הדבר הקריטי שלא הבינה שפיר על מצרים
המקום שנשאר קדוש גם בחורבנו - הוא לא הר סיני שהפך לחולין רגע אחרי שמשה ירד ממנו, זו ציון שעל שמה נקראת הציונות – ירושלים
ידידי אלי ברק שילם בבריאותו, לדבריו, כשנאלץ להסכים עם סתיו שפיר ולומר שעם ישראל אכן התעצב בגלות במצרים או שמא בהר סיני (תלוי באיזו גירסת עריכה של ח"כ שפיר). אם כך, בוודאי ישמח אותו לקרוא שהוא, יחד עם ח"כ שפיר, טועים.לעוד טורים בערות הדעות של nrg:
- אם אשכחך ירושלים? תשכחו מזה, אנחנו שמאלנים
- שלטון הפקידים: למה ישראל ממנת סרטים של פעיל BDS?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עד כמה שאני מצאתי, הפעם הראשונה שבה בני ישראל מכונים "עם" זה בתחילת ספר שמות, על ידי פרעה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א). האם זה אומר שפרעה עיצב אותנו כעם? ממש לא. פרעה מתייחס למציאות שהייתה קיימת עוד לפני השעבוד במצרים, לתודעה שליוותה את בני יעקב עוד הרבה קודם, מהרגע שהם התחילו לחיות יחד כקבוצה.
אברהם עוזב את משפחתו, יצחק נפרד מאחיו, יעקב מסרב לגור עם עשיו. בני יעקב, עם כל המתחים, חיים יחד. מכירת יוסף היא מכה קשה שגם מובילה לפרישה של יהודה מאחיו, עד שלבסוף יש חזרה ולאחר מכן מגיע גם האיחוד עם יוסף, והעם הקטן, 70 נפש מתחיל לחיות יחד.
את תודעת העם שהייתה להם אפשר לראות כבר בברכת יעקב לבניו בסוף ספר בראשית כשיהודה מוגדר כראש בני ישראל. במקביל, באותה ברכה, נמצא גם הקשר העמוק שלה למגורים בארץ שהובטחה לאברהם ויצחק - כשברכת זבולון היא באופן מפורש על נחלתו לאורך הים עד "ירכתי צידון" (וברמז גם לשבטים נוספים).
גם בברכה לבני יוסף, יעקב אומר מפורשות שאפרים ובנימין יקבלו את הארץ שהוא לקח מיד האמורי. ואם זה לא מספיק אזי שלא במקרה נכדו של יוסף נקרא גלעד, על שם חבל הארץ שבו הוא מתעתד להתגורר.
בני ישראל חיו בתודעה של עם שמקומו בסופו של דבר בארץ ישראל. יעקב לפני מותו מבקש להיקבר בישראל, יוסף משביע את בני ישאל שיזכרו אותו כשהקב"ה יוציא אותם ממצרים. תודעת העם מתגבשת בגלות, אך כל הזמן בזיקה לארץ המובטחת.
הפסוק שצוטט על ידי סתיו שפיר - "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז') - עוסק במעמד הברכה והקללה שמשה מצווה את בני ישראל לקיים עם כניסתם לארץ ישראל, ושאכן יהושע עורך אותו אחרי כיבוש יריחו והעי.
האם משה מתכוון שהיום שבו בני ישראל נהיו לעם זה היום בו הוא מצווה אותם על המעמד? הגיוני יותר שמשה מתכוון לאותו יום שבו בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל וייכרתו עם הקב"ה את הברית אותה הוא מתאר, אותה ברית משולשת שבין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. זה היום עם ישראל נהיה לעם לה' – בארץ ישראל. כאן המשולש נסגר ומגיע לשלמותו.
מה מתוך המשולש הזה חשוב יותר? מי הקודקוד המוביל? יש מי שרוצים לראות ביהדות דת, ששמים את הדגש על מצוות התורה כגורם בלעדי. יש מי שרואים בה רק לאום, קבוצה בעל עבר משותף. אלא שהיהדות היא גם וגם. מה ששמר על העם הזה במשך אלפי שנים היה השילוב שבין מצוות ותפיסת עולם ייחודית, לבין כמיהה לארץ המובטחת.
מי שמבטאת את הנקודה הזו בעוצמה כבר אלפי שנים, את האיחוד בין השאיפה הלאומית עם הקשר שלנו לקב"ה היא ירושלים – בירתנו הנצחית והמאוחדת. לשם אנחנו מצווים לעלות. זה המקום שנשאר קדוש גם בחורבנו, לא הר סיני שהופך לחולין לחלוטין רגע אחרי שמשה יורד ממנו. זו ציון שעל שמה נקראת הציונות – ירושלים.
אקו"ם