מה המליץ אורי צבי גרינברג בעניין הלחץ המדיני?
35 שנה אחרי מותו של אצ"ג מתפרסם הכרך האחרון של יצירותיו בעברית – מאמרים שפרסם במקומון נידח בתחילת שנות ה-60 על נסיגות, לחץ בינלאומי, הר הבית, טוהר נשק, דמוקרטיה ושמעון פרס
כל כתביו של אורי צבי גרינברג מגיעים בשעה טובה אל התחנה הסופית. הוצאת מוסד ביאליק שיגרה עכשיו לעורכי מדורי הספרים את הכרך ה-19 והאחרון של מפעל יצירותיו בעברית, כרך שכולו פרוזה. משורר הקטרוג והאמונה נהג לכתוב לפעמים פובליציסטיקה, ולפרסם את רובה בבמה עיתונאית נידחת – ירחון עיריית רמת-גן. מדוע דווקא שם? ובכן, היו לו יחסים מיוחדים עם העורך זאב אלתגר שנמנה עם מעריציו וויתר מראש על יומרות עריכה. אנשי עט בדרגת אצ"ג מחבבים עורכים שאינם נוגעים להם במילים, בפסיקים, בנקודות ובסימני הקריאה.עוד כותרות ב-nrg:
- ברקת: המצב במזרח ירושלים טוב מימי המנדט
- חמאס: ישראל רוצה דריסת רגל טורקית בעזה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מן הסתם אצ"ג גם העדיף לכתוב בעיתון שהיה מסוגל לקרוא, כי עם שאר העיתונים היה לו קשה, כפי שיתברר בהמשך. תיעובו אותם דומה להפליא, או להחריד, לתיעוב הימני את התקשורת בת זמננו. הבעיה היחידה עם 'ידיעות רמת-גן' הייתה השפעתו הזעומה, אך המשורר מצא דרך להתגבר עליה. הוא נהג לשלוח עותקים ממאמריו לראשי המדינה, ובעיקר לראש הממשלה דוד בן-גוריון. דוד גרינברג, הבן, יודע לספר שבן-גוריון אכן קרא אותם בעניין. גם הוא שנא תקשורת.
"אין אני נוהג לעמוד 'בתור' עם יתר כותבי המאמרים בעיתוני ארצנו, להשמיע גם 'דעתי' על עניינים שהם משמיעים את 'דעתם'", הסביר אצ"ג את עקרונותיו הפובליציסטיים בקיץ 1959, "אני דווקא נוהג להעלות בעטי מה שהללו אינם כותבים עליו משום שיש דברים חשובים לדעתי, שהם נדחפים הצדה".
מנעד התאריכים של המאמרים משתרע על פני שבע שנים שקטות יחסית, 1957 עד 1964. לא היו אז מלחמות, רק תקריות גבול קטלניות מעת לעת, ואף לא מהפכים פוליטיים קוטביים. מדינת היהודים הצעירה התרכזה בבנייה ובפיתוח. "כי אכן גן עדן היא לנו מדינת ישראל", התרונן אצ"ג ערב יום העצמאות ה-12. גם מפלס הכנרת הגואה בימים שלפני המוביל הארצי הסב לו נחת. לבו התרחב כשאייכמן נלכד. הוא שמח לא פחות כשאייכמן נתלה.
אף על פי כן נפשו הייתה מרה עליו. מערכת הניטור הסיסמית שלו אבחנה את התחלואים הלאומיים שמתחת לפני השטח. אצ"ג חשב שאין טעם בלי קיום לאומי. לדעתו, היהודים התרגלו חיש קל למדינתם. באופן מוזר הם קשורים לארץ הרבה פחות מאשר אבותיהם בגלות: "דורות אחרי דורות בעם ישראל הגולה, דבקים היינו בצירוף המילים הקדוש: ארץ ישראל! עד שזכינו סוף-סוף להיפטר משלטונם של זרים בחלקה של הארץ וקראנו לה למדינה היהודית כאן: ישראל... והנה נעלמה כצל עובר ארץ ישראל מפינו, ואף אחד מן הנואמים ומהעיתונאים אינו טועה ואינו פולט אף פעם אחת את אותו צירוף מילים – ארץ ישראל" (טבת תשכ"ב, 1961).
בעל הטור הרמת-גני, המצפן הלאומי, השתייך למיעוט יהודי מבוטל שלא השלים עם חלוקת הארץ במלחמת השחרור. הוא כעס על אלה שכן השלימו. "לשנה טובה יהודים, לשנה הבאה מעבר לשער מנדלבאום: בהר הבית!", איחל לקומץ קוראיו בערב ראש השנה תשכ"א, שבע שנים לפני שחרור ירושלים. שער מנדלבאום היה אז מעבר הגבול בין שני חלקי העיר. אצ"ג קינא קנאה עזה בגויים שיכלו לעבור בו, ובז ליהודים שלא קינאו: "אנו היהודים עומדים בשער מנדלבאום (הארור!) ומלווים באדיבות ג'נטלמנית את המוסלמים והנוצרים אל מעבר השער הזה, כאילו לא לירושלים הלב שלנו, כאילו לא לבית לחם ולחברון".
הוא האשים בעקיפין, רק בעקיפין, את בן-גוריון בהחמצת הסיכוי להשתלט על הר הבית בתש"ח: "יכולנו להיות בהר הבית היום, שליטי ירושלים ממש. שום מכשול לא עמד לנו בדרך לגדולה. המכשול היה, שלא פעמו בממשלה פעימות המצפון ההיסטורי. בחורים גיבורים היו בדרך לכיבוש הגדול – וקיבלו פקודה אומללה לא לעלות להר הבית, ראש כל מאוויי האומה במשך הדורות. נותני הפקודה לא התכוונו חס-וחלילה לרעתנו. הם רק התחשבו עם 'מה יאמרו הגויים'" (ערב חנוכה תשכ"א, 1961).
יודע צדיק נפש בהמתו, ויודע משורר לאומי נפש עמו. אצ"ג היה משוכנע שהר הבית ישוב בהקדם לידי היהודים, אבל הוא גם ניחש שהם יהססו לממש את ריבונותם בו. ערב תשעה באב תש"ך (1960) טען שאילו שוחררה ירושלים על ידי יהודי דורו, "היו ודאי קובעים שלט על הר הבית: 'מקום קדוש למוסלמים'". אוי, כמה שצדק.
לעומת מרירותו בענייני הר הבית, היה סלחן באופן מפתיע לנסיגה המהירה מסיני בתום מבצע קדש. "בטוחני, שבן-גוריון זה, שציווה לסגת, היה מדוכדך עד היסוד באותו ליל ההודעה בכנסת", כתב. דוד גרינברג גילה לי שאביו ניסה לנצל את ימי השהות המעטים של צה"ל בסיני לצורך ארגונו של מעמד הר סיני חדש בנוכחות גדולי עולם. בן-גוריון אהב את הרעיון, אך פקפק ביכולת הנפשית של הדור לעכל אותו. "אורי צבי", הוא אמר, "אבל מי יישא שם דברים בפני העם?"
אחרי מבצע קדש שקטה הארץ, אך מדינת ישראל המשיכה לשלם מס דמים קבוע בגבולות. אצ"ג האשים את בני מדינתו בהדחקת התופעה ובשכחת הקורבנות. אחרי פעולת תגמול לא מוצלחת בצפון, הוא כתב: "והנה מת אחינו החייל יצחק שנאחה, בן 21, אחד מפצועי נוקייב, והובא לקבורה בקיבוץ נען. עם מותו של יצחק שנאחה מגיע מספר הנופלים ב'פשיטת נוקייב' לשמונה. גם את אלו שמונה הגוויות לא נשאנו בראש חוצות, ולא הלכנו ברבבות אחרי נושאיהן לקבורה, ולא כובו נגוהות הסינמה וב'בארים', ולא פסקו הכינוסים של הדואגים לבתולי הדמוקרטיה".
