עצורי דומא ומדרון העינויים החלקלק
מרגע שהנחנו לשירותי הביטחון להפעיל "אמצעים מיוחדים" על נחקרים הפלסטינים, היה ברור שהנוהג הזה לא ייעצר בהם
אני לא יודעת מה בדיוק קרה בחקירתו של עמירם בן-אוליאל. גם העיתונאים ואתם הקוראים לא יודעים זאת. אין לנו מושג אם גרמו לו "כאבים מטורפים", או שקשרו אותו בתנוחות מעוותות. לא גילינו אם מנעו ממנו שינה או זלזלו באמונותיו הדתיות. אנחנו לא יודעים ולעולם לא נדע – כי ויתרנו על זכותנו לדעת. כאשר מדובר בחקירות "ביטחוניות", אנו אזרחי המדינה החלטנו לפטור את שב"כ מהוראות שלטון החוק, ובכך בחרנו לא לראות מה נעשה בשמנו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- קהילה, תנוחי, אמיר אוחנה לא עובד רק בשבילך
- עיר הבהד"ים: צה"ל לא סופר את תושבי הדרום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חזקה על בן-אוליאל ועל נאשמים אחרים מהימין שלא שמעו את סיפורי החקירה של פלסטינים בעשור האחרון. ובכל זאת, הטענות שלהם דומות להפליא: שימוש ברמזים ובאיומים מיניים, במיוחד כלפי קטינים ואנשים דתיים, קשירות בתנוחות לחץ ומניעת שינה.
החשוד המרכזי בהצתת הבית בדומא. עמירם בן אוליאל
בשפה הביטחונית קוראים לכך "אמצעים מיוחדים". אבל בואו לא נייפה או נכבס את הדברים: "אמצעים מיוחדים" אלה גורמים לסבל חמור ביותר, באותו רגע ובימים שלאחר מכן. מעשרות עדויות שאסף 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל' וממחקרים רפואיים ברחבי העולם, הוכח מבחינה רפואית שתנוחות הלחץ שבהם על פי העדויות משתמש שב"כ עשויות לגרום לנזקים בריאותיים חריפים למשך שנים ארוכות.
הנזקים הפסיכולוגיים של מי שעונה והושפל בחקירה ברורים גם הם לכל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד כאשר מדובר בצעירים. אל לנו לברוח מהאמת: אלה עינויים, בגוף ובנפש, שהפכו לשיטת חקירה מקובלת כאשר מדובר בחשודים בעברות ביטחון.
אז למה אנחנו לא יודעים על הנעשה? מדוע הפתיעו התלונות של הנאשמים ברצח בדומאאנשים רבים כל כך בציבור הישראלי? ראשית, משום ששב"כ פטור מרוב הסייגים והכללים השומרים על גופי ביטחון אחרים. בניגוד לחקירות משטרה, חקירות שב"כ אינן מחויבות בתיעוד קולי-חזותי – כלומר, פרט לנחקר ולחוקרים איש אינו יודע מה מתרחש מאחורי הדלת הסגורה.
שנית, תלונות על התנהלות חוקרי שב"כ עוברות למנגנון מיוחד של בדיקה מקדמית, שעד היום, אף שהוגשו לעיונו מעל אלף תלונות, לא מצא לנכון לפתוח אפילו חקירה פלילית אחת נגד חוקרים. זאת ועוד: הצוות הרפואי של מתקני החקירה, שיכול היה לאמת או להפריך טענות על התעללות או עינויים, אינו מקבל את ההכשרה הראויה ואינו מתעד כנדרש את מצבם של הנחקרים. בנוסף לכל אלה, נחקרים בעברות ביטחון אינם זכאים לראות את הסנגור שלהם. אפילו הייצוג המשפטי עשוי להימנע מהם למשך שבועות ארוכים, וכך נעדר גורם נוסף שהיה יכול לבחון מה מצבו של הנחקר.
ברור שקל לנו יותר להקשיב ולהדהות כשהמתלונן בא מהקהילה שלנו. כל עוד היו אלה בעיקר פלסטינים שנחקרו בידי שב"כ, רוב האזרחים היהודים לא נחשפו לעדויות, או ששמעו עליהן ופטרו אותן בתור "מקרים חריגים".
אבל ברגע שעינויים מותרים כלפי אנשים מסוימים בחברה, הם לא נעצרים שם. הזליגה של שיטות החקירה שהיו נהוגות עד היום כלפי פלסטינים לנחקרים יהודים הייתה צפויה. מה שאנו רואים היום הוא התוצאה של המדרון החלקלק ששמו עינויים. זו הסיבה שהמשפט הבינלאומי אוסר על עינויים באופן מוחלט, בלי סייגים ובלי אותיות קטנות.
המחיר של הבחירה המודעת לעצום עיניים היא התפשטות והרחבת האלימות הממסדית: כאשר החברה מחליטה לא לבדוק כראוי, ביסודיות ובמהירות, טענות על המתרחש בקרבה, היא חוטאת כלפי עצמה, כלפי הנחקרים וכלפי החוקרים – אותם חוקרים שאנו שולחים לעשות מעשים שלא ייעשו בשמנו.
מיצג עינויים מול משרד רה''מ בירושלים
צילום: מירי צחי
דווקא הפגיעה בחוקרים הביאה להתנגדות הנחרצת של ראש האף-בי-איי לשימוש בעינויים בארה"ב, בין השאר מתוך דאגה להשחתת המקצועיות והאנושיות של החוקרים. יתרה מכך, בהתעלמות זו אנו מועלים גם בחזון שלנו של ישראל כחברה אנושית, הכפופה לשלטון החוק: חברה שאינה קהת חושים בפני אלימות, שבודקת טענות על הפרות של החוק וששומרת על צלם האדם והחברה.
טוב שהטענות על עינויים עלו לדיון ציבורי. טוב יהיה אם גם נתחיל לדבר במפורש על גבולות הכוח שמדינה יכולה להפעיל, גם מול אנשים המואשמים במעשים חמורים מאין כמותם. טוב יהיה אם חקירות שב"כ יתנהלו בגלוי, ללא ניסוחים מעורפלים על "אמצעים" ו"הוראות מקובלות". טוב יהיה אם הציבור הישראלי ידרוש מהממשלה לחשוף את מרתפי שב"כ לביקורת ציבורית, ויכפיף את חדרי החקירות לשלטון החוק.
ד"ר רחל סטרומזה היא מנכ"לית 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם