ארץ עוקצת יושביה: רות שטרית כסמל לקפיטליזם ללא מעצורים
הפרסומאית שיכלה להיות אשת הנשיא - ונאלצה להסתפק בקופון של 300 אלף שקל במגה - היא רק קצה חוט, סימפטום מדאיג של קפיטליזם קיצוני. הציבור מריח היטב את הקומבינה ואת אפס הבושה, ונותר לקוות שהפרשה תסמן את סוף ההפקרות
השבוע נזכרתי בהתמודדותו של מאיר שטרית לנשיאות. הוא משך את התמודדותו בשל תיבת פנדורה שנפתחה במישור האישי בחשד להטרדה מינית של העוזרת בביתו והסכם סודי של דמי שתיקה. רעייתו רות, שגזרה קופון של 300 אלף שקל לחודש על גבה של מגה – סך הכול 18 מיליון – יכלה אם כן להיות אשת הנשיא "של כל העם", כולל של עובדי הרשת הקורסת.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המיליונים וההתבטאויות של שטרית התסיסו את הרשתות החברתיות ואת עובדי מגה. אלה קראו בעיניים כלות כיצד היא, בעלי הרשת ומנהליה קיבלו סכומים דמיוניים באישור הדירקטוריון – בעוד הם, קורבנותיו של מגה-פיגוע כלכלי, נזרקים למעגל האבטלה במרירות ובידיעה שנוצלו בציניות על ידי הבכירים ובעלי השליטה: שרגא בירן, דודי ויסמן והקיבוצים.
יכלה להיות ''אשת הנשיא של כל העם''. רות ומאיר שטרית.
צילום: אבשלום שושני
שטרית, שסיפקה שירותי פרסום למותג הקמעונאות בשכר שחרג מכל סטנדרט הגיוני בענף, גייסה לטובתה אפליה מגדרית כביכול: "אם הייתי גבר או פחות יפה – אף אחד לא היה מצייץ", הלינה.
מה היא בדיוק טוענת? האם רמזה שלו הייתה גבר, היא לא הייתה מסתפקת ב-18 מיליון? שסכומים כאלה הם לגיטימיים והגיוניים, והאשמה היא בעצם בנו? שאנחנו נוהגים בצרות עין באישה נאה שמרוויחה סכומים כאלה? שהיא קורבן מגדרי? שזו הנורמה והיא המקופחת, ולא עובדי רשת מגה.
דבר אחד בטוח: הניתוח הצליח, החולה התפגר ומת על שולחן הניתוחים של קברניטי הרשת – וכולם מצצו את דמו: אביגדור קפלן, יו"ר רבוע כחול השולטת במגה, עם מענק של 560 אלף שקל; דודי ויסמן, היו"ר לשעבר, הדורש בונוס של 1.3 מיליון שקל; ומנכ"ל מגה, רביב ברוקמאייר, עם בונוס של שני מיליון שקלים על חצי שנה של עבודה ואפס הצלחה.
זו תרבותנו החדשה?
רות שטרית היא רק קצה החוט המוביל אל חברי דירקטוריון הרשת ומנהליה, שבקלות בלתי נסבלת אישרו סכומי עתק בזמן שמגה גססה. ובכל זאת, היא זו שמשכה את רוב האש והמחאה. אולי כי היא הפכה לסמל של עזות מצח, אטימות לב ולנורמה חדשה: ביזת הקופה, ללא קשר לביצועי ניהול טובים ומוכחים. כך או כך, היא אולי ה"כסף הקטן" בשרשרת המזון שנגסה במגה, והיא חלק מסימפטום מדאיג של חברה קפיטליסטית חזירית.
כל עוד התקיימה הקורלציה בין הצלחה לבין מדרג שכר גבוה, למרות פערי שכר אדירים, השיח הציבורי היה מתון יחסית בנושא. אך מרגע שהזינוק בשכר מנהלי חברות, תאגידים ובנקים הפך למספר שש-ספרתי, המנותק מהביצועים ומשורת הרווח, הציבור זיהה ריח של קומבינה, שחיתות מוסרית ואפס בושה – ועל כך קמה זעקה ציבורית: מושחתים! תאוות הבצע של בכירי מגה היא רק סמל.
עם יד על הלב, הפכנו למדינה נגועה באטימות ובתאוות בצע סדרתית. הציבור דורש רגולציה שתגביל את שכר המנהלים, אך בעיקר שואף לשינוי ערכי מהותי. נותר לקוות שזהו קו פרשת המים שבו חייבים לשים סוף לחגיגת ההפקרות ולהחזיר את הכסף, גם אם רק את חלקו.
בינתיים, תמשיך לרחף השאלה: האם סיפור קריסתה של מגה הוא סט הערכים החדש של ארץ מחרבת ועוקצת יושביה, וזו תרבותנו החדשה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם