סערת גל"צ: פסיכוזה של מחנה שלם
לא מדובר במינוי למח"ט גבעתי או למנהל מחלקה כירורגית, כולה תוכנית רדיו, והמסקנה היא שלא צריך לפחד ולהתבכיין, אלא דווקא לצאת מאזור הנוחות
מחכים שאדבר על גל"צ? ותרו לי. ביום שבו דלף הסיפור, נדבקתי מהבת שלי בווירוס. 24 שעות של הקאות. הטוויטר רתח מהודעות, ואני גרתי ליד האסלה. בעוד אני מקיא, חלף בראשי הרהור אירוני. אה, חוסר התכלית שבהקאה סתמית. אני זוכר לילות שבהם נצמדתי בייאוש לחרסינה כמו טובע לקש. הראש מסתובב במהירות האור, והפה כמו ממטרה. הקאה עם משמעות, עונש על שתייה מופרזת. אבל זה? להידבק מהילדים בווירוס, כמו לחטוף הרפס מנשיקה של דודה שלך.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ההשפלה של הרב הצבאי - האם יש קשר לכיפה?
- חשמול לולים ותלישת אשכים: אז למה אני טבעוני?
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שאז, בין עווית להתכווצות, פתאום צצה לי הארה. בקטנה.
כשהשמאל באופוזיציה, דמוקרטיה היא בעיקר זכויות המיעוט ובכיינות בלתי פוסקת על רדיפה פוליטית, גרמניה של שנות השלושים והשטאזי. כשהשמאל בשלטון, פתאום חוזרים להגדרה הבסיסית של דמוקרטיה, קרי שלטון הרוב. זוכרים איך רבין ז"ל אמר "אני ראש ממשלה של 98 אחוזים של העם", בהתייחס למתיישבים ביש"ע? בואו נסכים שזו הייתה אמירה לא פחות בעייתית מ"הערבים נוהרים לקלפיות".
אבל לא זכורה כל סערה בעקבותיה, להפך. אנחנו רגילים כל כך בפסטיבל ההסתה, ששכחנו את הזלזול והביטול. ובהתנתקות, המיעוט וזכויותיו לא נדרסו? קולם לא נבלע בהמולת הניצחון על הפינוי? אז מה המסקנה? לא לפחד, לצאת מאזור הנוחות, לא להתבכיין, לעשות. אם הבנתם, הבנתם.
ואחרי הכול, אתם קולטים את האבסורד שבסערה? הרי לא מדובר במינוי למנהל מחלקה כירורגית או מח"ט גבעתי. כולה תכנית רדיו. הג'ננה מסביב הייתה חוויה מוזרה ומופרכת. פסיכוזה של מחנה שלם בגלל החלטת עריכה שבכל מקום אחר הייתה עוברת בשקט.
אפשר להתנחם בכך שהסערות הללו הן כמו הבובות המתנפחות של נחום תקום. הילד מקבל אותה כמתנה ליום הולדת. בהתחלה הילד מתלהב. דופק אגרוף, נחום נופל וקם. הילד נותן עוד מכה, נחום נופל, והילד שוכח מקיומו.
עם הזמן נחום מתרוקן מאוויר בפינה נסתרת מתחת לשולחן בחדר המשחקים, צמוד לכבאית שבורה מפלסטיק ופאזל יתום־חלקים. יום אחד אשתך נתקלת בגוויית הפלסטיק האומללה של נחום, ומשליכה אותו לפח. אז תאמינו או לא, נחום תקום. אתם יודעים מה אומר חוק היחסות הסיני? לא משנה מה עשית, כמה גדולים הישגיך המקצועיים או כמה טרגית הנפילה שלך, מיליארד סינים בקירוב לא שמים קצוץ.
חשובה הרבה יותר מכל הטרלול הייתה ההצהרה של אנגלה מרקל, שכעת לא הזמן לפתרון שתי המדינות. נשבע לכם שלא הופתעתי מההצהרה. שלא תטעו, אין קשר לעיניים היפות שלנו או לחיוך של נתניהו. אירופה לא רוצה עוד פליטים. אירופה מתחילה להבין שעוד מדינה ערבית לא יציבה במזרח התיכון משמעותה האפשרית והסבירה למדי לאור ניסיון העבר הקרוב, היא זרם פליטים נוסף ליבשת שקורסת תחת העול.
להכרזה של מרקל יש השלכות על מדיניות ההסברה הישראלית. לא עוד פרופגנדה על חופש מיני בתל־אביב שלא הולכת לישון, או האפולוגטיקה הקבועה. כעת דרוש קו הסברה פרוזאי, רציונלי, שמחובר למציאות ההיסטורית.
בעת הזו, לנסיגה ישראלית יש משמעות אחת, מבעיתה: חוסר יציבות במוצב המערבי האחרון לפני היבשת הישנה והאימפוטנטית. מיליון פליטים בשטח הרשות הם לא בחזקת מדע בדיוני, אלא מתכון בדוק לאנרכיה שסופה מלחמה. המלחמה שלנו לא מעניינת את מרקל. הפליטים שעלולים להגיע בעקבותיה, כן. מאוד מעניינים. לצורך הדגשת הפואנטה, נעבור רגע לחבר המינגווי.
"משחררים את הפרים מהכלובים אחד־אחד, ויש שוורים במכלאה שאמורים לקבל אותם ולמנוע מהם להילחם, והפרים מסתערים על השוורים, והשוורים מתרוצצים שם כמו בתולות זקנות כדי להרגיע אותם.
הם נוגחים לפעמים בשוורים?
בטח, לפעמים הם רודפים אחריהם והורגים אותם.
השוורים לא יכולים לעשות כלום?
לא, הם מנסים להתיידד.
למה מכניסים אותם למכלאה?
כדי להרגיע את הפרים ולמנוע מהם לשבור את הקרניים שלהם על קירות האבן או לנגוח זה בזה.
בטח נהדר להיות שור".
(ארנסט המינגווי, 'וזרח השמש', מאנגלית: יואב כ"ץ)
ברומן 'וזרח השמש', המתאר את סיפורה של חבורת גולים אמריקנים בפריז, מתאר המינגווי את הפיאסטה בפמפלונה, ששיאה מרוץ פרים ברחובות העיירה וסדרה ארוכה של מלחמות שוורים בזירה. מלחמות שוורים הוא מושג מוטעה שהשתרש בעברית. המטדורים נלחמים בפרים. שוורים הם פרים מסורסים, שיחד עם אונם הם מאבדים טסטוסטרון וכוח לחימה. לצורך המטאפורה, אירופה היא השוורים, הפרים הם הפליטים וישראל היא המטדור האחרון.
נסיים בשבחי השעמום, או שבחי השעמום הנעלם. בשורת איוב נפלה עליי בשבוע שעבר כשקראתי המום שקיימת אפשרות לא בלתי מתקבלת על הדעת, אפשרות מזעזעת ממש, שכנס השעמום השנתי לא יתקיים השנה בלונדון.
כנס השעמום הראשון נערך ב־2010. הכנס, ביוזמת ג'יימס וורד, הוגדר כך: "כמה אנשים ידברו על דברים משעממים בחדר מלא באנשים". בכנס הראשון התאספו מאתיים פעילי שעמום כדי להאזין במשך שעות ארוכות להרצאות שונות.
במציאות מבזקית והיפר־אקטיבית, כנס השעמום היווה חגיגה בת יום של היומיומי, של הרגיל, של המובן מאליו. בכנס השעמום דנים בנושאים שנחשבים טריוויאליים או חסרי פואנטה, אבל במבט מעמיק נחשפים כמשעממים עוד יותר.
בין הנושאים שנידונו במהלך השנים הייתה הרצאה שעסקה בשאלה "כיצד עליכם לקטלג את עניבות הפרפר שלכם", דיון אחר ניסה לפצח את סוד קסמו של משחק המחשב "סימולטור נהג אוטובוס", ומושב נוסף נשא את הכותרת "כמו להקשיב לצבע מתייבש". המרצה, ויליאם ברט, העביר בו שעה ארוכה בהסבר, עם מצגת, על כל אחד מ־415 הגוונים בקטלוג צבעים. במהלך הכנסים נידונו נושאים כמו הקולות שמשמיעות מכונות שתייה, מדפסות הזרקת דיו משנת 1999, ולחני מנגינות של רכב גלידה. והיה גם אספן של מייבשי ידיים חשמליים שתרם מניסיונו.
אחד המשתתפים הסביר את הצורך בכינוס בטיעון שקשה לחלוק עליו. בעידן הנוכחי אנו חיים תחת הפגזה נון־סטופ של גירויים. כולנו סובלים בצורה כזו או אחרת מהפרעת קשב. לפעמים כדאי לעצור, לחשוב ולבדוק מה יכולות לעשות כמה שעות של שעמום. והנה השנה, אולי בשל צוק העתים ואולי בגלל עודף חדשות מדאיגות, מסתמן שלא משעמם בכלל ואנחנו חיים בזמנים מעניינים. מעניינים מדי. כמה נורא.
אגב, בשיא כינוסי השעמום, מועבר על מסך ענק משחק סוליטר עם פרשנות חיה.
אקו"ם