החטא של הרצוג בעיני השמאל: הבין שמדובר בחלום
יו"ר המחנה הציוני עשה את החטא החמור ביותר בעיני השמאל – הכרה במציאות. על זה יחימוביץ' וגלאון לא יסלחו לו. גם אם התוכנית החלופית שלו היא חלומית לא פחות משלהן
קשה לצטט את אנשי המחנה הציוני בימים אלה בלי לנבל את המקלדת. אחרי גסות הרוח של היו"ר בדבריו לחברת סיעתו מיכל בירן בשבוע שעבר, בא מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר וקישט את ביקורתו נגד אותו יו"ר במילת ה־F האסורה. בתוך השיח התיכוניסטי של המפלגה נפערה לה תהום קטנה בין החברים, כששלי יחימוביץ' – יו"ר האופוזיציה הפנימית של המחנה הציוני – יוצאת במתקפה נגד הרצוג וייאושו מהפרטנר הפלסטיני.
עוד כותרות ב-nrg:
- הרצוג: "ניסיון להשתלט על ישראל"; לבני: "רדיפה"
- וינשטיין גילה: "אני יכול להכתיב לרה"מ מה לומר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פחות מיממה נדרשה לזהבה גלאון כדי לקפוץ במרצ על אותה פצצת זעם, ולהכריז שההרצוג הוא לא יו"ר האופוזיציה שלה. הרצוג לא נשאר חייב, ובניסיון לנפץ עוד קצת את תדמיתו המרובעת שלח עקיצה לסגנון הפייסבוקי של יריבתו מבית ("מה את חושבת, שלי, שאם מחר תגידי לפלשתינאים 'היי, זאת שלי, בואו נעשה שלום' הם יקפצו וילחצו את ידך בחום ויניחו את סכיניהם?"), והוסיף עקיצה עם קריצה לעברה העיתונאי, כשסיכם את טענותיה במילים "הכול דיבורים".
פתחה במתקפה. יחימוביץ' והרצוג
צילום: מירי צחי
בשבוע שבו נחשפה דרך הסמ"סים של נתניהו אל הניצחון בבחירות, ואיתה גם משחקי האמת והשקר של מפלגת השלטון, דווקא האידיאולוגיה של המפלגה הגדולה באופוזיציה עמדה בסימן שאלה. גם אם נתעלם מהכרזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, לשעבר יו"ר המפלגה בזכות עצמו, קשה להאמין שיש בדברי הרצוג הפתעה של ממש.
נטייתו הפתאומית לצעדים חד־צדדיים כתחליף למשא ומתן היא לא רק תוצר של המציאות הג'יהאדיסטית שמסביב, אלא גם תוצר השפעתה של החברה המושתקת בסיעה – ציפי לבני. מפלגת "קדימה" התפוררה לתוך עצמה מזה זמן, אבל חלום ההתכנסות של אולמרט עוד מרחף באוויר. אדריכלי אוסלו, שהפכו ברבות הימים לאדריכלי הנסיגה החד־צדדית, העתיקו את תוכניותיהם המפורטות משולחנו לשולחנה של יו"ר "התנועה", וזו אימצה אותן בחום עוד לפני הבחירות האחרונות. בעזרתה או שלא בעזרתה, הם כעת מוצאים את הדלת הפתוחה גם ללשכתו של הרצוג.
יו"ר העבודה אמנם הצהיר בעבר שהדרך החד־צדדית אינה דרכו, ואף טען שההתנתקות הייתה טעות של ממש, אבל כעת הוא נדרש אל אותה טעות מחדש. כמו לפיד לפניו, גם הוא אינו עיוור לתמורות האחרונות במזרח התיכון, שעיקרן: המסלול לכיסא ראש הממשלה עובר דרך המחנה הלאומי. הקול הצפצפני קול הרצוג, הסטיילינג סטייל יאיר לפיד.
כל אלה ידועים גם לשלי יחימוביץ' וגם לחיליק בר, שהצטרף לביקורת בחום. עם כל הכבוד לטענת יחימוביץ' שדברי הרצוג אינם אמינים ולא יביאו מצביעים, כדאי לזכור שהיא עצמה, ביושבה על כס ראשת המפלגה, בחרה להתמקד בנושא הכלכלי בנימוק שהעניין המדיני תקוע כרגע. היא אמנם לא ויתרה על תוכנית שתי המדינות - אבל גם נתניהו עוד לא ויתר; היא כן נמנעה בשעתה מלאמץ את טרמינולוגיית המתחרים משמאל, ולא הבטיחה לחתור לעבר הסכם בצעדי סוס כרכרות ששדה הראייה שלו צר מלהפנים.
במידה מסוימת, זה כל מה שבא הרצוג לבטא השבוע: ראייה רחבה שמתחשבת בגורמים המשתנים במרחב הקרוב והרחוק. ובכל זאת, כשהצהרתו של יו"ר העבודה מתקבלת בברכה בקרב הימין, נראה שתפקודו כיו"ר אופוזיציה אכן בעייתי משהו. ליחימוביץ', כדאי לזכור, העמדה המפוכחת הזו עלתה בכיסא היו"ר. אכן הכול דיבורים, וביתר שאת – הכול פוליטיקה.
על הסרט הזה כבר שילמנו
העימות המתוקשר בין יחימוביץ' להרצוג לא מצליח לשכנע את הצופים שמדובר בשתי אידיאולוגיות שיפצלו את "המחנה הציוני" לשני מחנות. שני בכירי המפלגה רוצים פתרון מדיני חתום. שניהם חוששים שהסכם כזה לא נראה באופק. שניהם מבקשים לחזור להובלת המדינה, וכל אחד מהם מבקש לעשות את זה קצת אחרת. היא קורצת לשמאל המובהק, הוא לחברים מהמרכז וימינה. כך או כך, שניהם נשמעים כמו חזאים כמהים לשלג ירושלמי, שמבקשים לקלוע לדעת הקהל במקום לאמת הסינופטית.
לא סולחת. גלאון
צילום: אמיר מאירי
אז מה היא אותה אמת שמחברת ביניהם בסופו של יום למצע אחד, שהרצוג כביכול בגד בו? על מה יצא באמת הקצף, ועל מה התעורר זעמה של יחימוביץ'? על התקווה. לא שתי המדינות בין הים לירדן הן עיקר החזון של השמאל ולא תוכנית היפרדות כזו או אחרת. התקווה היא כרטיס הביקור של המחנה הזה, היא נס הדגל שאנשי השמאל נוהרים אחריו עם או בלי קבלות. בזה בגד הרצוג כשנכנע ללחצים פוליטיים, והתחיל לדבר כמו מי שנמצא רגע לפני ההודאה הנכונה והמצערת שבשנים הקרובות אנחנו נידונים לחיות על החרב.
המערך הוא התקווה, שרו לנו הקמפיינים של שנות השמונים. "חמישים גוונים של תקווה", קרא סרטון של "המחנה הציוני" ב־2015. תמונת השלום המדומה של התשדירים הללו התנפצה לקרקע תנופת חמאס בגדה. והרצוג מצא את עצמו בוגד באופוריית התקווה לטובת מהלכי ביניים. בלב הסערה הנוכחית הצהיר יו"ר העבודה שהוא לא מוכן להיכנע לתרחישי גן העדן של זהבה גלאון, ולא לאיומי הגיהנום של בנט. הוא בונה תוכנית ביניים שראשיתה נסיגה חד־צדדית לשם בניית אמון מול הפלסטינים, ושתוביל בעתיד להסכם הדדי חתום.
למרבה הצער, גם במקרה הזה רב המשותף במחנה השמאל על המפריד: הזיית השלבים של הרצוג תלושה מהמציאות ממש כמו המצע מנותק־הקרקע של חסידי התקווה. אפשר היה לקנות את התיאוריה אם רק היינו לרגע מתעלמים מאירוע קטן אחד בשם ההתנתקות. גבול עזה הבוער תמידית, הוא־הוא הכשל הלוגי בתוכנית הנאיבית של הרצוג ושל העומדים מאחוריו. בסרט הזה כבר היינו, ראינו איך הוא נגמר, ואפילו קראנו את הביקורות הקשות של גולדסטון ודומיו. אפשר היה לצפות שלכל הפחות מנהיגינו יהיו מחושבים מספיק שלא להפיק לו סרט המשך.
הגידו לא לזקן
אפילו למשפחת פרס קצת נמאס. העיסוק המופרז בהזדקנות של הנשיא־לשעבר גרם לכך שבני המשפחה התוודעו לדבר אשפוזו האחרון דרך כלי התקשורת. לא מדובר בעיתונות חרוצה, ההפך. עיתונאים שמחוברים לדוברות של בתי החולים ולרשתות שונות אחרות מצותתים ומדווחים למערכות החדשות שלהם בלי לשמור על מינימום פרטיות, ובלי להתחשב בסביבה המשפחתית והחברתית של הנפגעים – בין אם מדובר בנפגעי טרור, ובין אם בתיק הרפואי של נבחר ציבור בדימוס.
אפילו למשפחה קצת נמאס. פרס
צילום: יוסי זילגר
במקרה של שמעון פרס, נוספת לסוגיה הילה משיחית, שמולידה כותרות כמו "הלב של המדינה החסיר פעימה". התגובה הידועה מראש מגיעה שעות בודדות לאחר מכן: תשומת הלב וסוללת היח"צ סביב הנשיא־לשעבר הנרגש מולידות את הסלפי הבא של כבודו, מלווה בהבטחה שהוא תכף חוזר לעבודה בשירות המדינה; אותו שירות שבו הוא עוסק זה עשורים רבים, ולמרבה הצער לא הצליח להביא לשיפור מעמדה של ישראל ולא מנע ממנה אף לא גינוי אחד לרפואה, למרות קשריו הענפים של פרס והכבוד שרוחשים לו בעולם.
זה לא מפריע לחסידיו להמשיך ולהוביל אותו להרפתקה חוצת־הגבולות הבאה. כמו בריקוד טנגו מסחרר של צעד־קדימה־צעד־אחורה, פרס נדרש לשבור את השיא של עצמו, להתעלם מגילו המתקדם, ולחזור ולפסוע בשטיחים אדומים חובקי עולם. המחנה המתורגל היטב בהפניית אצבע מאשימה לעבר משיחיות ימנית, מתעלם לחלוטין מסממני החסידות המשיחית המאפיינים אותו עצמו. במקום לשחרר את פרס להזדקנות אינטליגנטית וצנועה בדל"ת אמותיו, הם מתעקשים לנופף מולו בדגלי עידוד כאילו היה רץ מרתון שעוד קריאה אחת לעברו לאורך המסלול תקדם אותו צעד נוסף לשבירת שיא עולמי. כמו בחסידויות אחרות, גם מחנה פרס מתקשה להודות שמדובר בבן־אדם; שמותר לו להוריד הילוך, שאפשר שתיקו הרפואי לא יהיה על טהרת השלמות של מדריך יוגה צעיר, שמותר להודות שיש לו שעות חולשה ושהצלילות שלו היא לא מה שהייתה פעם.
רק לפני עשור הסתובב כאן ראש ממשלה שלקה באירוע מוחי קל. למרות פניו החיוורים ומראהו המדאיג, סביבתו הקפידה שישדר עסקים כרגיל ויחזור לפעילות מלאה. כעבור שבועיים שקע בתרדמת רבת־שנים. במקרה ההוא היה מדובר בראש ממשלה מכהן, שלנבצרותו הייתה משמעות פוליטית; כעת מדובר באדם קשיש שנבצרותו תורגש רק בסביבתו הקרובה. עם כל הכבוד לשליטי עולם ולשרשרת השטיחים האדומים, לפעמים לשבת בבית על כוס תה וספר טוב זה באמת להזדקן בכבוד.
התנצלות והבהרה
בשבוע שעבר פרסתי כאן את קורותיי בנסיעת ערפל מתוחה בכביש חשוך ובמזג אוויר סוער. בין השאר כתבתי כך: "משוכנעת שהבעיה ברכב ולא במחול הרוחות שבחוץ, אני מפעילה במהירות מגבים, מגששת אחר כפתור האדים, ועוברת לאמצעים היעילים באמת: קללות על קברניטי טויוטה ותפילה לאלוהים".
ובכן, זה המקום להתנצל בפני אנשי חברת הרכב שקוללה על לא עוול בכפה. מפנייתו של הקורא א' גולדקלנג, מתברר שאין לנו בכלל טויוטה. כן, הוא בטוח. כן, הוא יודע שאני מדברת על האוטו הכחול. הקללות להונדה. התפילה לאלוהים נותרת בעינה.
אקו"ם