהוא מכר לי את האדמה, פלסטינים ארבו לו שני קילומטרים לפני הכפר.
"כשהוא חזר מאחד מבילוייו בשעה מאוחרת, הם עצרו את המכונית בעורמה ורצחו אותו. הם התעללו בגופה, וכדי שכולם יבינו שלא מדובר ברצח לשם שוד, שמו את האקדח שלו על החזה. לקחו בן אדם שמכר את הקרקע של אביו ורצחו אותו, על פי חוק פלסטיני שמדינת ישראל מודעת אליו ונותנת לו יד".
באפריל 2012 נכנסו כמה משפחות יהודיות ל'בית המכפלה' בחברון. בעקבות בקשת פינוי הוצגו מסמכי הרכישה שעליהם התנוסס שמו של מוחמד אבו־שהלה, רוכש הבית ששימש איש קש לחברה יהודית, ושל משפחת המוכרים. לאחר הצגת המסמכים נעצרו כולם בידי הביטחון המסכל.
הם מוחזקים עד היום, לאחר כמעט ארבע שנים, בכלא הרשות ברמאללה. לאחר חקירות שכללו עינויים הודה אבו־שהלה כי שימש איש קש, ובעקבות ההודאה הוצא נגדו גזר דין מוות. יו"ר הרשות אבו־מאזן נמנע מלחתום על גזר הדין, כפי שנמנע מלחתום על עוד שני עונשי מוות שנגזרו החל מ־ 2009.
"הוא יושב שם בתא אחד עם רוצחים, אנסים וגנבים, ומבחינת הפושעים בכלא הוא נחשב לפושע הכי גדול כי סייע למכור אדמה ליהודים", אומר גורם שמכיר את הפרשה. "הוא מוחזק בתנאים קשים ועובר השפלות וביזיונות. הוצאות הכליאה משולמות בידי המשפחה".
קרובי משפחתו של אבו־שהלה פנו בזמנו לשגריר האיחוד האירופי לשעבר, אנדרו סטנלי: "מוחמד הוא קצין לשעבר ברשות הפלסטינית שפרש לעסקים פרטיים", כתבו. "הוא מוחזק במטה מנגנוני הביטחון ברמאללה ועובר חקירות שכוללות עינויים פסיכולוגיים ופיזיים. מדובר באדם חולה, הסובל מסוכרת וממחלות לב וזקוק לתרופות באופן מיידי. אנחנו מבקשים ממך להתערב בעניין ולשגר משלחת שתבחן את מצבו הרפואי ותספק לו את התרופות שהוא זקוק להן. לאחר שהודה כי מכר בית ליהודים, הוא נידון בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים למוות על העברה שביצע".
שגריר האיחוד אמר בזמנו ל-nrg כי יבדוק את העניין באופן אישי. הוא הגיב גם לעצם קיומו של עונש מוות ברשות הפלסטינית, ואמר כי "לאיחוד האירופי מדיניות ברורה בעניין עונשי מוות, והיא התנגדות מוחלטת לעונש כזה בכל מקום שהוא".
השגריר אמר עוד כי אין ברשותו מידע ספציפי על מקרים שבהם נגזר דין מוות על פלסטינים: "אני לא יודע בדיוק מה קורה ברשות הפלסטינית בנושא גזר דין המוות, ובכוונתי לבדוק את המקרה באופן אישי". מאז כאמור עברו קרוב לארבע שנים, ואבו־שהלה נמק בכלא הרשות, יחד עם בעלי הבית שלא ידעו שהם מוכרים לאיש קש. עצורים נוספים בגין מכירת אדמות הם חסן וחמדי אבו־דיה ומוחמד ביטאר, העצור משנת 2010.
"ברוב החברות בעולם יש חוקים שמטרתם לחזק את הלאומיות ולשמור על האינטרסים של המדינה", אומר דעיס, חבר בארגון זכויות האדם הפלסטיני 'דיואן אל־מוזלם'. "החוק שמונע מכירת קרקעות פלסטיניות לאויב בהחלט עונה על ההגדרה הזו. בכל חברה יש מי שמפסיד מחוקים שנועדו לשרת את הכלל, אבל הם פועלים למען כלל החברה. החוק שאוסר על מכירת קרקעות פלסטיניות הוא חוק לאומי חשוב, אבל צריך בהחלט לשנות את העונש".
דעיס מבהיר כי ארגונו מתנגד בתוקף להוצאה להורג. "אסור להשאיר את החוק הזה כפי שהוא. אסור לאפשר הוצאות להורג של מוכרי אדמות, ואפילו של משתפי פעולה עם ישראל. חייבים למצוא עונש אחר שימנע מפלסטינים למכור אדמות וישאיר אותם בחיים".
כאמור, יו"ר הרשות אבו־מאזן נמנע מלחתום על גזרי דין מוות. תומכיו מנפנפים בעובדה שמאז שנבחר לתפקיד ב־2004 לא בוצעו הוצאות להורג על ידי הרשות הפלסטינית, דבר המלמד על אופיו המתון של אבו־מאזן ועל הכיוון שאליו הוא מוביל את החברה הפלסטינית.
אבל היעדר חתימה של הראיס לא מונע ממוכרי נדל"ן פלסטינים למצוא את מותם בדרכים משונות. עלי ג'מהור, שמכר ליהודים בית ברחוב נעמי בשכונת אבו־תור בירושלים, נרצח בביתוניא על ידי המודיעין המסכל לפני 2004. מוחמד אבו־אלהוא נרצח ביריחו לאחר שמכר בית בהר הזיתים ('בית החושן') במהלך 2006.
פלסטיני שמכר את האדמה שעליה ניצבת כיום החנות 'ריהוט עתיק' בצומת אפרת צפון בגוש עציון, מת באופן מסתורי ב־2005. ריזק רווידי, סוחר קרקעות ידוע במזרח ירושלים, נרצח בסילואן בקיץ 2014. הרצח לא פוענח עד היום. סאטי אבו־עות'מאן, פלסטיני שנרצח בפתח־תקווה ב־2014, הואשם במכירת קרקעות ביו"ש. הרצח לא פוענח עד היום.
אנואר ברגית' מהכפר בית־אומר שבמחוז חברון, נחשד במכירת נכס. הוא נידון ב־2009 למוות בחניקה על ידי בית המשפט הפלסטיני. ההודעה על גזר הדין פורסמה באתרי האינטרנט, ואחד המגיבים לידיעה סיפר כי הוא מכיר את ברגית' ואת פרטי המעשה.
לדבריו, "אנואר היה איש מדוכא שרב עם בן דוד שלו, שיכור שהיו לו קשרים עם הרשות הפלסטינית. אנואר נעצר כמה פעמים באשמת מכירת נכסים ליהודים, ובכל פעם שוחרר לאחר שלא הוכיחו את ההאשמה כלפיו. אחרי שזוכה בבית המשפט האזרחי הגיעו כוחות הביטחון, עצרו אותו והביאו אותו לבית משפט צבאי מיוחד. בעוד שבית המשפט האזרחי ניסה להוכיח את המכירה במשך שש שנים, לבית המשפט הצבאי הספיקו שתי ישיבות ומתוכן ישיבה אחת עם עורך דינו כדי לדון אותו למוות. יש פה משהו מסריח".
אחד המקרים המפורסמים הוא זה של אוסמה מנצור, איש מודיעין לשעבר ברשות הפלסטינית. מנצור שירת כאיש מודיעין תחת אבו־מאזן, ומונה מטעמו על השבת קרקעות שנמכרו ליהודים. הוא עבד במשרד התובע הכללי ברמאללה. במשך שנים שמו של מנצור גרם לצמרמורת ופחד בקרב פלסטינים שביקשו למכור אדמות. הוא לא בחל באמצעים כדי לשכנע את הפלסטינים שתפס, חלקם תושבי מזרח ירושלים, לספק מידע על עסקאות למכירת קרקעות ליהודים.
ביולי 2009 נעצר מנצור בידי צה"ל והשב"כ במבצע מיוחד ברמאללה. הוא עמד לדין בעברות של חטיפה, סחיטה באיומים ותקיפה של סוחר קרקעות בירושלים, ואף ישב בכלא הישראלי. מנצור הואשם בחטיפת אחמד אל־מסרי, תושב מזרח ירושלים.
על פי כתב האישום, מנצור וסוכניו פיתו את אל־מסרי להגיע לתחנת הדלק הסמוכה למחסום קלנדיה. כשהגיע למקום, שישה חמושים מטעמו של מנצור הוציאו אותו מן המכונית וגררו אותו לרכב שהמתין במקום. באותה עת המתין מנצור במכוניתו במקום אחר. אל־מסרי נלקח למשרדי התובע הכללי ברמאללה, שם נעצר ונכלא על אף היותו תושב ישראל, ונחקר במשך שלושה ימים בחשד שמכר קרקעות ליהודים.
בחקירתו בשב"כ הודה מנצור, איש המודיעין של אבו־מאזן, כי חטיפתו של סוחר הקרקעות הירושלמי בוצעה על פי פסיקת התובע הכללי הפלסטיני. במהלך החקירה נחשפה היחידה שהפעיל אבו־מאזן למאבק במכירת אדמות ליהודים, שכללה פעילות סוכנים מטעם הביטחון המסכל והמודיעין הכללי. בעדות שניתנה על ידי תושב מזרח ירושלים הציג מנצור את עצמו כשליחו של אבו־מאזן. שמו של רפיק חוסייני, ראש לשכתו לשעבר של הראיס, הועלה גם הוא במהלך החקירה כמי שמעורב בפעילות נגד מכירת קרקעות.
לאחר שחרורו מהכלא הישראלי חזר מנצור לתפקידו ברמאללה. אבל ככל הנראה השמות והעובדות שהחזיק בראשו ושקשרו את אבו־מאזן ואת אנשיו לפעילות אלימה נגד סוחרי קרקעות, הובילו למעצרו. מנצור נחקר בעינויים קשים באשמה כי היה מעורב בריגול למען ישראל ובחשד כי בהיותו בכלא הישראלי העביר לחוקריו מידע רגיש. בנוסף הואשם מנצור בשחיתות כספית ובכך שהיה מעורב בעצמו בעסקאות למכירת קרקעות.
הקצין המצטיין, שבתוך שש שנים הגיע לדרגה בכירה ברשות הפלסטינית ונחשף לסודות רבים על בכירים ברשות כולל העומד בראשה, הפך בן־לילה לנאשם. שיטות החקירה האלימות שנקט כדי להוציא מידע מסוחרי קרקעות, הופעלו עתה נגדו במטרה להבין איזה מידע סיפק לישראל.
אחרי 25 ימים במעצר, יום לפני שהיה אמור להופיע בפני שופט, פורסמה הודעה שלפיה מנצור התאבד בקפיצה מהקומה השלישית של מבנה המעצר ברמאללה. משפחתו לא קיבלה את גרסת הרשות, והאשימה את אנשיה באחריות למותו. אשתו הבהירה כי שוחחה איתו ממש לפני מותו, וכי לא הבחינה בכל סימן ללחץ ולהתמוטטות נפשית אלא להפך. היא דרשה לנתח את הגופה ומחתה על כך שגילתה על מותו של בעלה מכלי התקשורת.
אבו־מאזן בעצמו ניסה לפייס את בני המשפחה ואף הזמין אותם לפגישה ברמאללה, ובה הביע צער על מותו של מנצור. הקרובים הטיחו בפניו שאלות רבות אך הן נותרו ללא מענה. בין היתר טענו כי מתמונת גופתו אפשר היה לראות שהוא הוכה בראשו, איבד את ההכרה ואז הושלך מהחלון אל מותו.
החיסולים של מוכרי הקרקעות יוצרים הרתעה וזו מורגשת היטב בשטח. מ' הוא פלסטיני בעל קרקע בשומרון, בסמוך לאחת ההתנחלויות. "יש פחד גדול להתעסק בזה", הוא אומר.
"שמענו על מקרים של חיסולים ועינויים, וזה בהחלט מרתיע. יש לי חובות בעסק הפרטי שלי ברמה שאני ממש מתקשה לנהל את חיי היומיום, ואני רוצה לממש את הקרקע שלי כדי לכסות את החובות. האדמה הזו, שאני לא יכול להשתמש בה בגלל מגוון סיבות, יכולה להציל לי את החיים ולהוביל אותי לרווחה כלכלית, לחינוך טוב יותר לילדיי ולחיים מאושרים. אבל אם אמכור אותה אני צפוי לעונש מוות".
בארגוני זכויות האדם בישראל מתמקדים בשאלה האם אבו־מאזן אחראי באופן ישיר לחיסול של מוכרי אדמות או לא, ובוחרים להתעלם לחלוטין מהעובדה הפשוטה שיש חוק שמונע מפלסטיני זכות בסיסית - לעשות ברכושו כרצונו. ארגוני הזכויות מוחים על מחסומים ובעיות תנועה של פלסטינים, אך מתעלמים משלילת זכות בסיסית כה משמעותית.
מהמנהל האזרחי התקבלה התגובה הבאה: "ככלל ישנו חיסיון על רישום המקרקעין מתוקף צו אלוף, בין היתר כדי להגן על בעלי הקרקעות. במקרים של מכירת קרקעות רשומות, הליך הרישום אינו דורש פומביות ופרסום.
"בקרקע ברישום ראשון שהבעלות בה טרם הוכחה ואדם פרטי או חברה מבקשים לרשום על שמם, נדרש על פי דין הליך משפטי שבמסגרתו תוכח הבעלות, כדי לוודא שהמבקשים הם אכן בעלי הקרקע. במסגרת הליך זה, בקשת הטוענים לקרקע מפורסמת לציבור לצורך הגשת התנגדויות וזאת על מנת למנוע זיופים ורכישות שלא כדין וכדי לסייע בבירור זכויות המבקשים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם