המנהיג המתבודד: מסע לטיבט, ארץ הדלאי למה
המקדשים מלאים במתפללים, אבל דווקא המנהיג הרוחני נעדר. החזקת תמונתו אסורה וקריאת שמו ברחוב יכולה להוביל למעצר. בניגוד לאחרים, הדלאי לאמה העדיף גלות על פני כהונה כשליט בובה
בשעת לילה מאוחרת נפתחו שערי הנורבולינקה, ארמון הקיץ השוכן בלהאסה בירת טיבט. מחלקת חיילים של הצבא המקומי יצאה והחלה עושה את דרכה בינות לאלפי האנשים שהתקהלו מול הארמון. לאחר צעידה ארוכה ומהירה הגיעה המחלקה למקום מסתור, שם המתינו להם כלי רכב מונעים. על אחד מהם עלה הדלאי לאמה ה־14, טנזין גיאטסו, שהיה מחופש לחייל, ובתוך זמן קצר חצה את הגבול וקיבל מקלט משלטונות הודו.
עוד כותרות ב-nrg:
- הצעה: 5 שנות מאסר למסית נגד מתנדב בצה"ל
- "מחשב לכל ילד? אין לנו אפילו מים זורמים"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כך חמק מנהיג טיבט הן מהשלטונות הסיניים, שהיו מוציאים אותו להורג, והן מאלפי מאמיניו, שלא רצו להישאר כעדר ללא רועה. מנוסתו מארמון הקיץ ב־17 במרץ 1959, כמה חודשים לאחר שנאלץ לעזוב את ארמון הקבע שלו, הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של העצמאות הטיבטית.
להאסה של היום היא עיר שקטה, שסיפורה הסוער מסתתר בין קירות ארמונותיה. המרשים מכולם הוא הפוטאלה, ארמון הקבע, מבנה ענק בצבעי לבן ואדום הניצב על ראש הר גבוה ומושך אליו מיליוני מאמינים. אין זה בניין ממשלתי אלא מרכז היסטורי ודתי של הבודהיזם הטיבטי, וככזה זכה להימנות עם אתרי המורשת של אונסק"ו. אלא שעליו, בנקודה הבולטת ביותר, מונף דגל עצום ממדים של סין העממית, כאומר - דעו מי כאן בעל הבית.
אל הדגל מביט בעצב צ' בן ה־60, בעל חנות קטנה לממכר מזכרות, שכמו יתר הטיבטים שהתראיינו לכתבה זו ביקש כי לא נציין את שמו המלא. "לא נוח לי לראות את הדגל הסיני מתנוסס מעל הבניין שהוא סמל לעצמאות העם הטיבטי", אומר צ', כשבנו מתרגם באדישות לאנגלית. "אבל מה אנחנו יכולים לעשות, אין לנו ברירה".
הטיבטים נזהרים מלגלות את צפונות לבם, שמא יבולע להם אם יעזו לומר מילה מיותרת. שלטון הכיבוש והדיכוי השורר בארצם זה 57 שנה נטל מהם זכויות יסוד כמו חופש ביטוי וחופש תנועה. "לפני כמה חודשים נקנס מדריך תיירים בסכום עתק משום שלא נזהר בלשונו. התברר שבקבוצה היה גם מרגל מטעם שלטונות סין שעקב אחריו", מספר לנו המדריך שלנו.
