מתההה: מה יקרה לעברית אם לא נתעורר ומהר?
מאז ומעולם ובשפות רבות, ישנו פער בין השפה המדוברת לכתובה, אבל הרשתות החברתיות יצרו מצב כלאיים: כותבים כמו שמדברים. העולם הלשוני של הדורות הבאים שרוי בסכנה, ויש מה לעשות בנידון
אין טעם להתווכח על העובדות. הרשתות החברתיות שברו כמעט כל נורמה אפשרית במה שקוראים "שפה כתובה". המשפטים שבורים ולעיתים עילגים, אוצר המילים דל והמכה הגדולה מכולן: שגיאות הכתיב.לעוד טורים בערות הדעות של nrg:
- אם אשכחך ירושלים? תשכחו מזה, אנחנו שמאלנים
- שלטון הפקידים: למה ישראל ממנת סרטים של פעיל BDS?
- 'הטוסיק של השתגע?': ערוץ הילדים מאבד את זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם בעבר (וזו לא נוסטלגיה), מי שכתב בשגיאות כתיב זכה ללעג ולנידוי וישב שעות נוספות בכיתה ובבית עד שעמד בהכתבות האינסופיות, היום שגיאות כתיב נפוצות הרבה יותר, ומרגשות הרבה פחות, וברשתות החברתיות הן אפילו סימן היכר. אם אינך כותב בשגיאות, אתה אינך שייך לתרבות הלשונית החדשה, במובן מסוים אתה "לא כותב נכון".
לפני שנתקפים בזעזוע, ויש מקום לזעזוע, כדאי להבין מה בדיוק קורה כאן. מה שקורה כאן הוא שהאינטרנט שינה את כללי המשחק. עד פריצת המדיה האופפת-כל הזו היה נהוג לחלק את השימוש בשפה לשתי חטיבות: טקסטים כתובים וטקסטים דבורים.
הטקסטים הכתובים היו נציגי השפה הנורמטיבית, היה צריך להקפיד בהן על קלה כבחמורה, לכתוב משפטים שלמים, להשתמש באוצר מילים עשיר. בשפת הדיבור, לעומת זאת, לא כל טעות דקדוקית היא שגיאה של ממש, הדיבור חופשי יותר, לא בהכרח רהוט, לא מבטאים ע' וח' למרות שכותבים אותם ועוד ועוד. לא אנחנו המצאנו את זה, כך זה בכל שפות התרבות.
האינטרנט, בעיקר ברשתות החברתיות וגם באימיילים יצר מצב כלאיים: כותבים כמו שמדברים. הכתיבה מחקה את הדיבור. גם מפני שזו בעצם שיחה כתובה, וגם מפני שהאינטרנט החיש מאוד את תהליך השיחה, קצב המסרים הולך ונעשה מהיר יותר, עונים מיד, אז למי יש זמן ועניין לחשוב על ניסוחים מעניינים, שפה טובה, דיוק וכתיב נכון? שיחה ברשת חברתית היא למעשה הסְמול טוק של אתמול, שיחת הסתם, ואנחנו בהחלט זקוקים לשיחות הסתם האלה.
הבעיה היא, כאמור, שדור שלם כותב בעיקר ברשתות החברתיות ויש בהחלט סכנה ששיח הרשתות יעצב את העולם הלשוני של הדורות הבאים. בניסוי שערכתי עבור ערוץ עשר ביקשתי מנערים בתיכון לספר על חוויות שלהם בשתי צורות: מכתב, כמו פעם, ושיחת ווטסאפ שבה יכלו להשתמש ביצורים מעולם האימוג'י.
כתיבת המכתב היתה קשה להם כקריעת ים סוף והם הודו בכך. הם החלו לדלות מזכרונם מילים שכבר שכחו, ולעומת זאת שמחו בשיח הווטסאפ לכלי העזר שאינו דורש מהם לבטא רגשות.
אז מה עושים? בטכנולוגיות חדשות אין צורך וטעם להילחם. כל טכנולוגיה מחוללת מהלכי שינוי אדירים, חלקם משפרים את חיינו, ובדרך כלל הם גם עושים אותנו עצלנים יותר. הן מעשירות את חוויית החיים, אבל גם מונעות מאיתנו חוויות שעיצבו דורות קודמים. הדרך הנכונה אינה להילחם מאבק אבוד ברשתות החברתיות, שבסך הכל ממלאות פונקציות שבעבר מולאו בצורות אחרות. הדרך הנכונה היא דרך הפיצוי והחיזוק של האלטרנטיבות.
גם במערכת החינוך, גם בתחום התרבות הגבוהה והעממית, גם באקדמיה. בכל מקום שבו הדבר ניתן, נדרש טיפוח של צרכים ומיומנויות הדורשים שפה טובה ועשירה. וזה אינו רק חזון לעתיד. מעולם לא היתה בישראל, למשל, סצינת כתיבת שירה צעירה עשירה כמו היום. אולי הדורות החדשים עצמם מחפשים את הפיצוי באופן טבעי, בוודאי צריך לסייע להם בכך.
ד"ר רוביק רוזנטל הוא לשונאי וסופר, בעל אתר הזירה הלשונית, ממייסדי ומובילי כנס השפה העברית "לשון ראשון" בראשון לציון
אקו"ם