ראשי » חדשות » דעות

דמעות על האיפור

לא אהבתי את קמפיין האמנים של 'אם תרצו', אבל אין מה לרחם על מי שמעדיף את אזור הנוחות ולא לוקח אחריות. וגם: מה הרצוג יכול ללמוד ממאלף האריות בקרקס

אני יושב מול המחשב ומזיע הפרעת קשב מהמצח. אבל אל תרחמו עליי. כי כפי שכבר קבע צ'סטרטון, "עיתונאי הוא טיפוס שעובד קשה יותר מכל בטלן אחר שבעולם". וכן, הטריק הכי ישן במדריך לכותב הטורים המתחיל הוא לשבור את הקיר הרביעי ולכתוב על ייסורי הכתיבה והברזת המוזה. זהו פתרון זול ושחוק, ועצם העלאתו כאן עשויה להחשיד אותי בניסיון נואל להרוויח זמן ומילים. בקיצור, הרשו לי מעט פקפוק עצמי.

אין ספק שהחודש האחרון עמד בסימן מכות ניצחות על היושרה של השמאל. כמו מתאגרף גרוגי המדדה על הקנבס כברווז שיכור. הייתה להם הזדמנות בדלקה שפרצה במשרדי 'בצלם', אבל הנוק־אאוט שהם תכננו להנחית על לסת הימין התרסק לתוך הריק, וכשאתה לא פוגע אתה נמרח על הרצפה. ואז בא הפוסט של 'אם תרצו', תנועה חשובה שהיו לי הכבוד והזכות לשתף איתה פעולה לא אחת, ואִפשר להם עוד ספירה.

 

באיזשהו מקום אני מעט מתחרט שפרסמתי פוסט מחאה על קמפיין האמנים שלא היה - גם כי לא אהבתי את הניחוח הלא אלגנטי, ואני מניח שלרגע גם האמנתי לתחושת נרדפות אותנטית של האמנים. היה רגע שממש נבהלתי, במיוחד כשגילה אלמגור פתחה את הפה וחששתי שמרוב זעזוע היא תתפרק.

אבל אז שמעתי אותם מדברים ועלה בי פקפוק: הרי אותם אמנים (למעט ענת גוב המנוחה) מתגאים בפעילותם בארגוני שמאל. נוח להם, יפה להם בביוגרפיה. כהרגלה בקודש, הבוהמה אוהבת להיות בשמאל הקשה אבל לא מוכנה לשלם מחיר. בניגוד לחבר'ה האנרכיסטים שיוצאים לבילעין ואוכלים סירחונות וגז מדמיע, השמות הגדולים נותרים באזור הנוחות של טורים ב'הארץ', קריינות טקסט במסעות בחירות והשתתפות בחבר המנהלים של ארגון שמאל כזה או אחר. בדמוקרטיה, חופש הביטוי נועד בין היתר לזעזע את אזור הנוחות.


- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מצער להודות כי יש בימין מי שמתמחה באינפנטיליות ולא מבין מהי אחריות ממלכתית, אבל כל זאת הוא כאין וכאפס לעומת הצביעות והמוסר הכפול של השמאל. רק לפני חודשיים דיברו פה על שוד גז, מושחתים, חזירים, גנבים. אותם פרצופים שנבחו ללא הסתייגות השמצות פראיות על מי שאינם מסכימים איתם, מצאו לנכון להזדעזע השבוע מפוסט פייסבוק שבסך הכול הציג עובדות. השמאל נוקט אד־הומינם באורח קבע. רק לפני חודש פרסמה 'שלום עכשיו' מודעה בשם "כלבי התקיפה של הדמוקרטיה", ובה נראו נתניהו, שקד ובנט אוחזים בכלבי תקיפה שמייצגים את 'להבה', 'אם תרצו' וערוץ 20. חיבור מלאכותי, וולגרי ואלים, שעבר בדממה תקשורתית.

אז למה גינינו? כי אנחנו, בניגוד להם, מנומקים. כי אנחנו, בניגוד להם, מאמינים בשוק דעות חופשי. וגם כי עדיין לא הפנמנו את חוקי המשחק של האליטות, כפי שניתח במדויק עקיבא ביגמן באתר 'מידה': "השמאל מפעיל את כל המערכות בקמפיין מתמיד, הממסגר כל מעשה או אמירה מימין, לגיטימיים ככל שיהיו, באופן השלילי ביותר. כך מנסה האוליגרכיה השמאלנית לעצב בתודעת הציבור את הימין כמשולח־רסן, חסר־גבולות, פאשיסטי, פנאטי, מאיים, משתיק ומסוכן". ביגמן, כג'ורג' אורוול לפניו, פיצח את הקוד. ושימו לב, בחודשיים האחרונים 'מילואימניקים בחזית' עושים עבודת קודש נגד 'שוברים שתיקה'. עמית דרי, שהקים את הארגון, ליקט את כל הצוות של אבנר גבריהו בצה"ל ואלו הפריכו את עדויותיו. הוא מסרב להתעמת איתם. התקשורת מתעלמת לחלוטין.

