מתחילים לשלוט: המהפך של 77' מתממש עכשיו
קולות הזעקה והשבר שעולים משורות השמאל נובעים מכך שארבעים שנה אחרי המהפך של 77', המחנה הלאומי מתחיל למשול. אבל לפוליטיקאים של הימין יש עוד מה ללמוד מיריביהם כיצד להשקיע פחות בחוקים הצהרתיים ובמהלכי סרק, ולחולל שינוי במציאות
רצה השופט אליקים רובינשטיין, ואת חגיגות העשור לכהונתו כראש ממשלה, ציין בנימין נתניהו בהופעה היסטורית בפני בית המשפט הגבוה לצדק. בתקשורת דווח שמקורות בסביבתו זעמו על עצם נכונותו של בית המשפט לדון במתווה הגז, סוגיה שלדברי אותם מקורות לא הייתה כלל עולה על שולחנו של בית משפט במדינה מערבית אחרת.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ההשפלה של הרב הצבאי - האם יש קשר לכיפה?
- קמפיין השתולים היה הצלחה מסחררת
- חשמול לולים ותלישת אשכים: אז למה אני טבעוני?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זר לו היה שומע זאת, היה תמה כיצד בכל זאת הסכים נתניהו להשתתף במשחק שכפו עליו מתנגדי המתווה. כיצד לא הכריז ראש הממשלה שהעניין אינו בסמכות בג"ץ, ושהממשלה לא תשלח את נציגיה לדיון וגם לא תתחשב בפסיקה של ההרכב? אבל מכיוון שאיננו זרים, איש מאיתנו לא ציפה לכך מנתניהו. במובן הזה, ייתכן שהתייצבותו של נתניהו בבית המשפט מסמלת את התנהלותו מול יריביו האידיאולוגיים - בפוליטיקה ובממסדים אחרים - לאורך כל העשור האחרון.
נחזור לרגע לסיומה של הקדנציה הראשונה של נתניהו. "ה־ם מ־פ־ח־ד־י־ם". צמד המילים הזה יופיע בכל סרט שייעשה על הקריירה הפוליטית שלו וילווה אותו עד סוף ימיו, ממש כמו האזהרה שלו בבחירות 2015 מפני הערבים שנוהרים לקלפיות.
סלוגן הבחירות הזה מ־1999, שבסופו של דבר לא הביא לנתניהו את הניצחון, לא היה מדויק. אמנם ניצחון של נתניהו בבחירות הללו היה גורם תסכול רב בקרב אנשי השמאל. עבורם נתניהו היה כבר אז סוג של נמסיס, שב־96', אחרי שהיה שותף לטענתם לרצח רבין, גם העז לגנוב להם את השלטון שכבר היה בידיהם.
יפה הבלורית והתואר ודובר האנגלית הרהוטה, שחוצב מהחומרים שמהם הם עצמם קרוצים והיה אמור בכלל לעמוד בראש המחנה שלהם, סירב להתמסר לתהליך אוסלו באופן שבו נהגו שני קודמיו בתפקיד, במיוחד שמעון פרס.
ועם כל זאת, בבחירות 99' לא הייתה לאנשי השמאל בתקשורת, שאליהם כוון הסלוגן, סיבה רצינית לפחד. בשלוש שנות הקדנציה הראשונה שלו חתם נתניהו על הסכם חברון ולא שבר את הכלים עם הפלסטינים, כפי שהיה מצופה שיעשה ראש ממשלה ימני בתגובה להתקפות טרור מצד הפרטנר כביכול להסכם אוסלו. ומה שיותר חשוב, במוקדי הכוח שמחוץ למערכת הפוליטית כוחו של השמאל נשמר (בתקשורת) ואף גבר (עם התגברות כוחו של בג"ץ).
בימים אלה ממש, הם באמת מפחדים. אי אפשר לטעות בכך. תגובות הייאוש מהמדינהוהזעקות ההיסטריות על רדיפה, מעידות על תחושה אמיתית של מצוקה במחנה השמאל. חלק מהתגובות האלה הן לא יותר ממניפולציה מכוונת כדי לייצר חוסר לגיטימציה לביקורת עליהם. זה לא סותר את העובדה שבערוגות השלום והליברליזם אכן צומח היום פחד ויותר מכך הפתעה, שלא לומר הלם.
מדוע עכשיו? מה נשתנתה 2016 מ־1999?
לא הייתי בחדרו של לואי ה־16 כשהמהפכנים הצרפתים פרצו לארמונו. גם לא הייתי עד להוצאתו להורג של הצאר ניקולאי השני בידי המהפכנים הבולשביקים. אבל אני מנחש ששני אלה, כמו הרודנים צ'אושסקו וקדאפי ודומיהם, היו מופתעים לראות זרים מהלכים בארמונותיהם. זאת אף שכבר שנים רבות לפני שהודחו, כל מי שהילך בחוצות פריז, סנט־פטרבורג או טריפולי יכול היה לקרוא על פני האנשים את המשטמה שרחשו כלפיהם.
זו דרכו של שלטון ללא מצרים, במיוחד אם הוא ארוך ימים. עובדת שלטונו הופכת עבורו ועבור רבים מנתיניו לאקסיומה, בדומה לביטחון בשמש שתזרח מדי בוקר. כשנשמעות דפיקות קני הרובים על דלתות הארמון, יפער הרודן את פיו בתדהמה: מה, זה אמיתי? ולמה? הם באמת לא אוהבים אותי? ואיך לעזאזל הצליח האספסוף הזה לנצח את חילותיי המפוארים שהטילו עליו מורא במשך שנים כה רבות?
בעוד כשנה נציין ארבעים שנה למה שמכונה אצלנו המהפך של 77'. לארמונו של השמאל נכנס אז הפולש הזר מנחם בגין. אף שבמשך שנים הכתובת הייתה על הקיר, במיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים, השמאל היה מוכה תדהמה ופחד. די לקרוא עיתונים מאותם ימים כדי להיווכח בזאת. דיברו על "מלחמה בפתח", "פאשיזם ברחובות". כאמור, התדהמה מובנת. הפחד - לא פחות.
מי כאנשי מפלגת העבודה, יורשי מפא"י, יודע כיצד נוהג שלטון ומה המשמעות של חילופי שלטון: סילוק כל אנשי המנגנון הישן ממוקדי ההשפעה והחלפתם באנשי השלטון החדש, והטיה של הגה השלטון ב־180 מעלות לכיוון שיוביל לאסון.
זמן לא רב חלף, והתדהמה של המהפך התחלפה בתדהמה אחרת, גדולה לא פחות: השלטון החדש אינו שולט. למען הדיוק, הוא מבקש לחלוק את השלטון עם אלה שאותם הדיח, או לפחות מבצע בעצמו את מה שהם ביקשו לעשות כל השנים ולא הצליחו.
מינויו של משה דיין לשר החוץ חשף את רצונו של בגין לזכות בלגיטימציה מהמחנה שלא בחר בו. הסכם השלום עם מצרים היה איתות למחנה השלום שההפחדות מפני מלחמה היו מופרכות, ושהוא יכול לעשות שלום יותר טוב מהם. בלשכות השרים נראו פנים חדשות, אבל במשרדיהם נותרו לא מעט פנים ישנות. אמנם קמו התנחלויות רבות והייתה גם מלחמת לבנון, אבל אלה היו רק בבחינת יותר מהדבר הקודם. את מפעל ההתנחלויות התחילה מפלגת העבודה, ובמלחמת לבנון היא תמכה בתחילת הדרך.
לצד הסכמי קמפ־דיוויד שיצרו תקדים של שטחים תמורת שלום, הצעד בעל ההשלכות מרחיקות הלכת ביותר היה חיזוק כוחה של מערכת המשפט, מעוז השמאל, ושל היועץ המשפטי לממשלה - משפטן צעיר בשם אהרן ברק. את ההסברים להתנהלות המשונה של בגין יש לחפש כנראה במחוזות הפסיכולוגיה. בשורה התחתונה, בגין גידל דור של פוליטיקאים מהליכוד שהתשוקה הגדולה שלהם הייתה לקבל מחמאה ב'הארץ' או ליטוף מיוסי שריד.
במשך שנות דור ידעה מדינת ישראל רק ראש ממשלה אחד שאפשר לומר עליו שהתנהל כמו מנהיג בעל אג'נדה ימנית אמיתית: יצחק שמיר. לא בכדי, בחוגים הקובעים הוא נחשב גרוע אף יותר מנתניהו. וכפי שמלמדת ההיסטוריה, כשהשליט מתקשה לשלוט - את הוואקום ממלא גורם אחר שלא נבחר או התמנה לשלוט. במקרה שלנו הייתה זו מערכת המשפט, בגיבוי התקשורת ובעידודה. וכך המהפכה הוחמצה, ונאלצה לחכות לדור הבא.
נראה שבימים אלה מתרחשת המהפכה שהייתה צריכה לקרות ב־1977, או לפחות נרשם פרק משמעותי במהפך שהחל אז. אם נביט לרגע אל מעבר לאוקיינוס, מככבים שם שני מועמדים מוזרים, קיצוניים, שעושים חיל בבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב.
הפרשנים מסבירים שברני סנדרס ודונלד טראמפ מצליחים לקלוע לרגשותיהם של אמריקנים רבים, שעייפו מהממסד ומאסו בפוליטיקלי־קורקט. כאן אצלנו, קמפיין ה'לא מתנצלים' של נפתלי בנט בבחירות האחרונות פרט על נימים רגישים של ציבור שלם. הציבור הזה הביט בעיניים כלות אל נציגיו הפוליטיים, בציפייה שיעשו סוף־סוף את הדברים שעבורם נשלחו ושאותם הבטיחו במערכות הבחירות.
נפשם של מצביעי הימין נקעה כבר מזמן משרים שיושבים מבוהלים מול מראיינים תוקפנים, ונסוגים מהחלטותיהם בעקבות מאמר בעיתון או מול איום בפנייה לבג"ץ.
סיסמת הבחירות של בנט בבחירות הקודמות, "משהו חדש מתחיל", התגלתה כנכונה לא רק עבור הבית היהודי אלא גם למפלגות ימין אחרות. מערכות הבחירות האחרונות הצמיחו פוליטיקאים ימניים מזן חדש, שלא מפחדים ולא מתנצלים. כעת מתחילים בשמאל לצפות במסך בבעתה, ולראות את שרת התרבות יושבת בשלווה באולפן ואומרת לעיתונאים בלי להניד עפעף: אני נבחרתי, ולכן אבצע את מדיניותי. על אפכם ועל חמתכם. כך חשים שליטים שמזהים שרסן השלטון נשמט מידיהם. כך מגיב מי שמתחיל לאבד את כושר ההרתעה.
חילופי האליטות הללו קשורים לגורמים נוספים. רבות דובר על ירידת כוחה של התקשורת בגלל הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות נכנסים אנשי ימין למעוזים מובהקים של השמאל. השבוע סערה התקשורת סביב הצטרפותו של העיתונאי אראל סג"ל לגלי צה"ל - תחילה על חשבון שעת שידור של רזי ברקאי ובהמשך במשבצת שידור אחרת. וכמובן, גם מינוי של אנשי המחנה הלאומי לתפקידים בכירים - מפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ וראש המוסד - מייצר תחושה של חילופי משמרות.
הנציגים הבולטים של הפוליטיקה הימנית החדשה הם השרים נפתלי בנט, מירי רגב ואיילת שקד. עם כל ההיסטריה בשמאל ובניגוד להשוואות להיטלר ולמוסוליני, השרים האלה לא מגיעים אפילו לרמות השליטה שהפגינה מפא"י בימיה הטובים. בלשכות העבודה לא בודקים כרטיסי חבר. עודד קוטלר וגילה אלמגור עדיין לא איבדו את מטה לחמם. במשרד החינוך לא מפטרים מורים שמחנכים לערכים ליברליים, וגם ספר האזרחות החדש, חשוב להזכיר, גדוש בחינוך לדמוקרטיה ונותן כבוד לדתות שונות ולמיעוטים שחיים בקרבנו. כל החידוש בהתנהלות שלהם קשור לעמידה איתנה על העקרונות שנשאו בגאון מתחילת דרכם, וראייה של הדברים 'משם' בדיוק כמו שהם ראו אותם 'מכאן'.
עם כל הפוטנציאל החיובי של השינוי הזה, מצער לראות שמחולליו משקיעים לא מעט מאמץ במהלכי סרק שיוצרים רעש גדול אולם משפיעים אך במעט. דומה שרוב הסערות התקשורתיות מתחוללות סביב מהלכים שהשינוי הגלום בהם הוא קטן, אם הוא בכלל קיים, או לפחות כזה שאינו מצדיק את האנרגיות שמושקעות בהם. מדובר בדרך כלל בחוקים שהם בעלי אופי הצהרתי יותר מאשר מעשי, ומשפיעים על הנראות והחזות של המדינה יותר מאשר על אופייה ותכניה. ועוד חיסרון יש לחוקים הללו - הם תלויים לחלוטין באכיפה.
אם מישהו ינסה לאכוף אותם, מיד תתעורר מחדש הסערה שהתחוללה במשך שנתיים של מאבק מתיש על עצם חקיקתם. גם אם הימין ינצח במאבק העקוב מדם, יימצאו בספר החוקים של מדינת ישראל עוד כמה חוקים שהם בבחינת אות מתה, בדומה למצב הקיים עם חוק שעות עבודה ומנוחה והחוק לסגירת בתי עינוגים בתשעה באב.
דוגמה לחוק כזה הוא חוק החרם. האם גוף כלשהו כבר נתבע על קריאה לחרם צרכני על ההתנחלויות? כמה פעמים, אם בכלל, ייעשה בחוק הזה שימוש והאם צעד כזה יעבור בשקט? חוק העמותותהוא דוגמה נוספת למאמץ גדול שמושקע בכיוון הלא נכון.
נניח שהחוק יעבור, ואפילו ייאכף. האם זה מה שימנע מעמותות השמאל לקבל תמיכה כספית ממדינות אירופה? במקום להתמודד עם הבעיה בדרך הישרה, גם אם היא קשה, של פעולה מול אותן מדינות להפסקת התרומות, בוחרת שרת המשפטים בדרך הקלה לכאורה של פעולה נגד העמותות, פעולה שרק 'תסמן' אותן אך לא תחליש אותן במאומה.
גם חוק ההשעיה, שנולד כתגובה לביקור אנשי בל"ד אצל משפחות המחבלים, שייך לסוג הזה של הצעדים. יחד עם חוק הנכבה, הוא מנסה להעלים אל מתחת לפני השטח מגמות בציבור הערבי שהמדינה מתקשה לעכל. כאילו אם לא נראה מצעדי נכבה ולא נכניס למשכן הכנסת נציגים שתומכים בטרור, אותם קולות קיצוניים ייעלמו והציבור הערבי יהפוך לאוהב ישראל.
בעוד שאיילת שקד וחברי כנסת מסוימים בליכוד עמלים על חוקים מיותרים, מירי רגב מרבה בהצהרות. היא ראויה לשבחים על הנאמנות לדרכה מול הבוז שהיא זוכה לו מחוגים מסוימים ולחצים שמופעלים עליה להתיישר לפי הקו שלהם, אך עליה נאמר "אמור מעט ועשה הרבה".
ייתכן שהיא גם עושה לא מעט, אך הרעש שמלווה את העשייה פוגע בנושאים שהיא מנסה לקדם. בעניין הנאמנות של מוסדות תרבות למדינת ישראל, אחרי הסערה הגדולה התבשרנו מפיה כי בסך הכול מדובר על אכיפה של חוק משנת 2011. אם זה כל העניין, על מה ולמה יש לצאת בהצהרות מוקדמות? לכשיבוא מקרה קונקרטי תוכל רגב לטפל בו על פי דרכה. הכרזות שאין בצדן מעשה ממשי רק מחזקות את הטענה שהיא מחפשת כותרות כדי לזכות באהדת תומכיה בליכוד.
גם שמו של נפתלי בנט לא נפקד מכרוניקת המאבקים בין ימין לשמאל ("סתימת הפיות" בלשון אנשי השמאל), אך במקרה שלו מדובר בעניינים מהותיים. כך בנוגע לספר האזרחות שעל פיו ילמדו תלמידי ישראלויגבשו את תפיסת עולמם, וכך בעניין מינוי סגן יו"ר הות"ת החדשה (בלי להיכנס לשאלת התאמתה לתפקיד של רבקה ודמני־שאומן, שאותה אינני מכיר). שני אלה מייצגים את האפיקים שבהם הפוליטיקאים החדשים בימין צריכים לפעול, אם ברצונם לחולל שינוי: הראשון הוא התוויית מדיניות שתואמת את השקפת עולמם בתחומים שעליהם מופקדים השרים. השני הוא הקפדה על יישום המדיניות הזו, במידה רבה בתחום המינויים.
צאו ולמדו מאלה שידעו מהם גינוני שלטון - אנשי מפלגת העבודה או מפא"י. הם לא כילו את זמנם בחקיקת חוקים שיצבעו את מראית העין של המדינה באדום, אלא בעבודה יומיומית במשרדים ובהצבת אנשים משלהם בכל חדר או ועדה בעלת כוח. פעולות כאלה אפקטיביות יותר גם משום שהן נעשות בשקט יחסי ומייצרות פחות כותרות, לעומת הכרזות בומבסטיות שגוררות סערות והתנגדות קשה מצד גורמים בעלי השפעה.
ניקח כדוגמה את תחום התרבות. הקולנוע הישראלי משופע בסרטים פרו־פלסטיניים, ואין בו מקום לסרט אחד בעל מסר לאומי. אין שום חוק שקובע את המכסה הזו, ובמידה רבה הדבר נובע מהגוון התרבותי השמאלי של בתי הספר לקולנוע ושליטת השמאל בקרנות - חלקן של המדינה - שמעניקות כספים ליוצרים.
הדרך לשינוי המצב בתחום הזה אינה עוברת בהצהרות על שלילת כספים מקומץ הצגות שוליים שחוצות את הקו האדום ותומכות בטרור, אף שצעד כזה הוא מוצדק כשלעצמו. האמצעי היעיל לשינוי בלב העשייה הקולנועית הוא הקמת בתי ספר בעלי אופי שונה, עידוד היצירה בפריפריה ושינוי ההרכב האנושי בוועדות ובקרנות. לפחות חלק מהצעדים האלה אכן ננקטים בידי שרת התרבות. השאלה היא היכן מושקע עיקר האנרגיה.
אסיים בהצגת דילמה שמחנה הימין צריך להידרש אליה לאור השינויים המתחוללים כעת. בתחומים שבהם בעבר היה לשמאל מונופול והוא עדיין דומיננטי בהם, נוטים אנשיו להפגין זלזול במוסדות שמזוהים עם הימין או בפועלם של אנשי ימין. עד היום מנסים חברי סגל רבים לבטל את ההישגים האקדמיים של אוניברסיטת אריאל, רק בגלל מה שהיא מסמלת מבחינה פוליטית.
הדבר בולט בעיקר בתחום התרבות, שהיה במשך שנים רבות נחלתו הבלעדית של השמאל. את מירי רגב מציגים כאישה שלא מבינה את חשיבותה של התרבות - כשהכוונה כמובן לתרבות מסוג מסוים - ואת התרבות שהיא רוצה לקדם מציגים כתרבות נחותה, בידור להמונים. תיאטרון ואמנות חזותית מבית היוצר של הציונות הדתית ושירה בעלת גוון אמוני זוכים להתעלמות מצד הממסד התרבותי, על כל המשתמע מכך מבחינה תודעתית ותקציבית.
האמנים והציבור הדתי כולו, שהם עדיין טירונים בתחומים הללו, חשים לעתים רגשי נחיתות ביחס לאמנים מנוסים ובעלי שם, שחלקם גם לימדו אותם בבתי הספר לאמנויות. כיצד עליהם להתייחס לדעה של החוגים הקובעים ביחס ליצירתם, כאשר הם יודעים שבמקרים רבים היא מושפעת משיפוט ערכי שלילי, המונע מאותם בני סמכא לייצר חוות דעת מקצועית גרידא? האם על היוצרים להתעלם מדעתם של אותן סמכויות מקצועיות, ובכך לאבד את האפשרות להתעשר מניסיונן ולהיבנות מהביקורת שלהן? ואולי עדיף שימשיכו להקשיב לדעתם של בעלי הידע והניסיון, גם במחיר שימור רגשי הנחיתות שלהם ועיכוב תהליך היצירה של אלטרנטיבה תרבותית ראויה?
הכותב הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת 'אורות ישראל'
אקו"ם