ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

מנהל היפר כשר מחפש עבודה בישראל: זה הבית שלי

שנה לאחר הפיגוע הקטלני בפריז משחזר מנהל החנות פטריס ואליד את האירוע הקשה שגרם לו להקדים את עלייתו ארצה, ומתאר כיצד נמלט מהמקום ברגע שהכול התחיל. עכשיו הוא מתקדם בלימודי העברית, מחפש עבודה, ומשוכנע: אין עתיד ליהודים בצרפת

"משהו לא מריח לי טוב, אנחנו צריכים לעוף מכאן", אמר פטריס ואליד לרעייתו יעל, יממה לאחר הפיגוע במערכת המגזין 'שרלי הבדו' לפני שנה. היא דווקא חשבה שהוא מגזים. "אתה תמיד רואה את המציאות באופן פסימי", אמרה לו. פחות מ-24 שעות לאחר מכן הוא כמעט קיפח את חייו בפיגוע בסניף 'היפר כשר' ברובע ה־12 בפריז. פטריס, מנהל החנות, הצליח להימלט מהמחבל שעמד מולו אוחז בנשק חם.

עוד כותרות ב-nrg:
- בדרך לגינס: אשתו בת 62, בן כמה הוא?
- זעם על שרלי הבדו: "הילד הסורי היה אנס?"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כזכור, ב־9 בינואר אשתקד נכנס המחבל אמדי קוליבאלי לסניף 'היפר כשר' במהלך היום העמוס ביותר בשבוע, יום שישי, כשהוא חמוש בשני רובי קלצ'ניקוב. הוא רצח ארבעה יהודים והחזיק ברבים נוספים כבני ערובה, עד שמשטרת פריז פרצה לחנות וחיסלה אותו.
 
ביום ראשון השבוע נפגשתי עם פטריס, שעלה מאז לישראל, בתום הטקס לזכר הרוגי הפיגוע הקבורים בארץ. האירוע נערך בירושלים על ידי הליגה נגד השמצה וארגון הגג החדש של עולי צרפת, 'קעליטה', והשתתפו בו השגריר הצרפתי פטריק מזונב ואישים ישראלים.

"המחבל החדיר בנו פחד", אמר פטריס בדברים שנשא באירוע. "הוא בא להרוג אותנו כי אנחנו יהודים וכי אני לובש ציצית. לא עליתי לישראל מתוך פחד, חזרתי הביתה".

ואליד (47), איש רחב וגבה־קומה, חובש כיפה שחורה ולובש חולצה לבנה שציציות משתלשלות מתחתיה. במהלך האירוע מתקבצים סביבו עולים מצרפת וניכר שהוא נבוך מהמעמד, ואף ביקש שלא יצלמו אותו. לאחר מכן יספר לנו שסירב להתראיין לעיתונות הצרפתית, ושהוא מעדיף להישאר אנונימי.
 
הוא עלה לישראל לפני כחצי שנה עם אשתו הנוכחית וארבעת בניהם, והם מתגוררים בשכונת ארנונה בירושלים. "למדתי בצרפת טבחות וניהול אירועים", הוא מספר. "עבדתי בתחום הזה במשך עשרים שנה במסעדות בפריז, וגם בחברות קייטרינג כשרות. עשינו מסיבות בר־מצווה, חתונות ועוד. המומחיות שלי היא אוכל בסגנון צרפתי, מכל הסוגים. ניסיתי לבשל אוכל סיני, אבל לא ממש התחברתי. גם הסגנון הישראלי והתבלינים קשים לי, לאט לאט", הוא אומר בחיוך.
 
"עליתי לכאן כבר לפני 15 שנה וחזרתי לצרפת בעקבות אשתי", ממשיך פטריס. "כשהייתי כאן עבדתי באילת, ושם הכרנו. היא באה לכאן מצרפת כתיירת, ואני הייתי אז מדריך ג'ט־סקי (אופנועי ים, צ"ק). חזרנו יחד לצרפת, נישאנו וברוך השם נולדו לנו ילדים. עסקתי שם בתחום המסעדנות".

לאחר שנולדו ארבעה ילדים, החליט פטריס לחפש עיסוק אחר. "אשתי אמרה לי שאולי כדאי למצוא עבודה עם שעות יותר נורמליות ומסודרות. לפני כחמש שנים התחלתי לעבוד ברשת 'היפר כשר', שמונה 11 חנויות. לא היה לי שום רקע בתחום, והתחלתי הכי נמוך שאפשר". בהמשך שימש פטריס מפקח־על של רשת חנויות המזון הכשר. הוא היה בקשר עם הסניפים השונים, ועסק בלוגיסטיקה המורכבת של הרשת.

בוא נחזור ליום הפיגוע. ספר קצת על האווירה ב'היפר כשר' בימי שישי.
"זו אווירה מאוד מיוחדת. כל האימהות ועקרות הבית קונות אוכל לשבת, ובמקביל מגיעים גברים שהנשים שלהם שולחות אותם לעשות השלמות כמו למשל בקבוק יין כשר. הלקוחות יודעים שביום שישי אנחנו סוגרים מוקדם,
והעומס גדול".

יום אחד בלבד לפני הפיגוע מונה פטריס על ידי בעלי הרשת למנהל הסניף המדובר, ברובע ה־12 של פריז. "קיבלתי את המפתחות של החנות מהמנהל הקודם, חתמתי על הניירת וקיבלתי גישה לכל הקופות. אמנם הכרתי את החנות גם בתפקידי הקודם, אבל זה היה היום הראשון שלי כמנהל בפועל.

"הקפצתי בבוקר את הילדים לבית הספר, והגעתי לחנות. עברתי בין הקופאיות, בדקתי שכל הקופות עובדות ושיש סדר. טיפלתי בניירת ובחשבונות, בדקתי תאריכים של מוצרים - שגרה של חנות. יואב חטאב (אחד ההרוגים, בן 21) התייעץ איתי איזה בקבוק יין לקנות למשפחה שהוא היה אמור להתארח אצלה בשבת".
 

ברגע אחד השקט הופר. "ברבע לאחת נכנס המחבל לחנות", מתאר פטריס, ופניו הופכות לקפוצות ולחוצות. פטריס יצא אז ממשרדו כדי לעשן סיגריה מחוץ לחנות, כשעה לפני הסגירה. "ראיתי קרטון של צ'יפסים שהיה זרוק על הרצפה, והחלטתי ללכת ולהרים אותו. כך צעדתי במסלול שונה מעט מזה שהייתי רגיל בו כשהייתי יוצא לעשן. אחרת הייתי נתקל במחבל.

"כשהתכופפתי כדי להרים את הקרטון שמעתי פיצוץ גדול. הסתובבתי וראיתי את יוהן כהן ז"ל נופל על הארגזים. היה עשן בחנות. אישה ניגשת אליי בצרחות ובהיסטריה, אני לא מבין מה קורה. קמתי והתקדמתי לכיוון יוהן. ראיתי אותו שוכב על העגלות, פצוע. צעדתי מהר מאוד, דבר שייתכן שהפתיע את המחבל. הוא לא ציפה שמישהו בגודל שלי יתקדם אליו במהירות כזו.

"הייתי ממש מול הקופות והמחבל היה מולי עם יד על ההדק, ורק אז ראיתי שהייתה לו מצלמת גו־פרו. נזכרתי במוחמד מראח (המחבל שרצח ארבעה יהודים מחוץ לבית הספר 'אוצר התורה' בטולוז בשנת 2012, צ"ק) שפעל באותה צורה, ואמרתי לעצמי 'זה הסוף שלי'. קול קטן בראש אמר לי 'תברח'. הסתובבתי לכיוון הדלת ושמעתי ירייה. כשירדתי במדרגות היציאה מהחנות הרגשתי לפתע משהו חם נוזל לי על הרגל. מיששתי את עצמי וראיתי דם על היד, ופצע יציאה ענק. נוצר ממש חור, ראו את העצם של הזרוע". פטריס מקפל את שרוולו ומציג בפניי את הצלקת. בבטן יש לו צלקת נוספת.

"מה שהציל אותי הוא הציצית", משוכנע פטריס. "הרופא אמר לי את זה במפורש. כשניתחו אותי הם לא הבינו למה הכדור יצא מהיד ולא חדר עמוק יותר. הוא שאל אותי מה לבשתי, ואמרתי 'סוודר'. הוא שאל אם לבשתי מתחתיו משהו דק, אמרתי לו 'בוודאי, ציצית'. אז הרופא אמר לי: 'מעכשיו אני מאמין בנסים'".

בניגוד לאחרים שהיו לכודים במרכול במשך כמה שעות, חלקם בחדר הקירור במרתף הבניין, פטריס הצליח לברוח מיד. רק לאחר מכן הבין כי העובדה שנגמרו למחבל הכדורים ברובה הראשון הצילה את חייו. "יש לי מזל שיצאתי ממש בהתחלה, רבע שעה אחרי זה כבר הייתי באמבולנס".

זה היום הראשון שלך כמנהל של החנות. איך אתה מרגיש באותו רגע, הרי יש לך אחריות גדולה?
"יש לי גם אחריות על אשתי ועל הילדים שלי. אני לא סופרמן שעוצר כדורים. אם לא הייתי בורח הוא היה מצליח לרצוח אותי. דיברתי עם הממונה על מצלמות האבטחה, והוא סיפר לי בדיוק מה התרחש כשהמחבל התחיל לירות בי. הוא לא הסכים להראות לי את ההקלטה, אלא רק תיאר בעל פה.

"ביקשתי לראות את החלק שבו אני מופיע בסרטון האבטחה, אבל בית המשפט לא אישר זאת. השופט סיפר לי שרואים אותו יורה בי כשעמדתי מולו, דורך שוב, ואז כשהוא מנסה לירות שנית הנשק לא עובד. הוא הניח את הרובה על הרצפה - אותו רובה שלאחר מכן יואב חטאב ניסה לחטוף ולירות במחבל, אבל זה לא עבד לו. אם הוא לא היה צריך להחליף נשק, לא היינו מדברים עכשיו".

במשך עשרה ימים שהה פטריס בבית החולים. בעוד העולם כולו עקב אחרי צרפת וצפה בתמונות הצעדה שבה השתתפו מיליון איש ומנהיגי העולם, הוא החליט להתנתק. "לא קראתי עיתונים ולא ראיתי טלוויזיה. רציתי להתנתק, להתבודד. לא התראיינתי לשום כלי תקשורת מטעמי ביטחון ביחס למשפחה שלי. לא רציתי שיראו אותי ויזהו אותי. הרי תמיד יש איזה משוגע שיגיד 'לא סיימנו את המלאכה, בואו נהרוג אותו".

אחרי שהשתחררת מבית החולים חזרת לעבודה?
"לא, לא יכולתי. בדרך הביתה מבית החולים עברתי בחנות, אבל לא כדי לעבוד. גם ככה החנות הייתה סגורה. נתנו לי להיכנס לכמה דקות ולהסתכל, ולא הרגשתי שום דבר. כשהחנות נפתחה שוב חזרתי אליה אבל לא הרגשתי טוב. התחלתי לבכות, נזכרתי ביוהן ובכולם. יצאתי ומאז לא חזרתי. לא יכולתי לחזור לעבוד שם".
 

ממה אתה חי כיום?
"אני מקבל ביטוח לאומי מצרפת למשך חמש שנים לפחות מיום הפציעה, ואני יכול להאריך".

למה החלטתם לעלות שוב לארץ?
"אני אוהב את ישראל, ותמיד רציתי לחזור לכאן. כיהודי דתי אני יודע שצריך לחזור לישראל ולירושלים. חשבנו לעלות ביולי 2016, אבל אחרי הפיגוע החלטנו להקדים".

הוא כאן כבר שישה חודשים, אך טרם מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לשוב לעבודה. "אני משקיע עכשיו במשפחה שלי", הוא מסביר, "אחרי שאסיים בקרוב את לימודי העברית באולפן, אני מקווה להתפנות לחיפוש עבודה". אגב, את רוב שאלותיי בעברית הוא מבין, אך מבקש להשיב בצרפתית.

אשתו ניהלה בפריז חנות לקטנועים. "בצרפת הרווחנו טוב וחיינו טוב. אני מחפש עבודה עכשיו ואעבוד במה שייתנו לי, אני צריך להתפרנס. יש דברים שאני לא יכול לעשות בגלל הפציעה, כמו להרים ארגזים כבדים, אחרת הייתי חוזר למסעדנות. אני רוצה לחזור לאותו סוג של עבודה שהייתה לי בפריז. אני מודע לכך שלא ייתנו לי מיד לנהל חנות, אבל אני מוכן להתחיל מלמטה כמחסנאי ואפילו קופאי".

מה חשוב לך שישראלים ידעו על הקהילה היהודית בצרפת?
"זו קהילה שרוצה לבוא לכאן, אבל הם לא יבואו בכל מחיר. צריך לעזור להם, לתת להם עבודה ובית, אחרת הם לא יבואו. זה מה שהם מכירים מצרפת. חבל שיהודים יעלו ואז ייאלצו לעזוב כי לא יסתדרו כאן". פטריס מתייחס לתנאים הסוציאליים הטובים בצרפת, במיוחד עבור מי שנמצאים על סף עוני ומקבלים מהמדינה פנסיה חודשית ומגורים ציבוריים.

"ישראל ויהודי צרפת", אומר פטריס, "זה כמו בני זוג שכל אחד מהם מגיע מעולם שונה לחלוטין והם צריכים להשקיע הרבה בקשר ובללמוד אחד את השני. אם כל אחד יישאר במקום שלו בלי שיח, אז לא מתקדמים לשום מקום. לישראלים יש הרבה מה ללמוד מהצרפתים, ולצרפתים יש הרבה מה ללמוד מהישראלים. הצרפתים צריכים לעשות צעדים, אבל גם הישראלים".

יהדות צרפת עמדה במוקד החדשות השבוע, בעקבות אמירתו של נשיא הקונסיסטואר (ארגון הגג הקהילתי) של מרסיי, צבי עמר, כי הוא ממליץ לחברי קהילתו "שלא ללכת ברחובות עם כיפה". האמירה זכתה לפרסום רב, ובעיקר נתקלה בהתנגדות משמעותית של ראשי הקהילה היהודית בצרפת. החל מהרב הראשי חיים קורסיה וכלה בנשיא הקרי"ף רוג'ר קוקרמן - כולם חוששים מאוד מההשלכות של אמירה כזו. יצוין כי לא מעט יהודים דתיים ומסורתיים בצרפת מצניעים זה שנים את זהותם בפומבי, וחובשים קסקט או מסירים את הכיפה.

האמירה הבעייתית של עמר הושמעה לאחר שני אירועים אנטישמיים אלימים שהתרחשו השבוע: דקירתו של מורה יהודי במרסיי בידי קטין מרקע מוסלמי שצעק 'אללה אכבר', ורצח חבר מועצת העיר קרטיי, אלן גוזלן, בביתו. במקרה של גוזלן, שגם נשדד לאחר הרצח, טרם ברור אם המעשה בוצע על רקע אנטישמי, אך ישנם קווי דמיון לאירוע דומה שהתרחש לפני כשנה באותה קהילה, כאשר בני זוג יהודים מבוגרים נשדדו בידי פושע שהטיח בהם אמירות אנטישמיות קשות.
 

כשאני שואל את פטריס אם הוא שמח לחיות בישראל, פניו זורחות והתשובה כמעט מיותרת: "ודאי שאני שמח, אתה לא רואה? זה הבית שלי, המדינה שלי. אני יכול לקום כל בוקר בשעה חמש, לעלות על הקטנוע ולנסוע לכותל, לחזור הביתה ולהסיע את הילדים למוסדות הלימוד. יש לי כיפה על הראש, ואף אחד לא מסתכל עליי כאילו אני חייזר".

בצרפת הלכת עם כיפה וציצית בחוץ?
"אני הולך באותה צורה בישראל ובצרפת. היו אולי כמה תקריות בצרפת, אבל לא משהו רציני. תסתכל עליי, אני איש גדול. בנוסף, גדלתי עם ערבים בשכונות, כך שהכרתי שם גם הרבה אנשים".

כמה שעות לאחר טקס הזיכרון התקבלה בשורה משמחת עבור עולי צרפת, ואלה שמתכוונים לעלות: לאחר שנים של מאבקים מול משרד הבריאות, הוחלט בוועדות הכנסת לאשר פטור ממבחני רישוי לרופאי שיניים עולים שיוכיחו ותק של חמש שנים בתחום. אז אמנם מדובר רק ברופאי שיניים ובחוק שצריך לעבור קריאה שנייה ושלישית בכנסת, אך עבורם זהו ניצחון.

לפני כמה שבועות סיפרנו ב-nrg על ד"ר דוד טיבי, רופא שיניים שעלה מפריז ואינו מצליח לקבל הכרה בישראל, ובעקבות זאת שוקל לחזור לצרפת. עתה החליטו חברי הכנסת לתמוך במהלך שיביא לעלייתם של רופאי שיניים רבים לישראל.
 
בשנה החולפת נשבר שיא של 15 שנה, עם עלייתם של 30 אלף יהודים לישראל, 8,000 מהם מצרפת. לראשונה, ולאחר שנים של סכסוכים פנימיים, השכילו עולי צרפת להקים ארגון גג, 'קעליטה', המוביל את ענייניהם בכנסת ובתקשורת. ב'קעליטה' וביתר ארגוני העולים רשמו השבוע הישג משמעותי ראשון, והם מקווים כי זוהי רק ההתחלה.

אנחנו שואלים את פטריס איך ייראה לדעתו העתיד של יהודי צרפת? "אני לא יכול לענות לך", הוא משיב בחיוך, "כי אם תכתוב את זה בעיתון יהרגו אותי בצרפת. אין עתיד ליהודים בצרפת", הוא ממשיך, והפעם ברצינות גמורה. "מה שקרה בינואר (הפיגועים ב'שרלי הבדו' וב'היפר כשר', צ"ק) היה רק מנת הפתיחה, ב־13 בנובמבר (הפיגועים בפריז שגבו את חייהם של 130 בני אדם, צ"ק) זו כבר הייתה מנה ראשונה, והמנה העיקרית עוד תגיע בקרוב".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg