ראש ממשלה לשעבר נכנס לכלא ואני לא עצוב
מספיק להיזכר בהתנהלותו במהלך 879 שנות משפטו כדי להבין למה אין מקום לעצבות. איך לומר בעדינות? הוא לא היה מופת של צניעות
זה היה שבוע קשה גם למי שלא חיבב את אהוד אולמרט. בכל זאת: ראש ממשלה לשעבר, אדם שהנהיג את המדינה, שהוביל אותה למלחמות, שאחז ועודנו אוחז בסודות הכמוסים ביותר של המדינה, הולך לכלא.
סתם, על מי אתם עובדים? לא היה שום דבר עצוב בשבוע הזה.
עוד כותרות ב-nrg:
- דרמה בעליון: שוטר מג"ב שהורשע בהריגת שכנו - זוכה
- גלאון ליועמ"ש: "חקור את ליברמן על אזרבייג'אן"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו אוהבים לספר את השקר הזה לעצמנו כדי שנרגיש טוב, אבל בתכל'ס, שמישהו יסביר לי ברצינות למה אני אמור להיות עצוב בשבוע שבו מושלך לכלא ראש הממשלה המושחת ביותר מאז ומעולם (לפחות אצלנו. בדרום אמריקה או אפריקה אולי היו כמה שניצחו אותו בנקודות). מספיק להיזכר בהתנהלותו של אולמרט במהלך 879 שנות משפטו כדי להבין למה אין מקום לעצבות. איך לומר בעדינות? הוא לא היה מופת של צניעות.
למרות החשדות הכבדים, ואף לאחר שכבר הורשע בעברה כלשהי (אחרי הפרשה ה־52 איבדתי מעקב), המשיך אולמרט להתנהל בבועה משלו. היא כללה ראיונות מחניפים באולפנים, הופעות מחבקות בתוכניות תחקירים שבהן לא הפסיק להלל את עצמו; אירוח באיכות אח"מ במשחקי כדורסל, ולרגע אחד, לפני הבחירות הקודמות, היה שם אפילו ניסיון עלוב להחזירו לזירה הפוליטית באמצעות קמפיין מחבק של העיתון הנכון והפרשנים הצודקים.
רק דבר אחד לא היה שם. מילה קצרה. ארבע אותיות. חרטה.
אפילו רגע לפני כניסתו לכלא, בהודעה מוקלטת ששלח לאולפני הטלוויזיה כאילו היה מינימום צ'רלי ואנחנו מקסימום המלאכיות שלו, המשיך אולמרט להגיד הכול חוץ מסליחה. לכן, ובעיקר בגלל זה, אין שום צורך להיות עצובים השבוע. ההפך: צריך להיות שמחים שאדם שטוען שלא פשע, אף שבית המשפט קבע שכן, לא ימשיך לעשות מחוץ לכותלי הכלא את מה שהוא רואה כלגיטימי.
אבל אתם יודעים מה, נזרום: כאות לכך שאני עדיין אנושי ושבלבי הפולני יש עוד קמצוץ של רחמים על האיש שנפל מאיגרא רמא לבירא מעשיהו, אני מוכן לחלוק עם אולמרט כמה טיפים שיהפכו את השהייה שלו בין כותלי הכלא לקלה יותר. ולמי מכם שתוהה מהיכן הניסיון הרב שלי בתחום, אני שמח לבשר שאכן, אין לי שום ניסיון
אז ככה, אהוד. קודם כול, לך על הכלל הידוע: ברגע שאתה נכנס לכלא, דפוק אגרוף ישר בפרצוף של האסיר הכי חזק שאתה רואה. שיכבדו אותך. אתה אמנם ראש ממשלה לשעבר, אבל בכלא החוקים שונים. אנחנו יודעים שבמשך שנים סיפרת לנו שבכוח אי אפשר לפתור דברים, אבל כלא הוא בדיוק כמו המזרח התיכון: אדם צריך לעמוד על הכבוד המגיע לו, אחרת עלולים לעשות לו את המוות.
בשלב שני הייתי ממליץ לך להוסיף לתא שלך טאץ' אישי באמצעות חפצים שאתה אוהב. אפשר לתלות איזה ציור או שניים של עליזה, אפשר גם לגוון בתמונת נוף (המלצה שלי: מגדלי הולילנד) או בלוח מטרה עם תמונה של דן מרגלית. כל דבר שיגרום לך להפוך את המקום הזר, הקר והמנוכר הזה לקצת יותר חמים.
ופה מגיע נושא קצת יותר כאוב: רכושנות. הכלא הוא לא שולחן המשא ומתן עם הפלסטינים. אמנם ממש לפני כמה חודשים התראיינת ב"עובדה" וסיפרת איך היית מוכן לתת גם את ירושלים תמורת הסכם, אבל המיטה התחתונה בקומתיים היא לא הכותל המערבי. על אתרים קדושים ועמוסים במשמעות היסטורית אפשר אולי לוותר, אבל לטפס כל לילה למיטה העליונה? בגילך? בשום פנים ואופן. אז לטובתך, גייס את כל קור הרוח ששכחת לקחת לחדר המו"מ עם אבו־מאזן, ותתעקש.
הכלא הוא לא מקום קל, ולפעמים תצטרך לנצל את כישורי השחיתות המפוארים שלך כדי להסתדר: להבריח איזה טלפון, או לשכנע את המוכר בקנטינה להזמין לך את הסיגרים שאתה אוהב. זה בסדר, כולם עושים את זה, ובינינו - אני אפילו בעד.
רק עשה טובה: אם תופסים אותך, תשתחרר מהקטע הזה של להכחיש בכל מחיר. עזוב אותנו מ"לא היו סיגרים". תודה, קבל עונש וגמור עם זה. בכל זאת, שב"ס זה לא ערוץ 2. ועוד עניין קטן אבל חשוב: אם אחר כך יוצא לך להיתקל במוכר מהקנטינה באיזו חתונה, תגיד לו יפה שלום. אני יודע שלפעמים אין חשק, אבל אתה כבר אמור לדעת מה קורה לאנטיפתים. וד"ש ממשפחת זקן.
אתה ממשיך לטעון שלא לקחת שוחד, וזה בסדר. לפעמים בריחה מהמציאות היא הדרך של אנשים להתמודד עם מצבים קשים. אבל עכשיו, כשאתה בפנים, הייתי ממליץ לך לנסות להקדיש קצת זמן לשאלה איפה טעית. אני יודע, יש לך רק שנה בכלא. בכל זאת, יהיה נחמד אם תספיק לזהות רק חלק קטן מהטעויות.
צפויים לך רגעים קשים. אתה תיזכר בפסגות שהיית בהן, במסיבות הקוקטייל, בפגישות עם שועי עולם (אני ממש אוהב את המילה "שועי") וסתם בערבי ספירת כסף עם שולה. חשוב שתזכור שהכול עובר, ולפעמים כדי להתמודד צריך להיכנס לפרופורציות. בסך הכול המצב שלך לא כל כך גרוע: אתה איש אמיד שעשה המון כסף בחייו, ועכשיו עומד לבלות בקושי שנה בלי לעבוד קשה, באגף נחמד עם חדר כושר וחצר סבבה. תאמין לי, הייתי מוכן לשים הרבה כסף על שנה בלי השכמות באמצע הלילה לעולל (מאמי, אני יודע שאת קוראת את זה עכשיו ואומרת לעצמך "מה הוא משחק אותה, אני קמה לעולל", אבל יש פה תדמית של בכיין לטפח אז תזרמי).
אז חשוב שתזכור שיש אנשים שהגורל הכה בהם הרבה יותר מאשר בך. יש מי שסבלו אובדן במלחמת לבנון השנייה; שאיבדו את ביתם בהתנתקות או סתם חטפו מכות רצח בעמונה. יש כאלה שלא גומרים את החודש; שאוהדים את מכבי חיפה; ויש כאלה, לא עלינו, שנאלצים לגור מול הולילנד.
אם מישהו נפגע מהטור הזה או מהשמחה לאיד שעלולה להשתמע ממנו, אני מעוניין להתנצל ולבקש סליחה.
אתה רואה, אולמרט? זה לא כל כך קשה.
אקו"ם