ראשי » חדשות » דעות

נודניקים, תעבירו תחנה

הפסיקו לצטט אותם כל שני וחמישי, הניחו לכלי התקשורת משמאל להיות עץ שנופל ביער. את הזמן הרב שיתפנה השקיעו בחלופות הלאומיות שצמחו כאן בשנים האחרונות

המוכרת בדוכן העיתונים שאליה פניתי חצי דקה קודם לכן וביקשתי את מהדורת יום ראשון הכרסתנית של ה'ניו־יורק טיימס', שלחה בי מבט שחציו בוז וחציו גאווה: "אין כאן מה שאתה מחפש, יש לנו עיתונים משלנו". אני משתדל לרכוש את המהדורה הזו בכל פעם שאני שוהה בארה"ב - הרי בכל זאת, מדובר בעיתון שהוגדר לא פעם כחשוב בעולם, וביום ראשון הוא מלא במוספים מעניינים.

אלא שהפעם לא הייתי בניו־יורק, אלא בדה־מוין בירת איווה. שם, כך התברר, לא כל כך סופרים את ה'ניו־יורק טיימס' ולא מתפעלים מההילה שאופפת אותו בעיר הגדולה. "לארוז לך את ה'דה־מוין רגיסטר'? זה העיתון שלנו, תקרא", הציעה המוכרת. ואכן, קניתי אותו.

בשבוע האחרון פרץ הימין בזעקות שבר, בעיקר ברשתות החברתיות, בעקבות שני מקרים: האחד היה ההשוואה בין שער של עיתון יומי נפוץ למחרת התפוצצותה של פרשת משה איבגיובין השער של אותו עיתון למחרת התפוצצות פרשת ינון מגל. במקרה של מגל פיארה הכותרת "בושה" חלק גדול מהעמוד, ובמקרה השני הוקדשה הכותרת לדבריו של השחקן, בנימה מכילה ואוהדת.

הזעם היה אדיר. "זו עיתונות?"; "תמונה אחת תספר לכם את ההבדל בין ימין ושמאל"; "לו רק ינון מגל היהשחקן תיאטרון ליברלי, ולא חבר כנסת תומך ארץ ישראל השלמה" – נהי, קינה ומספד הוצע ליהודים בכל רחבי הפיד הלאומי.

 

המקרה השני היה ההשוואה שביצע שדרן בכיר בתחנת רדיו צבאיתבין רגשותיהן של משפחות שכולות ישראליות ובין רגשותיהם של הורי מחבלים פלסטינים. פוסטים וטוויטים עד אין קץ הציעו לעוקבים לשמוע שוב ושוב את השיחה שניהל השדרן הבכיר עם השר גלעד ארדן שבה ביצע את ההשוואה, וכן את השיחה שנערכה למחרת, ובה ניסה אותו שדרן להתנצל בפני אביו של הדר גולדין, ולא כל כך הצליח.

אלה כמובן לא הפעמים הראשונות שבהן הימין נזעק אל מול עוולות שמבצעים כלי תקשורת כלפי אנשיו. עיתון אחר, נפוץ הרבה פחות וקיצוני בשמאלניותו הרבה יותר, מפרסם מדי יום מאמרים שעולים על עצביהם של אנשי ימין. ובכל יום, כמעט בלי הפסקה, טורח הימין להאכיל את הטרול: מגיב, מצלם, מעלה, דן, מזדעק, בוטש ברגליו ועשן יוצא מנחיריו, והוא חייב לספר זאת לכל מי שסביבו.

מדובר בכפייתיות חסרת תקנה. לעתים נדמה כי ישנם אנשי ימין – ובהם עיתונאים בכירים ומובילי דעת קהל – שפשוט לא מצליחים לפקוח את העיניים מבלי לעבור על כל מילה ומילה, כולל מודעות אבל, המתפרסמות בעיתונים הללו. כל כותרת נבחנת בשבעים עיניים, ותלי־תלים של פרשנויות והוכחות לנטייתם השמאלנית היומית נפרסים מיד בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ הייעודיות.

במו ידיהם מגדילים אותם אנשי ימין את תפוצת דברי ההבל לאין שיעור, מאדירים את כותביהם הפוסט־ציוניים והממורמרים של המאמרים והטורים האנטי־לאומיים ומתדלקים את המאמר הבא שכבר נכתב, כדי שהאידיוטים השימושיים מימין יוכלו להגיב עליו למחרת ולהביא עוד גולשים לאתר, עוד תגובה, עוד שיתוף ועוד מישהו שעושה מינוי ובכלל לא חשב לעשות זאת קודם לכן - אבל אם החבר'ה שלנו כותבים ומצטטים אותם כל כך הרבה, אז כנראה יש שם משהו שאסור להפסיד.


- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אורי אורבך ז"ל ניסח זאת היטב במאמר שכתב במלאות חמישים שנה לתחנת רדיו צבאית, ושעמית סגל העלה מהאוב באירוע שנערך לזכרו השבוע: "אנחנו הדתיים עדיין מתייחסים בקדושה לכל מילה כתובה ומשודרת. אנו צמאים לאהבה, כמהים להכרה. הדתיים הם האחרונים שעוד קוראים בעיון קמוט־מצח את זקני הפובליציסטים, משתוקקים למחמאה, נעלבים מהשמצה".

איך אמרו פעם ב'ארץ נהדרת' - עוד תוכנית שהגיע הזמן להתייחס אליה כפי שהיא, כלומר בידור בלבד, ולהפסיק להיעלב ממנה בכל שבוע מחדש כמו ילדים קטנים? עולב־עולבי שמיים.

 

לא בכדי חסכתי מכם את שמות כלי התקשורת המדוברים. הבנתם היטב במי מדובר גם בלי שציינתי את השם המפורש - וזה בדיוק מה שצריך לעשות אם רוצים לשנות את התמונה: להפסיק להתייחס. עליכם להיגמל מהצורך הבלתי נשלט לצווח ככרוכיה ברגע שמשהו מתפרסם ואינכם מסכימים איתו. דפדפו ותתעלמו. אם רק היה לכם מושג כמה שערות ייתלשו באותן מערכות ברגע שתתחילו ליישם את העצה הזו, הייתם עושים הכול כדי לחזור אחורה בזמן ופשוט לסתום קצת.

פעם אי אפשר היה לסתום: זה מה שהיה לשמוע ברדיו, זה מה שהיה אפשר למצוא בדוכני העיתונים, זה מה ששידרו בטלוויזיה. כיום מדובר במזוכיסטיות אובססיבית נטו. אין שום דרך אחרת להסביר מדוע מקלט הרדיו שלכם ממשיך להיות מכוון על התחנה ההיא, כשאפשר לשמוע את קלמן ליבסקינד עושה אותו הדבר, משובח ולאומי יותר, ב'גלי ישראל' שום תירוץ לא מתקבל כשממשיכים להפיץ את תמונת השער של העיתון ההוא – ש־98 אחוזים מחבריכם נחשף אליה רק כי שיתפתם אותה בפייסבוק – במקום לקרוא עיתונים שמשקפים יותר את ההעדפות הפוליטיות שלכם; אף פסיכולוג לא יוכל להסביר מדוע אתם ממשיכים לחכות להופעתם של פרשני שמאל מובהקים המופיעים כאובייקטיביים במהדורות הערוצים המסחריים, במקום לצפות באותו זמן ממש בתוכנית אקטואליה בערוץ 20.

אין ברירה אלא לקבוע שכנראה אתם נהנים מזה - מהטרחנות, מההתקרבנות, מהחיטוט בפצע שיצרתם בדמיונכם, מדקדוקי העניות. מרוב קינה והתבכיינות על שדוחקים אותנו, אנשי הימין, לספסל האחורי, לא שמתם לב שאנחנו מזמן על ההגה.

אנחנו הרוב, ויש לנו היום כלי תקשורת שמבטאים את דעת הרוב. הדבר היחיד שנותר לעשותו כדי להשלים את המהפכה מצוי אצלכם בראש. יש לפחות ערוץ רדיו אחד שקולע לטעמכם, יש ערוץ טלוויזיה שמנסה לעלות וצריך שתזפזפו אליו יותר, יש לפחות שני עיתונים כאלה, ואחד מהם אתם קוראים כרגע.

אם תתחילו להתייחס אליהם כעיתונים שלכם לא פחות מאשר העיתונים שאתם קוראים ולא סובלים, יבוא יום וגם מוכרת בחנות בירושלים או בפתח־תקווה תוכל לענות את התשובה שהפנתה לעברי המוכרת באיווה: "אין כאן מה שאתה מחפש, יש לנו עיתונים משלנו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל