מרוב סערות לא רואים את המציאות הישראלית
אם לא חוק ההשעיה, אז מתווה הגז, הקזינו באילת או התאונה המחרידה האחרונה. נדמה שככל שהחלל מלא מידע וסערות, שערוריות ושאר ירקות, יש פחות יכולת להתבונן על המציאות החברתית בישראל, אבל תדעו: אפשר גם אחרת
השבוע ישבתי עם חברה טובה המשמשת כמנכ"לית של ארגון מאוד משפיע באזורה והייתה מועמדת למקום ריאלי באחת המפלגות הגדולות, היא עשתה חייל בחייה הקצרים, מהטובות ביותר שיש לנו. "אני לא צורכת חדשות בכלל" היא סיפרה לי "אוטמת את עצמי. לא מסוגלת לאכול את כל הזבל הזה".לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הצד השני של סרבנות הגט: אל תיכנעו לאפקט העדר
- סערת אייזנקוט: שרי הליכוד רבים על גב הרמטכ"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נאלצתי להזדהות אתה. על הטלוויזיה ויתרתי מזמן, אבל גם את האקטואליה אני צורך במשורה ודרך מתווכים חברתיים. אפשר לקרוא את זה כביקורת על התקשורת, אבל לא זה הכיוון. נדמה שככל שהחלל מלא מידע וסערות, שערוריות ושאר ירקות, יש פחות יכולת להתבונן נכוחה על המציאות החברתית הישראלית.
אסטרטג בכיר אמר פעם שטקטיקה בישראל זו השפעה על הכותרת של חדשות הצהריים ואסטרטגיה זו השפעה על מהדורת הערב. נו, מילא. לפחות היה מדובר בכותרת. ובתוכן כלשהו. נדמה שבישראל 2016 כולנו אפופי מסך עשן.
רוצים דוגמא? איך קוראים לזה שגברת "חלית? נפצעת?", שעושה את כל הונה מן הייאוש הישראלי ממערכות הביטוח הלאומי, ונדחקת לפינה בכל הנוגע למוסריות מטה לחמה, יוצאת לקמפיין עם סמל חרחור וליבוי הריב ימין-שמאל, נגד "הבירוקרטיה"?
ומה עם נבחרי הציבור אתם שואלים? זוכרים את התאונה המחרידה בכביש 1, עם נהג "אגד" שפגע במשאית בשולי הדרך? התוצאה הייתה טרגית. ועכשיו, מה אתם זוכרים משר התחבורה, ישראל כץ, בימים האחרונים? כמובן, ההתקפה הבוטה שלו על הרמטכ"ל, שהעז לומר שלא היה רוצה לראות חייל צה"ל מרוקן מחסנית על בת 13 עם מספריים. לאחר יומיים של מיני-סערה קבע ראש הממשלה שמדובר באמירה "מובנית מאליה", אבל מסך העשן כבר הופעל. לך תזכור מה היה לפניו. עד התאונה הבאה. או שלא.
יהיה מי שיאמר: בסדר. אבל זה בשוליים. אז בואו ניקח את מה שלא בשוליים. הטרור שאנחנו חווים בחודשים האחרונים ברחובות, מתקפה בסדר גודל שלא היה כמותו בעשור האחרון. מי יכול לומר מה האסטרטגיה של ראש ממשלתנו, "מר טרור", למול הטרור? נכון, בעיקר עיסוק אובססיבי בחברי הכנסת הערבים, ה"נאמנות" שלהם, ו"השמירה על הדמוקרטיה". כולנו מבינים שחוק ההשעיה כנראה לא יחוקק, ואם יחוקק לא יופעל, אבל כבר השחתנו עליו יערות שלמים וברברת אינסופית.
ואם לא חוק ההשעיה, וערבים, ערבים, ערבים, אז למה לא לדבר על מתווה הגז, מחמל נפשנו, שבלעדיו לא תהיה תקומה לכלכלה הישראלית? או על קזינו באילת, שיתחרה במפעל הפיס המפואר ואראלה, הממי הלאומית החדשה? ולך תדע בכלל האם זה מסך עשן או העניין עצמו, ואיך כל זה מחובר באופן הדוק לביטחון האישי שלנו, למינוס, לפנסיה, לחינוך, לבריאות, ליוקר המחיה.
בסרט "תפוס אותי אם תוכל" הסביר אשף ההונאות את התורה כולה, במשל מעולם הספורט. אתם יודעים למה הינק'יס (קבוצת הבייסבול הניו-יורקית) ניצחו את כל מתחריהם? כי המתחרים הסתכלו על הפסים שבתלבושת ה"זברה" שלהם.
אז הנה הכלל הראשון: להמשיך להסתכל על הכדור. לא להתבלבל. להמשיך ולהתמקד במה שחשוב לנו, לקהילות שלנו ולחברה הישראלית כולה. להזכיר לעצמנו את הכדור ולשאול, בכל "שערורייה" חדשה, את מה ואת מי היא משרתת.
הכלל השני הוא להעניש את נבחרינו הממסכים. יש לנו כלים פשוטים יחסית. שר התחבורה מעלה מסר על דברי הרמטכ"ל, בעוד גופות נהרגי האוטובוס מוטלות לפנינו? נשאל בישירות: ומה על הדרכים? וההרוגים? אפשר שתהיה ראשית שר תחבורה ורק אחר כך תפנה להיות שר לענייני פרשנויות הרמטכ"ל?
ואחרון חביב: להשאיר אבק למחוללי מסכי העשן, ולחולל מציאות בעצמנו. יש אינספור דוגמאות שכאלה ברמה המקומית שכונתית וברמה העירונית. קואופרטיבים, ועדי שכונות, סיעות למועצת העיר, תנועות ופסטיבלים מהשטח.
אפשר גם ברמה הארצית- אם בספרד (פודמוס) ויוון (סיריזה) וגם בארה"ב (קמפיין אובמה, ובמידה רבה קמפיין סנדרס, כיום), עשו את זה, ויצרו תנועה תוססת מהשטח, מלמטה למעלה, גם כאן זה אפשרי. וכפי שבארה"ב לא מתביישים לדבר על היופי והגדולה של החברה האמריקאית, כך גם אנחנו יכולים לכוון גבוה. כי אין לנו ארץ אחרת.
אקו"ם