מנהרות חמאס הן איום – חייבים לנקוט בפעולה
ארבעה עשורים לאחר מחדל יום כיפור, הממשלה שוב מדחיקה את איום המנהרות שחמאס חופר. נתניהו ויעלון פוטרים את התרעות בנט
בעיצומו של קיץ 1970, בתום שלוש שנים קשות של מלחמת התשה מול מצרים, עלה על דוכן הכנסת מי שהיה אז מנהיג האופוזיציה הנצחי, מנחם בגין. שלושה שבועות לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש שסיימה את אותה מלחמה, אמר בגין את הדברים הבאים: "המצרים בעזרת יועציהם הסובייטים הפרו את הפסקת האש בצורה שאין חמורה ממנה מבחינת ביטחוננו. הם הקימו תשע סוללות של טילי 'קסאם־2' המשופרים (טילים נגד מטוסים), ומוסיפים לעבוד על חמש סוללות אחרות.
עוד כותרות ב-nrg:
- מאסר עולם לאחד הקטינים שרצח את אבו ח'דיר
- עליית מדרגה: הפיגוע שמעורר שאלות מהותיות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"המסקנה היא זאת", המשיך בגין, "והכנסת חייבת לדעת זאת, והעם כולו חייב לשמוע על כך: בבוא היום, אם יחליט נאצר לפתוח באש, ובידיעת המציאות עלינו להניח כי אין שום ספק שיבוא יום כזה, יהיה לאויב יתרון מכריע בארטילריה ובשריון. הפעולה הברוכה של חיל האוויר שלנו, יהיה קשה מאוד לבצעה בלי אבדות במספר ניכר... זוהי (ההתעלמות מהפרת ההסכם) הדרך להתחמק מהתחייבות מפורשת בעניין ממשי ביותר הנוגע לעם המוקף אויבים ולחיי בניו". בסרקזם אופייני הוסיף בגין כי "יש אנשים הלומדים משגיאות בהיסטוריה כיצד לחזור עליהן, ומשום כך אינם אוהבים שמזכירים להם אותן".
שלוש שנים לאחר השמעתה, נבואת הזעם של בגין התממשה אחד לאחד. מחליפו של נאצר, אנואר סאדאת, פתח במלחמת פתע בעיצומו של יום הכיפורים. סוללות הטילים שהציבה מצרים 24 שעות לאחר הפסקת האש, תוך הפרת ההסכם עם ישראל, "כופפו את כנף המטוס", כפי שהתבטא אז עזר וייצמן. חיל האוויר, שאמור היה להיות כוח מחץ התקפי וכוח מגן לכוחות הקרקע, ספג אבדות קשות ולא מילא את ייעודו. ישראל שבחרה ב־1970 להבליג על הפרה קטנה כביכול של ההסכמים עמה, שילמה בריבית דריבית. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין ראו את הכתובת על הקיר אך בחרו שלא לקרוא אותה. המחיר הכבד היה למעלה מאלפיים הרוגים.
ארבעה עשורים לאחר המחדל ההוא, ישראל צועדת שוב בעיניים עצומות לרווחה אל קטסטרופה דומה. בתפקיד גולדה ודיין נמצאים למרבה הצער בנימין נתניהו ומשה יעלון. את מקומו של בגין ממלא, פחות או יותר, נפתלי בנט. בנקודה זו יקפצו המלעיזים ויגידו 'אה, הנה עוד מאמר פוליטי שנועד להאדיר את בנט על חשבון נתניהו ומספר שתיים שלו', ולא היא. אין בשורות אלה שום מגמה פוליטית, אלא רק אזהרה ביטחונית ברורה ומיידית. הפעם האויב המפר את הפסקת האש איננו מצרים אלא חמאס, והמכשיר המלחמתי שבידיו איננו טילים כי אם מנהרות.
ממש כמו אז, התמונה המודיעינית נהירה לחלוטין. חמאס חופר מנהרות בקצב גבוה "תוך כניסה לשטח הריבוני של מדינת ישראל", כפי שמתבטא גורם ישראלי רם דרג. צה"ל גם יודע כי חומרי הבניין שנכנסים לעזה בכמויות עצומות באישור צה"ל עצמו, משמשים לבניית המנהרות. אגב, ספק אם אי־פעם בהיסטוריה היה כדבר הזה, שצד אחד מחמש את אויבו בידיעה ברורה שהנשק יופנה נגדו ביום פקודה. אף על פי כן, אין קול ואין מענה. מערך מנהרות אימתני נבנה מתחת לרגלינו, אך אנו צועדים מעליהן בסך כאילו הקולות לא נשמעו והמחפרים לא חפרו.
התשובה של יעלון, "כל תלונה נבדקת", היא לעג לרש. וכי בדיקה תמנע התפרצות של חוליות חוטפים ורוצחים ביום פקודה? מה שעוד יותר מדהים הוא שלפני פחות משנתיים בסך הכול היינו באותה נקודה בדיוק. אימתו של מערך המנהרות נחשפה בעיצומו של מבצע 'צוק איתן'. ראש הממשלה ושר הביטחון, שגם אז לא רצו לפעול נגד המנהרות אלא התעוררו באיחור ובמידה רבה בעל כורחם, שבים כעת על אותה טעות. הדבר מצביע לא רק על עיוורון מול העתיד, אלא גם על תוצאות כושלות של העבר.
אם זמן קצר כל כך לאחר המבצע, שהגיע שנתיים וחצי לאחר מבצע קודם, תרחיש המלחמה חוזר על עצמו כמו סרט בשידור שני, במה הועילו 51 ימי המלחמה ההיא? אם תוך זמן קצר יחסית חמאס משקם מחדש את מערך הטילים ומשכלל פלאים את עיר המנהרות, מה הייתה תכלית ההפצצות הכבדות על עזה? האם זה המקסימום שצה"ל הגדול יכול להשיג? משהו כאן משובש מן היסוד.
יועציו של שר הביטחון וגם הוא עצמו משיבים לא אחת בשאלה רטורית: "אז מה אתה מציע, שנפתח ביוזמתנו במלחמה מול חמאס או חיזבאללה"? התשובה שלי היא כן. כמובן שיש לתכנן את המלחמה הזו היטב ויש לעשות הכול כדי שמחירה יהיה קטן ותועלתה גדולה. אבל הניסיון ההיסטורי ממבצע קדש, ממלחמת ששת הימים ומאירועים נוספים מלמד, שכאשר ישראל מתכננת ויוזמת, המלחמה מתקצרת ומעניקה תועלת רבה יותר. ובכל הנוגע למנהרות, אין דחיפות במלחמה אבל יש בהחלט חובה בהולה לנקוט פעולה עכשיו. לא רק לסמן תוואים, אלא גם להשמיד אותם.
נכון לעכשיו נראה כי לא לשם פניהם של נתניהו ויעלון. ראש הממשלה אמר בשבוע שעבר שאם חמאס יתקוף "ישראל תגיב בעוצמה רבה יותר מב'צוק איתן'". אותן אמירות בדיוק הוא השמיע לפני 'עמוד ענן' ולפני 'צוק איתן', וכידוע חמאס לא התרשם. הצרה הגדולה יותר היא שראש הממשלה שב על הדפוס התגובתי והשגוי כל כך שבו נוהל המבצע הקודם. במקום להקדים תרופה למכה ובמקום להשכים ולהרוג את הקמים עלינו, הוא מתיר לחמאס להכין את המכה הראשונה. כך בדיוק נהגו גולדה ודיין לפני מלחמת יום הכיפורים. כפי שמתריע בנט, ישראל מותירה את היוזמה בידי הצד השני, מה שמלמד על קיבעון בצד הראשון, כלומר בצד שלנו. וזה מפחיד.
מי שמכיר את יעלון יודע שהוא לא תכנן קריירה ממושכת במדים. הוא שב לצה"ל בעקבות טראומת מלחמת יום הכיפורים כדי לעזור בשיקום הצבא, ומאז ועד היום הקדיש את חייו לביטחון ישראל. יעלון, איש בעל ידע אנציקלופדי, גם לא צריך שיעורים על תולדות המלחמה ההיא. את הלקחים שנלמדו ממנה ואת האיסור החמור להיצמד לקונספציה הוא מסביר היטב בעצמו, בשיחות בעל פה ובספרו הפופולרי. אבל משהו משתבש כנראה בתרגום התאוריה למעשה. אמנם בהנחייתו משקיעה מערכת הביטחון סכומי עתק באיתור מענה טכנולוגי למנהרות, אך תוצאות אין. יעלון מצפה מעצמו ומקציני צה"ל להפריה מחשבתית ולתעוזה לומר 'לא' לבכירים מהם. אף על פי כן, בנושא דנן הוא מסרב לשמוע לאזהרות.
ועם כך אסור להשלים ואין להבליג. הכתובת על הקיר, וליתר דיוק היא נחפרת יום יום בתווך התת־קרקעי של הנגב המערבי. ישראל של יעלון ונתניהו, ממש כמו זו של גולדה ודיין, רואה ומעלימה עין. השניים פוטרים בלעג ובהתנשאות את אזהרותיו של בנט, בדיוק באותו לגלוג שבו התייחסו במפא"י לבגין.
"אם חמאס יתקוף, ישראל תגיב", אומר נתניהו. ובכן אדוני ראש הממשלה, לא מדובר ב'אם'. רד לנחל־עוז והקשב. חמאס כבר תוקף.
אקו"ם