כמו בימי סטאלין: אוהבי האנושות מתגלים כשונאי אדם
מחנה השלום מעולם לא עסק בזכויות אדם. למעשה, הדאגה שלו לפלסטינים כנה כל כך, עד שסבלו של פלסטיני בודד אינו חשוב בעיניו
מחנה השלום לא עסק מעולם בעשיית שלום או בזכויות אדם, כמו במאבק למען העניין הפלסטיני ונגד הזהות היהודית של המדינה. מי שקורא תגובות של פעילי זכויות אדם ברשת לא מרגיש שהוא קורא את הדלאי לאמה או את מהטמה גנדי. אהבת אדם אין בהסתה פרועה כמו זו שהייתה בלילה שבו הם חגגו את "הצתת" בניין 'בצלם'. שבוע שלם הם ניסו לחנך את הציבור הישראלי לא להכליל מרוצח אחד על כלל הציבור הערבי, ובאותה נשימה הם האשימו את הימין בהצתה.
עוד כותרות ב-nrg:
- בדרך לגינס: אשתו בת 62, בן כמה הוא?
- זעם על שרלי הבדו: "הילד הסורי היה אנס?"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גורל פלסטינים אינו מעניין אותם אם הוא פוגע בעניין הפלסטיני. לדידם יש פשע אחד בעולם, חטא קדמון שמקיף הכול, "אקיבוש". כל עוולה מוסרית פלסטינית מתגמדת מול הזכות של הפלסטינים להקים עוד מדינה כושלת באזור.
ומילא אם אפשר היה לשמוע מהם דברי אהבה לעם, נחמה וכיבושין מתוך צניעות וענווה ורצון לפיוס. כלום. השנאה לימין, או ליתר דיוק למחנה המגדיר עצמו כיהודי, אינה נופלת משנאת הימין לשמאל ואף עולה עליו. אוהבי האנושות מתבררים פעם אחר פעם כשונאי אדם. פעם הם הלכו אחרי החלילן מסטלין, היום אחר הפרא האציל. והנורא הוא שהם משכנעים את עצמם שהם בברלין 1933 והם נרדפים.
הם הולכים ומתכנסים לתוך מציאות מדומיינת שהם בוראים לעצמם. הם מדמיינים אויבים, מפתחים פוביות אקזוטיות, מאבדים קשר למציאות.
אני קורא את דבריהם וחש צביטה בלב. הם שבויים באובססיה אינפנטילית שלפיה הם מסתובבים בברלין של שנות השלושים ונלחמים בפשיסטים בעזרת מקלדת ועצומות. וככל שהחברה הישראלית מתרחקת מהם ומהזיותיהם, השמאל מתבצר בתוך פחדיו, צולל לתוך חור שחור.
מדי פעם אני שומע ברדיו על מדד השנאה של קרן ברל כצנלסון. בגדול אלו שמאלנים שבודקים כמה הימין שונא ומסית, ומדי פעם זורקים עצם בדמות נזיפה קלושה לשמאל.
מעניין מה הם היו חושבים על נאומו של כצנלסון באחד במאי 1936, נאום שציטטתי לא פעם: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?
"אכן, ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש פרוקלמציות (כרוזים) הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי.
"אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".
מיהם הדגנרטים שברל מדבר עליהם? מיהם אותם יהודים מתועבים שהסיתו נגד יהודים אחרים? ובכן, ברל מתכוון ליהודים פעילי מחתרת 'נרודניה ווליה' ("רצון העם" ברוסית), מחתרת סוציאליסטית טרום־מרקסיסטית שפעלה ברוסיה מאמצע המאה ה־19. יהודים היו חלק משמעותי מההתארגנות המחתרתית, ביניהם גסיה גלפמן, ולדימיר בורגז (במקור נתן מנדלביץ'), לב שטרנברג וסופיה גינצבורג.
המחתרת, שהאמינה בטרור אישי, התנקשה בהצלחה בצאר אלכסנדר השני. בעקבות הרצח ב־1881 פרצו פוגרומים ביהודי דרום־מזרח רוסיה. "סופות בנגב" הן כונו. ביזה ושוד, אונס ורצח. למרבה הזוועה, במהלך הפוגרומים פרסמו אנשי 'נרודניה ווליה' כרוזים שבהם קראו לטבוח ביהודים, וזאת מתוך הזדהות עם מה שראו כרצון העם הרוסי ומתוך סברה שההתקוממות נגד מי שנתפס כמדכא, קרי היהודי, הז'יד, תוביל להתקוממות גדולה יותר נגד הצאר. "צאו לעזרתנו, איש כפי יכולתו", נכתב בידי יהודי חבר המחתרת לאיכרים האוקראינים.
"מוטב ליפול במלחמה על האמת ועל החירות מאשר למוך בשפלות כעבדים אצל ה'פאן' (האציל הפולני) או אצל הז'יד. קומו אנשים פועלים ישרים! רב להם לפאנים למשול ולז'ידים לעשוק". לא תופתעו גם מכך שבאחד הפוגרומים באוקראינה אף צעד סטודנט יהודי מן השמאל הקיצוני בראש הפורעים.
אדוורד רדזינסקי, הביוגרף של סטלין, כתב על הפסל הענקי של סטלין שהוצב על גדת תעלת וולגה־דון (אריה חשביה תרגם): "אירוע אחד בתולדות פסל זה מסמל בדרך קומית את עידן סטלין. המשגיח שטיפל בפסל נחרד כשגילה באחד הימים שציפורים נודדות החלו לקנן על ראשו. אין אפשרות להעניש ציפורים, אבל אפשר להעניש בני אדם.
"על כן נמצא פתרון לרשויות המקומיות שפחדו פחד מוות. הן העבירו זרם מתח גבוה בראש הענק. כעת עמד הפסל כשהוא מוקף בשטיח של עופות מתים. מדי בוקר קבר המשגיח את מרבד העופות המתים, והאדמה שקיבלה את הדישון הזה הצמיחה פרחים בשפע, שעה שהפסל הנקי מחריוני ציפורים שלח את מבטו אל המרחב הגדול שמעבר לוולגה, המדושן לא בפגרי ציפורים כי אם בבני אדם שבנו את התעלה הגדולה ונחו כעת בקברים לא מסומנים".
וזה החלק הקומי. הרבה פחות מצחיק היה להיות אחד מעשרות המיליונים שסטלין טבח. אבל השמאל בעולם המערבי עשה הכול כדי לא לשמוע, כדי לא להודות באמת שצווחה בגרון שחוט. בכל אוניברסיטאות המערב סגדו לשמש העמים.
גם פה בישראל הגרוטסקה השתוללה. קיבוצים התפלגו לנוכח סוגיית ההערצה לרודן הגרוזיני. השמאל הישראלי, כעמיתיו מעבר לים, נושא בעברו את כתם התמיכה בצורר. הסגידה לאלילות הקומוניזם, וזאת ללא מילת ביקורת בזמן אמת על רצח עשרות מיליונים, שימשה הוכחה נוספת לעליבותו ולאירוניה המקברית, אל מול היומרה להעמיד את השוויון בין בני האדם במרכז הדת החדשה. שוויון באומללות.
וכשמת סטלין, בעוד ברוסיה חונטים את הפגר האנטישמי הספידו אותו בדמעות בעיתון מפ"ם 'על המשמר': "אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה... שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הייתה רוסיה הישנה למעצמה תעשייתית כבירה. הונחו היסודות האיתנים לחברה אל־מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם - בריה"מ". מודעת אבל של מפ"ם קבעה כי מותו של סטלין, "קברניט תנועת השלום בעולם", הוא "אסון".
השמאל הישראלי בורח כמובן מעברו המוכתם. הם אוהבים לזעוק מקרתיזם. אך האמת שונה לחלוטין. בשנות התשעים, שנים רבות לאחר שמקרתיזם הפך למונח פוליטי המציין רדיפה חסרת רסן, נפתחו ארכיוני הקג"ב.
המסמכים הסודיים שהתגלו הוכיחו מעל לכל ספק את מידת חדירת הסובייטים למערכות ממשל בארה"ב. סוכנים רדומים, חפרפרות פעילות. על פי מסמכי הקג"ב המסווגים, לנקוו"ד, סוכנות הביון שקדמה לקג"ב, היו 221 סוכנים בממשל רוזוולט. המפלגה הקומוניסטית האמריקאית שימשה, כמו במדינות אחרות, כזרוע נוספת של המודיעין הבולשביקי.
בכל אותן שנים שבהן מקרתי נאבק בצורה מכוערת באויבים אמיתיים ומדומיינים, המחיר ששילמו היה חרם ובמקרה הגרוע פיטורין. סטלין, שמש העמים, רצח 30 מיליון בני אדם. הספק גדול משל היטלר.
אקו"ם