בקריית הממשלה ובעיתונים שררה גם דאגה גדולה לגורל היחסים עם העולם. אצ"ג לעג לה שוב ושוב. "מדינה בחסד תצפית או"ם", עקץ. שורות רבות במאמריו הוקיעו את הדיפלומטיה הישראלית הנרצעת, את שרת החוץ גולדה מאיר ואת סגן שר הביטחון, שמעון פרס. כן, אותו שמעון פרס. אצ"ג טען שאינם ניצבים איתן מול הלחצים הבינלאומיים להחזרת פליטים ולתיקוני גבול. נמיכות הדעת הלאומית הוציאה אותו מדעתו: "ואם מזכה אותנו פקח או"ם או סוכן נוכרי באמירה קומפלימנטית (מחמאה – ח"ס) על תבונת ההתאפקות היהודית ב'תקרית' הפרובוקטיבית מצד הערביים, הרי מכריז השלטון ואחריו גם העיתון היומי: 'ניצחון מוסרי'. ההרוג היהודי באביב נעוריו לוחך עפר בינתיים".
אחרי שיהודה עמיחי פרסם בעיתון שיר אהדה לאנשי האו"ם בארמון הנציב, הסתער אצ"ג גם עליו בשצף אירוניה: "הנה קראתי בשבת ראש חודש אייר זה, ב'למרחב', דברים שמספרים סופרים, כותבי שירים, שלעולם לעולם לא ייחשבו ראויים להיכנס אפילו בפלוש (מסדרון – ח"ס) של היכל השירה, אבל הם אושפיזין ממללים בכל סוכות העיתונים בערבי שבתות". פרופסור דן מירון, עורך הכתבים, מעיר בשולי הכרך הטרי ש"גם התרבות הישראלית של התקופה, שעל רובה ככולה חלש השמאל הציוני 'המתקדם' והחילוני במובהק, נראתה לו (לאצ"ג – ח"ס) לוקה באותה קטנות מוחין שפגעה בהנהלה המדינית".
כשהתלקחה פרשת לבון נחלץ אצ"ג לעזרת ראש הממשלה כאילו היה מפא"יניק מבטן ומלידה. הוא ציין שהימין לא עולל לבן-גוריון מה שמעוללים לו כעת אנשי מחנהו: "את כוס התרעלה לראש הממשלה מר דוד בן-גוריון לא הגישו ידיהם של לוחמי חירות ישראל מאנשי זאב ז'בוטינסקי, בעלי הטינה והמכאוב מאותו ליל עלילות הרצח על שפת הים (פרשת ארלוזורוב – ח"ס), אלא ידי נאמן בית מפא"י וההסתדרות".
ואז הוסיף: "אני רואה באקט זה ששמו ה'פרשה' – אקט של פגיעה בסמכות ראשה של המדינה. הנימוס הממלכתי מחייב כל עורכי העיתונים היומיים ושלעת ערב, ואת בחורי הרפורטאז'ה שלהם, שלא יצחצחו עטיהם למלחמת רכילות וליבויי להבות על הנייר; שיזכרו: שלא חילול דמוקרטיה מדומה כאן, אלא חילול סמכות ראשות המדינה".
התמיכה האצ"גית בבן-גוריון הגיעה עד כדי תשוקה לביטול כוחני של הדמוקרטיה. באדר תש"ך (1960) פרסם ב'ידיעות רמת-גן' מאמר שבימינו היה גורר את סגירת העיתון ואת העמדת מחברו לדין: "לדעתי, צריך לפזר את הכנסת בבית פרומין ולהכריז על ממשלת חירום לאומית, כי הזמן דורש זאת ואויבינו פעילים. ויש לסתום את שק הפטפוט של המפלגות לכל עיתוניהן. אני בעד עיתונות ממשלת חירום לאומית, כי לא נוכל לעמוד בשום פנים בהפקר הדעות והדיבור הזה של אתמול והיום".
אחרי חודשיים הוא תקף שוב: "ומתפלל אני שמשטר פרלמנט המפלגות והסיעות הזה יחוסל בהדרגה, אם לא ביד חזקה. ושממשלת בחירים ולא של נבחרים, ממיטב בעלי המוח והדעת במדינה, תשים עלינו עול מלכות". וגם: "כל משטר דמוקרטי שלא במקומו ושלא בזמנו ושלא בעם כתיקונו אינו אלא סכנה מוחלטת לקיום העם והמדינה" (טבת תשכ"א, 1960).
אחרי הבחירות הסוערות של 1959 כתב אצ"ג שלא היה בהן טעם, כי הרי אין הבדל אמיתי בין המנצחים למנוצחים. וכך הוא סיכם את המערכה: "היתה התלקחות מוחות. מיליונים לירות ישראליות זרמו חוצה. להג גרונות ורמי-קול, הרעישו עולמות, והלכנו לקלפי. ובחרנו – באשר בחרנו אתמול ושלשום – ונגמר. באתי לבית פרומין וראיתי בעיני הבשר: כיצד התנשקו אנשי הימין המגודף עם מפא"י".
בניגוד למנהיג האופוזיציה מנחם בגין, אצ"ג תמך בממשל צבאי על ערביי ישראל. הוא חשש מעוצמתם הדמוגרפית וחשב שהם מנצלים לרעה את טוב לבה של הדמוקרטיה העברית: "סוג אזרחי מדינה דמוקרטית, כסוג אזרחי המדינה הערביים, אין אתה מוצא בשום מקום בעולם. רק כאן – בגן עדן התחתון הדמוקרטי ששמו: איסראיל".
קהילת צרכני מילותיו ב'ידיעות רמת גן' היתה זעומה. בכל זאת, הוא התייחס אליה ברצינות גמורה והשתמש בה כנקודת משען ארכימדית להסתערות על התקשורת כולה. היחס הסלחני של העיתונות לגילויי בוגדנות ערבית הפיק ממנו זעם ליברמני: "כל מי שפוגע במדינה כסוכן או כמרגל ונתפס – מיד קמים במערכות העיתונים מליצי יושר, רכי לב ליריים והומניים; מתעוררים פרופסורים ירושלמים וחיפאים, ומוצאים לחובה רליגיוזית לרכך את כל עניין החשד; ומוצאים אפילו הצדקה, גם לטהר 'זכותו של אדם להשמיע דעה מנוגדת לדעת השררה'".
אצ"ג עצמו השמיע רוב הזמן דעה מנוגדת לדעת השררה. לכן היה נרעש ביום העצמאות תשי"ז (1957) כשהוכתר כחתן פרס ישראל לספרות יפה: "הופתעתי, כמו שאומרים הופתעתי מאוד, בקבלי את הידיעה על הענקת פרס מדינת ישראל לי – הנידח בקרן זווית שלו, מעבר לשטח המפלגות, ולבו הולם מנגד למראות ההתגלות. אין זאת כי יש שכר לִשנות לַפּידים רצופות; אין זאת שאדם מסוגי מושגח בעיני ההשגחה העליונה, כי אכן מיטב השיר אמתו, והאמת מנצחת".
חתן פרס ישראל 1957 האמין שהאמת השירית לדורותיה תסייע לנו בעימות העתידי בשאלת הבעלות על הארץ. צריך לקרוא פעמיים את דבריו בנדון כדי לפענח אותם, אך בהחלט מומלץ. הם עכשוויים מאוד: "הערביים היו כביכול, במציאות, יושבי ארץ ישראל על השטח. ואולם אנחנו נשארנו כל הזמן בעלי הארץ הזאת החוקיים – על-פי הכתב. בכוח כתבי הכיסופים לבלי הפוגה כל הזמנים אנו נוחלים שוב את מחוזות הארץ הזאת גם בחזקת היד. אילו היו להם לערביים כתבי כיסופים כאלה על הארץ הזאת – והיו גם הם השליטים. ויען להם אין כאלה – הננו כאן בעלי הארץ לצמיתות, ולנו האדנות. וירושלים – ירושלים לעולם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם