ראשי » חדשות » צבא וביטחון

טור של דפנה מאיר ז"ל על גל הטרור: "מציאות מזעזעת"

כחודשיים לפני שנרצחה בפיגוע הדקירה, דפנה מאיר כתבה על החשש שלה מהמצב הביטחוני בעקבות רצח בני משפחת ליטמן. "עולים בי לאחרונה הרבה הרהורים עקב המצב הביטחוני. הלוואי שנזכה להאריך ימים בטוב - שנדע להאריך ולהעריך את היום"

"יש לי לפעמים תחושה של רולטה רוסית": דפנה מאיר בת ה-39 נרצחה אמש (א') באכזריות בפתח ביתה בעתניאל, והותירה מאחוריה בעל ושישה ילדים. מאיר גם השאירה מכתבים וטורים שכתבה באתרים ובעיתונים מקומיים, שחלקם עסקו בחששה מהמצב הביטחוני ובהעצמת נשים מהמגזר הדתי והדרכתן מבחינה רפואית.

עוד כותרות ב-nrg:
תוך פחות משבועיים: מכה שנייה לתנועת ה-BDS
אלי ישי: 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' אחראים לפיגוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רק לפני כחודשיים כתבה דפנה במידעון מקומי על תחושותיה בעקבות הרצח של הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל בפיגוע ירי בדרך לעתניאל, כשהיו בדרכם לשבת חתן לרגל נישואי הבת. "עולים בי לאחרונה הרבה הרהורים עקב המצב הביטחוני. מחשבות על מה, על למה, על מה צריך לעשות, על מה לא צריך. או אי אפשר. או לא כדאי. איך לנהוג, במיוחד בכביש. אבל לא רק. על הפחדים. על בעלי ועל הילדים. על החברים והמשפחה. על המון דברים. המצב לא קל. יש לי לפעמים תחושה של רולטה רוסית. ויש גם נדודי שינה", כתבה.
 
"אספר על הזווית שלי דווקא כאשת רפואה, העוסקת ברפואת חירום בבית החולים. יש לי עבודה מותחת מאוד, שכרוכה במראות מאוד קשים, בדרמות הגדולות של החיים. יש המון עצב בעבודה שלי. ויש לפעמים רגעים של סיפוק ושמחה שאי אפשר לתאר במילים - אלו נותנים לי כוח לכל השאר, שהוא לצערי הרוב. קשה לי מאוד להירדם אחרי משמרות. אני מסתובבת סהרורית בבית לפחות שעתיים וטורפת את כל המקרר, לפני שאני פוגשת בכרית. וגם אז, העיניים מסרבות להיעצם. לפעמים עד לפנות בוקר. ואז אני נזכרת שלרוב אני מטפלת בטרגדיות של אנשים לא מוכרים, והמשמרת שלי, על כל מה שהיא מכילה בתוכה, נמשכת שמונה שעות. וזהו. כל מה שזה יהיה, זה רק שמונה שעות. עם איזו מנוחה. עד לפעם הבאה.

"ובהתהלכי ברחובות עתניאל יוצא לי מדי פעם לברך בברכת שלום ידידותית קולגות מהתחום שלי, שבחרו לתת מהחירות שלהם לטובת כוננות חירום בכפר שלנו ובסביבתו. האנשים הללו מסתובבים עם מכשירי קשר מסוגים שונים במשך כל היממה. ביום חול ובשבת. הם שומעים על כל האירועים ראשונים, ולחלקם הם קופצים על כלי הרכב המיוחד הקרוי אמבולנס, וטסים למקום האירוע כדי להציל מה שאפשר. גם באמצע המקלחת, או באמצע סעודת שבת. אולי האנשים הללו ישנים עם נעליים. מי יודע?
  
"בזמן האחרון רבו להם קריאות לא משמחות. כן, לא כל קריאה זה יולדת. מה לעשות. ואפילו יולדת, לפעמים היא פלסטינית. ואחרי מה שראינו ביום שישי האחרון עם הסהר האדום, החשק לעזור לה כבר לא בשיאו. אני מכירה את התחושה. זה קורה לי מדי פעם. אנשי רפואת החירום של הכפר מגיעים לזירות אירוע מסוכנות. אולי עדיין יש שם מלכודות? זה מפחיד! וכשהם יוצאים, בדקות הראשונות עד להגעה אולי יש להם זמן לחשוב "את מי אפגוש הפעם?", "אולי את השכן, החבר, אולי את האישה?" הרי זו מציאות נוראה!

"אני זוכרת כשפעם אחת הייתי בעבודה, ונתבקשתי להכין ציוד הנשמה ומיטה לחולה חדשה שהכרתי היטב. התחלתי באופן מכני להכין הכל במהירות, כרגיל, ואז פתאום התחלתי לבכות ויצאתי מהחדר. פשוט לא הצלחתי לתפקד. אחרים החליפו אותי במשימה. לי זה קורה פעם בכמה שנים.

"ומה אוכל לומר על מי שחווים את החוויה הזו יום יום? אוכל לומר לעצמי ולך, פינה יקרה, שלדעתי אלו אנשים אמיצים מאוד, קשוחים כברזל, ונדיבים עד מאוד, בו זמנית. לכן, דרכך פינתי האהובה, אשלח לאנשי אמבולנס עתניאל חיבוק כתוב במילים, הערצה והערכה על עבודתכם המסורה, וברכה שתזכו ללוות רק יולדות יהודיות לבתי יולדות, ואפילו לא תצטרכו לטרוח ליילד באמבולנס".

השכן והפרמדיק חיים רובין שטיפל במאיר מספר עליה:
 

מאיר הייתה דמות מוכרת ביישוב, ועבדה כאחות במחלקה הנוירוכירורגית בית החולים סורוקה בבאר שבע. היא התנדבה במשך למעלה מחמש שנים ב'קולך', פורום פמיניסטי לנשים דתיות, וייעצה בו בתחומי מודעות גופנית ופריון. במכתב פרידה מהפורום ב-2013, היא כתבה: "במהלך השנים הללו בהן התנדבתי ב'קולך', התפשט הפייסבוק, ששינה לרבות/ים את החיים במובנים רבים. הוקמו קבוצות של פמיניסטיות דתיות וקבוצות תמיכה בנושאים שונים, ברמה החצי עולמית. אמנם עוד לא שמעו על זה בסומליה, ובאזורים הכפריים שָם שום דבר לא השתנה לטובה, בוודאי לא במעמד האישה, אך עוד חזון למועד. נתקן את העולם בפרוסות קטנטנות. לא בבת אחת".

בתגובה לטור שכתבה לאתר ווינט ב-2010 חגית ריין, אימו של בניה ריין שנהרג במלחמת לבנון השנייה, כתבה לה דפנה: "תודה רבה לך על ששיתפת אותנו. בזכותך זכיתי לדמעות שחיכיתי להן כבר זמן רב. לעיתים מזומנות אני חושבת על הבן שלך שידע היטב שהוא נמצא כאן לזמן קצר וקצוב. איזו נשמה מזוככת וטהורה הייתה לו, ואיזו מדרגה רוחנית עליונה זו לדעת את התפקיד שלך ואת מועד סיומו. הלוואי שנזכה להאריך ימים בטוב- שנדע להאריך ולהעריך את היום, כל יום ויום שלנו, ולעשות בו מה שהנשמה שלנו מבקשת וצריכה. ושנוכל להכיל את הגעגוע, והמשיך לחיות חיים מלאים שיש בהם גם שמחה גדולה. הלוואי על כולנו, ועלייך במיוחד, כאם שכולה, שגם עוסקת בשכול של אחרים".

סייע בהכנת הכתבה: גדעון דוקוב
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg