מדברים בשקט: למה אנחנו לא מספרות על הפלות?
שבוע אחרי שפתחה שרשור בנושא הפלות בפייסבוק ויצאה נגד השתיקה בעניין, רויטל ויטלזון–יעקבס מספרת על ההפלה שעברה בעצמה לאחרונה, ומבקשת: דברו על זה
לפני שבועיים עברתי הפלה. ספונטנית. איזו מילה נקייה וקרה. זה היה כמו בסרטים, רגע לפני שעליתי לבמה. הרגשתי את הרחם מתכווץ ואת הדם מתחיל ליזול. רצתי לשירותים, מצמידה את הטישו לריסים שלא יידפק לי האיפור. רק כשבאתי הביתה התרסקתי בדמעות למיטה.
זאת לא הייתה לידה שקטה, אז אי אפשר לומר שהתאבלתי על ילד. אפילו עוד לא היה דופק, אז אי אפשר לומר שהתאבלתי על עובר. אבל התאבלתי על החלום. כי מהרגע שזה סוף־סוף הצליח, הלב פרפר מאושר ושמחה, קפצתי לתוכניות ולתכנונים, חיפשתי שמות ודמיינתי את צעקות השמחה של הילדים שבבית כשאספר להם.
היו יומיים של בכי. בכי מאוכזב. וזהו. ממשיכים קדימה. לפחות זה קרה כשיש ארבעה מתוקים ובריאים בבית. לפחות לא הייתי צריכה להתאשפז בשביל גרידה.
ואז כתבתי על זה בפייסבוק, בצחוקים. ממים וזה, לשחרר את מה שקרה. כמו כשאני כותבת על אסיפות ההורים או על מיטה יהודית. ככה נקי.
ואז הגיע המבול. מבול של נשים שהעלו בתבניות ממים בינלאומיות את הסיפורים הפרטיים שלהן. זאת שילדה לידה שקטה והתקשרו אליה אחרי חודש מבית החולים להגיד שהתינוק שלה לא עשה בדיקת שמיעה. זאת שסיפרה בשולחן שבת לכל המשפחה של בעלה על ההיריון הטרי ואז כשהלכה לשירותים גילתה שהיא מתחילה הפלה. עשרות נשים ואז מאות. משתפות. פותחות. אצל חלק זה טרי, אחרות סוגרות חשבון עשור אחורה. מבול.
ועכשיו אני רוצה לחדד את המסר היחיד שיש לי למסור: אל תהיו לבד. כל מה שקורה לכם, הכול, והוא כואב לכם ומעציב אתכם − תדברו עליו. אני לא מצפה מכם להיות כמוני ולפתוח את החיים שלי לדיון מול כל עם ישראל. אבל מה יקרה אם תדברו עם חברה אחת? אחות? אמא? אני יכולה להבטיח לכן שגם היא עברה את זה, אני יכולה להבטיח לכן שהיא לא תשפוט אתכן. היא אולי תגיד כמה דברים חסרי טקט, אבל באמת שיהיה לה רק רצון אחד. לנחם אתכן.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ונחמה זה עוזר. ותמיכה זה חשוב. ואין שום נושא בעולם שאי אפשר לדבר עליו.
אפילו בדברים משמחים כמו תחילת היריון, כשאת חולה וגמורה ומקיאה, ולכל דבר יש ריח, אפילו לקירות. למה את שומרת בבטן? בגלל הסמוי מן העין שלך? תספרי לאמא! תספרי לשכנה. תני למישהי לעזור לך. מבטיחה לך שהיא מברכת את ההיריון הזה והיא תשמור אותו סמוי מן העין. רק תדברו בנות. בנים. תדברו.
גם אני דיברתי. מה קרה? יש לי במה להתבייש? עשיתי משהו רע? הפלתי. מדברים, נעזרים, ממשיכים.
אני רוצה להתייחס לעוד משהו. עוד מישהו. לפני כמה חודשים כתבתי על לידות שקטות, והיום על הפלות, ולא התייחסתי לאיש שלנו. האיש האוהב הזה, שעם כל כמה שלפעמים הוא מביא את הסעיף, את יודעת שהוא באמת רק רוצה טוב בשבילך. וכל מה שהוא עושה בעולם זה כדי שתהיי מאושרת. ואז כשאת מגיעה, כואבת ומאוכזבת, והחלום שלכם מת, הדמעות המלוחות שלך צורבות לו את הלב. גם אותך, בעל יקר, אני שולחת לדבר על זה. עם אחיך או עם חבר. בדרככם הגברית והלא נפתחת. משהו כמו: בדיוק הייתה לה הפלה. והשני עונה: וואלה. ואתה עונה: וואלה. ואז אתם שותקים קצת.
האיש שלנו, שהוא כאילו רק ליד זה, כי זה לא בתוך הגוף שלו, הוא כן כל כך שם. מוכן עכשיו להתחלף איתך ולקחת עליו את כל הכאב. וברגעים האלו, כשאתם חוזרים הביתה ולא בידיים מלאות, ואתה שותק, אני יודעת שכל מה שאתה רוצה זה לדבר אליה עמיר בניון ולהגיד בכאב: כשאת עצובה, גם לי פתאום אין חשק להיות יותר שמח. בבקשה לעולם היי מחייכת, כי כשאת נעצבת, אני כמו לא קיים.
אקו"ם