 

נותנים לנו סיפור מלאכותי על רדיפה מקרתיסטית, בשעה שביקורת צמודה לאמת ולעובדות מקבלת יחס מזלזל ומתעלם למעט בכלי התקשורת המזוהים עם הימין.

בכנס במכון ון־ליר השבוע הגיעו הדברים עד כדי כך שיצחק גל־נור, לשעבר נציב שירות המדינה בממשלת רבין, אמר שם: "אם הממשלה מפסיקה לשחק דמוקרטיה, גם אני מפסיק לשחק". הוא קרא למרי אזרחי. "בלתי אלים" כמובן, "כדי להחזיר את העטרה הדמוקרטית ליושנה". הוא דיבר בזכות ההסתייעות ב"כוחות מן החוץ" (מדינות זרות), וטען כי ארגוני השמאל ממשיכים מסורת של חברות דומות ש"חילצו עצמן מהחושך" או "נעזרו מן החוץ". הדוגמאות שהביא: יפן, גרמניה, דרום אפריקה.

"נצא לעולם ונשפיע גם דרכם". פרופ' משה צימרמן חזר לדוגמה האהובה על השמאל ודיבר על 1930. לאורך כל הכנס לעג הקהל לדוברי המחנה השמרני, ד"ר דרור אידר ופרופ' אשר כהן, והפריע להם. בישראל אסור להגיד 'שתולים', אבל מצווה לדבר על פשיזם. אנשים שטוענים שסותמים להם את הפה מדברים פה כל היום על סתימת פיות.

נסיים עם יו"ר המחנ"צ, יצחק בוז'י הרצוג, שחווה השבוע זובור מהדהד מחברי מפלגתו על שהעז לומר את המובן מאליו. מן המוסכמות היא שמפלגת העבודה היא חצר מוות שבה המנהיג מוטח לסיים את חייו בין הלודרים וחיות הטרף. שום דבר חדש. ובכל זאת, טיפ לבוז'י הלקוח מעולם החי.

 

על שליטת מאלף האריות בקרקס כתב הסופר יאן מרטל הסבר מרתק בספרו 'חיי פאי'. בדרך כלל נפילה לכלוב האריות בגן החיות סופה מוות. לא מפני שהטורף רעב, אלא משום שהאדם חדר לטריטוריה של האריה. זו הסיבה שמאלף הקרקס חייב להיכנס ראשון לזירה, במטרה לקבע את מעמדו כבעל הבית. הוא צועק, רוקע ברגליו ומצליף בשוט. האריות מאמינים לו. הם זוחלים לזירה כשזנבם בין רגליהם, ומנסים להיצמד לשולי הזירה העגולה. המאלף הוא הזכר הדומיננטי, הסופר־אלפא, ועל האריות להרכין ראש בפני פולחן העליונות שלו. מבחינתם הוא האריה הבכיר.

על המאלף לשמור על מעמדו כסופר־אלפא, ואם חלילה ירד למעמד ביתא, סופו יהיה ברור. תוקפנות בעל חיים היא הרבה פעמים סימן לתחושת בלבול במעמד החברתי. בעל החיים חייב לדעת את מקומו בהיררכיה, מעל או מתחת. רק כך הוא יודע עם מי הוא אוכל ועם מי הוא מתרועע. עד שלא ידע את מעמדו בלהקה, הוא יימצא במצב של אנרכיה בלתי נסבלת.

המעמד לא נקבע רק על פי כוח. כאשר שני בעלי חיים נפגשים, זה שמצליח להפחיד את יריבו מוכר כנעלה מבחינה חברתית. לא תמיד ההחלטה נקבעת בעקבות קטטה. מוח מעל כוח. מאלף הקרקס שואב את עליונותו מתרגיל פסיכולוגי. ההצגה שלו, זקיפות הקומה, צליפת השוט, גורמת לאריות לפקפק בכוחם, לפחד ממנו ובעיקר לדעת את מעמדם. זה מה שהם רוצים לדעת. ויונקים, בוז'י, הם יונקים. צא ולמד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אראל סג''ל

עיתונאי ופרשן. חבר להקת נאג' חמאדי

לכל הטורים של אראל סג''ל