כתב המוצב בלהאסה סיפר בעבר כי תושבי העיר עברו "סדרות חינוך" בחשיבה פוליטית, תוך שימוש באלימות ומניעת חופש ביטוי "עד כדי כך שהם חשו כי קשה להם להניע את גופם". בחודשים האחרונים אף הודיעה המפלגה הקומוניסטית השלטת בטיבט כי תגביר את המעקב אחרי חבריה, כדי לאתר ביניהם מעריצים של הדלאי לאמה או כאלה המחזיקים באמונות דתיות אסורות. יו"ר המפלגה צ'ן קוואנגו הסביר ש"אלה מחברינו הנעדרים אמונה חזקה ואידיאלים ומגלים דו־פרצופיות, חייבים להיענש בחומרה". בדיאלוג אינטרנטי עם חברי מפלגה, שאורגן בידי "הסוכנות למלחמה בשחיתות ולהגברת המשמעת", התגאה המנהיג הקומוניסטי בכך שבמהלך 2015 אף לא טיבטי אחד הגיע אל התפילות שמארגן הדלאי לאמה במקום מושבו שליד העיר דרמסאלה. צ'ן גם הודיע שחוקרי הממשל יתשאלו את כל הטיבטים שיצאו לאחרונה להודו האם ביקרו את המנהיג הגולה, והאם שלחו את ילדיהם לבתי ספר המלמדים על פי כתביו ורוחו. מאחורי המדיניות הזו עומד חששם של הסינים כי הדלאי לאמה חותר להשגת עצמאות לטיבט, אף שהוא עצמו מכחיש זאת וטוען כי הוא מבקש רק אוטונומיה לבני עמו, כפי שהובטח בחוקה הסינית.
"אני מקווה שהדלאי לאמה ימות במהרה", אומר לנו ג'ט דויאנג, בעליו של משרד נסיעות הפועל מבייג'ין. "טיבט שייכת לסינים מאות שנים, ואין כל סיבה שתהיה עצמאית. הטיבטים קיבלו אוטונומיה והם יכולים להחזיק באמונתם, אך השטח הוא של סין. הדלאי לאמה עשה טעות קשה כשסירב לקבל את התנאים הנדיבים שהצענו לו. הוא למעשה האסון של העם הטיבטי".
סביב הפוטאלה ומקדש ג'וקאנג – המקום הקדוש ביותר לעם הטיבטי - סובבים עשרות אלפי בני אדם מדי יום. הם צועדים בכיוון השעון, ונעצרים מדי פעם כדי לשלב ידיהם בתפילה ולהשתטח אפיים ארצה. ברחוב בארקור הסובב את המקדש ערוכים דרך קבע כוחות משטרה רבים. השלטון אינו רוצה לראות שוב מהומות כמו אלה שפרצו במקום הזה לפני שבע שנים והתפשטו גם לערים אחרות, כאשר אלפי טיבטים כילו זעמם בסינים וברכושם.
אלא שביום בהיר אחד, בחודש אוקטובר האחרון, נדהמו התושבים לראות כי האבטחה הכבדה נעלמה. איש לא סיפר לטיבטים שלראשונה מאז בואו של הכובש הסיני, עומדת לבקר בלהאסה משלחת של הקונגרס האמריקני. הביקור נוהל כולו על ידי השלטונות הסיניים, שהקפידו כי לאורחים לא תינתן הזדמנות של ממש לעמוד על הלכי הרוח בקרב העם הטיבטי. ננסי פלוסי, מנהיגת הדמוקרטים בקונגרס ומי שעמדה בראש המשלחת, תיארה את ההשגחה הקפדנית: "היינו שבעה אנשים שמלווים ללא הפסק על ידי יותר משלושים קציני ביטחון סינים, כאשר הממשלה מכתיבה מה לראות ומה לא לראות", דיווחה לאחר הביקור.
טיבט פתוחה כיום בפני מבקרים מן השורה, אך גם הם נתונים למגבלות לא מעטות. על התייר להירשם באחד ממשרדי הנסיעות המקומיים, ולקבל באמצעותו היתר מיוחד לביקור. עליו להיות מלווה כל העת על ידי מדריך תיירים מורשה, ואסור לו להסתובב בגפו. בכל נסיעה בכבישים הראשיים הוא ימצא עצמו עוצר לביקורת משטרתית, שבה ייבדק מחדש דרכונו והיתר הכניסה שלו.
"הנהלים האלה מקשים מאוד", מתלונן ל', סוכן נסיעות מלהאסה. "עד לפני כמה חודשים נתנו השלטונות היתרי כניסה רק לקבוצות בנות שישה אנשים ומעלה. משרדי הנסיעות נאלצו לתמרן ולהרכיב קבוצות של תיירים שלעתים לא היה ביניהם כל קשר. לאחרונה הוסרה המגבלה הזו, אך הביקורת נשארה קפדנית".
הנה דוגמה שראיתי במו עיניי: תיירים שביקשו לצפות בשרשרת הרי ההימלאיה הגיעו למחסום צבאי, שם התברר כי מישהו במשטרה כנראה טעה בפרט כלשהו בתעודת המעבר של המדריך. החייל הסיני סירב בקשיחות להניח לו לעבור במחסום – הנמצא בלבה של טיבט, מרחק 200 קילומטרים מגבול נפאל. "זו רק טעות", התחנן המדריך. "נחזור בתוך שעה. אני טיבטי ואתה סיני, כולנו בני עם אחד, אל תתעקש". החייל הצעיר החזיר לו את התעודה ללא הנד עפעף, ופנה אל הבא בתור.
"אתה רואה בעצמך איך אנחנו חיים", אומר לי המדריך שלנו. "אפילו בתוך המדינה עצמה, לא במעבר הגבול לנפאל, איננו יכולים לנוע בחופשיות". אגב, המעבר עצמו נחסם לפני שנים אחדות כתוצאה מרעידת אדמה, ואיש אינו מנסה כיום לחצות אותו - מה שלא גרם לסינים להסיר את נקודת הביקורת הצבאית. על נסיעה של טיבטים לחו"ל אין כמעט מה לדבר. לרוב האזרחים אין דרכונים, והם אינם רשאים לצאת מתחומי טיבט אלא לסין בלבד.
מהירות הנסיעה בכבישי טיבט הוגבלה ל־80 קמ"ש בעקבות תאונת דרכים קטלנית שאירעה לפני כשנתיים, וגבתה את חייהם של יותר מעשרים אזרחים סינים. כלי רכב המובילים תיירים חייבים להאט עוד יותר. האכיפה היא פרימיטיבית – עניין די מפליא, בהתחשב בהתפתחות הטכנולוגית המואצת של סין - אך היא גם אבסולוטית: אחת לכמה קילומטרים עוצר הנהג בנקודת ביקורת משטרתית ומקבל טופס חתום שבו מצוינת שעת הגעתו למקום. בנקודה הבאה יבדקו השוטרים את הטופס, ויחשבו את מהירות נסיעתו על פי הזמן שחלף. כתוצאה מהשיטה הזו משתרך טור ארוך של מכוניות עוד לפני ההגעה לנקודות הביקורת; הנהגים פשוט עוצרים וממתינים שהדקות יחלפו, על מנת שלא יואשמו בנסיעה במהירות מופרזת.
הביטוי "החיים בזבל" אינו מטאפורה בכפרים הקטנים שאנו פוגשים לאורך הדרך. על גגות הבתים מסודרות שורות של "עוגות", העשויות מגללי יאק. הטיבטים מערבבים את צואת הבהמה במים כדי לייצר את הגושים האחידים הללו, מייבשים אותם, ומשתמשים בתוצר להסקה בימים הקרים. לרבים מהכפרים שאנו רואים אין אפילו שמות משלהם, והם נחשבים לחלק מעיר המחוז לאצֶה.
בפתח אחד הבתים עומדת אישה צעירה, שבדיוק הוציאה את היאק המשפחתי למרעה. היא מציגה עצמה בשם ג'אמה ומזמינה אותנו להיכנס. בחצר יש לה פרות, סוס קטן ואפילו טרקטור. מדרגות תלולות מובילות לתוך הבית, שבו חיים בצוותא ארבעה דורות: ג'אמה ובעלה, שני ילדיהם, הוריה של ג'אמה וסבתא קשישה. בחברה הסינית והטיבטית הסבתות ממונות על ההשגחה על הילדים, וכשאנחנו נכנסים אנחנו מוצאים את אמה של ג'אמה נושאת על גבה ילד בן ארבע.
הבית, שרצפתו עשויה בטון, מכיל חמישה חדרים בעלי חלונות גדולים. על הקיר תמונה גדולה של להאסה הבירה, עם הפוטאלה במרכזה. בפינות החדרים מסודרות המיטות, ועליהן מקופלות בקפידה שמיכות בצבעים מרהיבים. הכול נקי ומסודר אך ישן להפליא. באחת הפינות עומדת מכונת תפירה עתיקה מתוצרת סין, במטבח יש תנור ברזל גדול, וליד אחד הקירות נמצא מכשיר טלוויזיה לבן, ממודל שכבר לא ניתן לראות בחנויות. השירותים אינם אלא כמה חורים ברצפתו של משטח המוקף קיר נמוך, ללא גג מעליו. אין לקנא במי שנזקק לנקביו באמצע הלילה הקפוא.
את עינינו צדים הבתים הסמוכים לכביש הראשי – וילות גדולות ויפות, מוקפות חומה. האם כאן גרים עשירי הכפר? המדריך מספק הסבר מאכזב: הבתים הללו נבנו במצוות השלטונות הסיניים רק כדי ליצור בעיני התיירים מצג של עושר ורווחה. "אם תיכנס אליהם תגלה שאין שם לא מים זורמים, לא ריהוט, ובמקרים רבים גם לא חשמל. המשפחות שמתגוררות בבתים האלה עניות באותה מידה כמו האחרות, רק שהן גם סובלות מהרעש העולה מהכביש".
האוויר בטיבט, המכונה "גג העולם", קר ודליל. להאסה הבירה שוכנת בגובה 3,650 מטרים, וככל שמדרימים לעבר ההימלאיה, הולכים ההרים ומתגבהים עד ל־5,000 מטרים ויותר. בימי נובמבר הבהירים אפשר לראות ממרחק את האוורסט, המתנשא לגובה של 8,848 מטרים.
הטיבטים הם בעלי מזג שקט, ולהוציא התקוממויות עונתיות, הם מטים גוום לשלטון הסיני. יחד עם זאת, גם אחרי יותר מיובל שנים של כיבוש קומוניסטי, הם נותרו מאמינים אדוקים בבודהיזם ובדלאי לאמה כשליחו של בודהה עלי אדמות. אין כמעט טיבטי שלא יגיע אל המקדש עם ילדיו כדי להתפלל ולהגיש מנחה לבודהה על צורותיו ומופעיו השונים. דומה שהארץ כולה מכוסה בדגלי התפילה בעלי חמשת הצבעים: כחול המסמל את השמיים ואת החוכמה; לבן כסמל לעננים ולרחמים; אדום – צבע האש והכוח; ירוק – צבע המים והפשטות; וצהוב, המסמל את האדמה ואת העושר. הדגלים, שעליהם מופיעות תפילות בשפה הטיבטית, פרושים על גבי ההרים, הסלעים, העצים, הגשרים וגגות הבתים, כרשת המקיפה את המאמינים בקורים רוחניים. לצדם מתנוססים לעתים דגלים בלויים יחסית של הרפובליקה העממית הסינית. את דגלי התפילה מחליפים התושבים מדי שנה, ואילו את הדגל הסיני הם משאירים, וכך השנים מותירות בו את רישומן.
גם ההערצה לדלאי לאמה לדורותיהם אינה יודעת גבולות, ובכל מקדש נמצא חדר המוקדש לאחד או לכמה מהם. רק את תמונתו של הדלאי לאמה ה־14 אין מראים ואין מדברים עליו בקול. הסינים היו מעוניינים שייעלם מעל פני האדמה, שכן כל עוד הוא חי, האיום בהכרזת עצמאות מחודשת מצד טיבט עדיין מוחשי. יחד עם זאת, בהבינם שיש לתת מרחב מחיה דתי לטיבטים, הסינים אינם מנסים לרמוס כליל את תואר הדלאי לאמה – אלא מבקשים לשלוט בו. לא מכבר פרסמו השלטונות שאחרי מותו של המנהיג הרוחני הנוכחי יש לקיים את הטקס המסורתי של בחירת יורשו, וזאת בניגוד לדבריו של הדלאי לאמה עצמו, שאמר כי ייתכן שהוא יהיה האחרון לשאת בתפקיד.
הליך הבחירה של הדלאי לאמה אינו דומה לשום הליך מקביל המוכר בעולם. התפקיד אינו עובר בירושה מאב לבן, וגם אין כל מועצה או ועד המוסמכים להעניק מינוי כזה. הדלאי לאמה, על פי האמונה הטיבטית, הוא בחירת האל, וכאשר הוא הולך לעולמו, נשמתו מתגלגלת בילד שיירש את מקומו. מי שיכול להצביע על זהות המנהיג הבא הוא רק הדלאי לאמה היוצא, אך זה לא מה שירתיע את המפלגה הקומוניסטית, שמבקשת לוודא כי הנשמה החמקמקה תתגלגל לתוך דלאי לאמה נוח וכנוע. ממש כך עשו הקומוניסטים עם תפקיד הפאנצ'ן לאמה, השני בחשיבותו בהיררכיה הדתית הטיבטית: לפני עשרים שנה הכריז הדלאי לאמה כי גנדון צ'ואקי נימה בן ה־6 הוא גלגול נשמתו של הפאנצ'ן לאמה הקודם - והשלטונות מיהרו לקחת את הילד מביתו ולמנות לתפקיד ילד אחר. איש לא יודע בוודאות מה עלה בגורלו של גנדון הקטן, אך לפני חודשים אחדים מסר פקיד בכיר במשרד העבודה הטיבטי כי היום הוא "בחור בריא שקיבל חינוך טוב, חי חיים נורמליים, ומבקש לשמור על פרטיותו".
"העמדה הסינית שלפיה הדלאי לאמה הוא התגלמות הרוע בעולם, משניאה את סין על רבים", אומר לנו ההיסטוריון פרופ' יורי פינס מהאוניברסיטה העברית. "למעשה, העימות הסיני־טיבטי הוא תוצאה מדו־שיח של חירשים, מכיוון שיש שתי 'טיבט': האחת היא ישות פוליטית־טריטוריאלית, מה שמכונה היום 'האזור האוטונומי של טיבט', אך ישנה גם טיבט־רבתי, הכוללת בערך שליש משטחה של סין, ומתפרשת על פרובינציות אחרות כמו חלק מסצ'ואן, יו־נאן, צ'ינג־חאי, גאן־סו וסינג'יאנג. טיבט רבתי לא הייתה מעולם עצמאית, והטיבטים המתגוררים בה מקבלים את השלטון הסיני, אבל גם רואים עצמם כפופים למרותו הדתית של הדלאי לאמה. הסינים מעניקים לטיבט הטריטוריאלית מידה רבה של אוטונומיה, אבל הדלאי לאמה הגולה אינו מוכן לוותר על מעמדו כמנהיגם של כל הטיבטים באשר הם. הוא עצמו לא נולד בטיבט אלא בצ'ינג־חאי, והוא לא ישכח זאת - ממש כמו שאבו־מאזן לא ישכח שהוא נולד בצפת".
סין מצדה טוענת שטיבט היא חלק בלתי נפרד ממנה כבר מאות בשנים. שחררנו את הארץ הזו מתיאוקרטיה נוראה ומאלף שנות פיאודליזם, מסבירים הסינים. בעוד הטיבטים מדגישים את היותם עם בעל תרבות, שפה, דת והיסטוריה משלו, הסינים טוענים כי מאז ומתמיד הכירו מנהיגי טיבט בשלטון הסיני. כהוכחה הם מספרים כי עוד בשנת 641 נשא המלך הטיבטי סונגסטן גמפו לאשה את הנסיכה הסינית ואן צ'אן, בתו של הקיסר. פסליהם של המלך ואשתו - כמו גם ארבע נשותיו האחרות - מוצבים כמעט בכל ארמון או מקדש בלהאסה ומחוצה לה, ומדריכי התיירים מצביעים עליהם כאילו כפאם שד סיני ומספרים על הקשר הארוך בין הממלכות; ברור להם כי אם ייכשלו בלשונם, הם צפויים לאבד את משרתם במקרה הטוב, או את חירותם במקרה הרע.
כדי להבין את עומק האחיזה הסינית בטיבט יש לחזור לשנת 1720, אז הצליחו הקיסרים הסינים משושלת צ'ינג להפוך ל"בעלי חסות ידידותיים" של הדלאי לאמה, והחלו לפקח על ארצו באמצעות נציבים. הטיבטים קיבלו על עצמם את המרות הפוליטית של קיסרי סין, שבחוכמתם לא ניסו להגביל את חיי הדת בטיבט, ואף סייעו למנזרים ולמקדשים הפזורים ברחבי המדינה. "הדלאי לאמה היה בתקופה הזו מעין סוכן של הקיסר הסיני", אומר פרופ' פינס. "הוא קיבל ממנו גב פוליטי וכלכלי, ובתמורה העניק לו את התמיכה הדתית - מה גם שהמנצ'ורים, שמהם יצאה שושלת צ'ינג, האמינו בבודהיזם הטיבטי".
כל זה השתנה עם הדחת השושלת הקיסרית, לפני כמאה שנה. בעוד השלטון הסיני שאחרי המהפכה ראה עצמו כיורשם של הקיסרים, הדלאי לאמה ה־13, טובטן גיאטסו, סבר שהברית שלו עם סין אינה תקפה עוד מכיוון שנכרתה עם הקיסר, ולא עם העם הסיני. לגיאטסו הייתה אפשרות להכריז על עצמאות; בריטניה, שראתה בטיבט חלק מאזור הסחר וההשפעה שלה, הייתה מסייעת לו במהלך כזה. ובכל זאת, הוא העדיף לוותר על ההזדמנות, כדי לא לתת לחינוך בריטי וליועצים צבאיים בריטיים דריסת רגל משמעותית מדי בארצו. "בחינוך הטיבטי המסורתי, כל משפחה שואפת שלפחות ילד אחד יוכשר להיות כוהן דת", מסביר פרופ' פינס. "הדלאי לאמה ידע שכל חינוך מודרני שיוכנס למדינה, בין אם הוא בריטי או קומוניסטי, יהרוס את המבנה השלטוני התאוקרטי".
הקפטן הבריטי או'קונור, ששימש באותם ימים כסוכן מסחרי בטיבט, תיאר את המקומיים כ"חקלאים פשוטים הנלחצים על ידי הכהונה הגבוהה, שטופים באמונות טפלות אך חסרים שורשים דתיים עמוקים או חיבוטי נפש. החברה הטיבטית היא מעמדית קוטבית, שבה כל הקרוב לצלחת נהנה, בעוד פשוטי העם סופגים עונשים פיזיים הכוללים עקירת עיניים ועונשי מוות".
באותם הימים הייתה סין עסוקה בסכסוכים פנימיים, ודעתה לא הייתה פנויה להתעסק עם טיבט, שנהנתה בינתיים מארבעים שנות עצמאות דה־פאקטו. הדלאי לאמה בנה צבא מאומן, בסיועם האדיב של הבריטים בהודו, והקים בלהאסה תחנת כוח הידרו־אלקטרית. הכפריים הטיבטים המשיכו לחיות בעוני ובניתוק מהקדמה, אך רחובות הערים החלו להתמלא במכוניות. טיבט הנפיקה מטבעות ודרכונים שכובדו ברוב מדינות המערב – אף שאלה לא הכירו בעצמאותה. הטיבטים אף הפעילו שירותי דואר עוקפי־סין באמצעות סוחרים נפאלים והודים רכובים על סוסי פוני.
ב־1933 מת הדלאי לאמה ה־13. הרמזים שנתן באשר לזהות יורשו הובילו את הנזירים הבכירים כעבור ארבע שנים לכפר טאקטסר שבצפון־מזרח המדינה. שם, כפי שאמר הדלאי לאמה, עמד בית סמוך למנזר שגגו בצבעי זהב וטורקיז. היה זה ביתה של משפחת איכרים בשם תומדופ, שבשנת 1935 נולד בנה החמישי, להאמו. השכנים סיפרו למשלחת כי בעת לידתו הופיעה קשת בשמיים, וכי אמו חלמה עוד קודם לכן שבנה יהיה הדלאי לאמה.
כשהנזירים נכנסו לבית, להאמו הבחין על צווארו של ראש המשלחת בשרשרת חרוזים, שהייתה שייכת לדלאי לאמה המנוח. הילד בן השנתיים טען מיד שהשרשרת הזאת שלו. הוא ידע לספר כי הלאמה המבוגר שמולו הנו מורה במנזר סרה, וזיהה גם את יתר חבריו למשלחת. כשנדרש להצביע על חפצים שונים שהיו שייכים לדלאי לאמה, הוא צדק בכל תשובותיו. הנזירים הנרגשים הכריזו כי סוף־סוף נמצא הדלאי לאמה ה־14.
בגיל חמש הובא להאמו לעיר להאסה, קיבל את השם ג'טסון ג'אמפל נגאוואנג לובסאנג ישה טנזין גיאטסו (הקדוש, האציל, המהולל, החומל, מגן האמונה, אוקיאנוס החכמה), והחל לרכוש השכלה כללית ודתית. הוא גילה הצטיינות בלימודי מתמטיקה, אסטרונומיה, שירה ורפואה, ועבר בחינות בשלושת המנזרים החשובים בטיבט. המנהיגות הדתית ביקשה להמתין עם הכתרתו עד הגיעו לגיל 18, אלא שבנובמבר 1950 פלשה סין למזרח טיבט, והעם היה זקוק למנהיג. וכך, כשהוא בן 15 בלבד, הוכרז טנזין גיאטסו כסמכות הרוחנית העליונה בעבור מיליוני בודהיסטים ברחבי העולם.
הפלישה הסינית הגיעה בעקבות הכרזתו של מאו דזה־דונג, מייסד הרפובליקה העממית, כי ארצו תחזיר לעצמה את כל הטריטוריות, כולל טיבט. "מאו לא רצה להפעיל אלימות אלא לשחרר את טיבט בדרכי שלום", אומר פרופ' פינס. "לכן הוא העניק לטיבטים אוטונומיה רחבה, ואף התיר לדלאי לאמה, באופן חסר תקדים, להחזיק במשמר אישי עצמאי. טנזין גיאטסו מונה לסגנו של מאו וליו"ר הפרלמנט, ואולם כאשר ביקש להצטרף למפלגת השלטון סורב בטענה שהוא אינו מכיר היטב את האידיאולוגיה הקומוניסטית. ההנהגה הטיבטית מצדה הייתה מתוחכמת דייה לא להניח את כל הביצים בסל אחד, ותמיד היה מישהו שיתמוך בכל אחד מהשחקנים בזירה - אם זה הקומוניסטים, הלאומנים או ארה"ב".
הבעיות החלו כאשר הקומוניסטים דרשו מהדלאי לאמה לחתום על מסמך הקובע שטיבט היא חלק מסין. על פי אותו מסמך הייתה טיבט אמורה לזכות באוטונומיה נרחבת, בפרט בנושאי דת, חברה, שפה ופולחן, בעוד ענייני החוץ והביטחון יהיו בשליטת סין. הדלאי לאמה הצעיר והנלהב הסכים למרבית הסעיפים, פרט לאחד: אשרור מעמדו של יריבו הדתי והפוליטי הגדול, הפאנצ'ן לאמה. למרות ההסכמות החלקיות שהושגו, החלו הסינים להחרים אדמות ומקדשים ולהקים יישובים קולקטיביים ברוח הקומוניזם המאואיסטי – אם כי בינתיים פעלו רק בטיבט רבתי, ולא באזור האוטונומי. הדלאי לאמה ראה בכך הפרה בוטה של ההסכמים, ובסיועה של ארה"ב הוא הניף את נס המרד.
זו הייתה טעות מרה. הצבא הטיבטי, שמנה 12 אלף חיילים בלבד, הוכנע בתוך שבועיים על ידי הסינים. הכובשים נמנעו בינתיים מלפגוע ישירות בדלאי לאמה, אך הכריזו על "שחרור" טיבט מהמשטר המושחת, והגבירו בהדרגה את הלחץ הדתי והכלכלי. במקום לגדל שעורה כפי שנהגו מאז ומעולם, הצטוו החקלאים לעבור לחיטה, שכלל לא התאימה לתנאי האקלים במדינה. הגבלות הוטלו גם על מספר ראשי הבקר שהורשו להחזיק. מרבית היבול החקלאי של טיבט נלקח לסין, מה שגרם למותם של רבבות טיבטים ברעב.
הדיכוי הקשה הביא למרד הגדול של 1959, ותגובתם של הסינים שוב הייתה אכזרית. בין השאר הם הפגיזו את קודשי הקודשים של הטיבטים - הפוטאלה, מקדש ג'וקאנג ומנזר הסרה. הדלאי לאמה, שעזב עוד קודם לכן את ארמונו, התבצר עם אנשיו בארמון הקיץ, הנורבולינקה. ב־10 במרץ 1959 הוא קיבל פנייה מפתיעה מהגנרל הסיני צ'יאנג צ'י, שהזמין אותו לצפות במופע תרבות, אך הורה לו לבוא ללא שומרי ראשו. טנזין גיאטסו הבין היטב למה הכוונה. שני פגזים שנחתו סמוך לארמון הקיץ שלו שכנעו אותו שהגיע הזמן לברוח. ביודעו שאלפי מאמיניו הצובאים על הארמון לא יניחו לו לצאת, הוא התחפש לחייל וכך נמלט להודו. 130 אלף פליטים באו בעקבותיו לעיר מקלאוד גאנג', שזכתה לכינוי "להאסה הקטנה". עוד אלפים מתו במהלך הניסיון לחצות את הגבול.
השלטונות הסיניים הביאו לבייג'ין את הפאנצ'ן לאמה, במטרה לכונן מנהיגות טיבטית שתשתף איתם פעולה. ואולם, המנהיג הטיבטי הזוטר יותר סירב לגנות את הדלאי לאמה כבוגד, ואף נשא נאום למען טיבט החופשית. בתוך זמן קצר הוא נלקח למחנה מעצר, נחקר באכזריות רבה, ועל פי הפרסומים ברדיו הטיבטי אף ניסה להתאבד - מעשה שלפי האמונה הבודהיסטית עלול למנוע מהנשמה להתגלגל במשך 5,000 שנה.
הסינים החלו במסע של ריסוק האליטה הבודהיסטית. הפעילות הדתית בטיבט הוגבלה, ועשרות אלפי ילדים הועברו לסין לחינוך מחדש. טיבט הוכרזה כמחוז סיני אוטונומי שבראשו עומד מזכיר המפלגה הקומוניסטית המקומית. ה"משמרות האדומים" הגיעו למדינה החבוטה, והחלו להרוס מכל הבא ליד: מקדשים, מבנים היסטוריים ודתיים, פסלים, כתבים עתיקים וכל מה שהזכיר את התרבות הטיבטית. מתוך 1,600 מנזרים פעילים נותרו עשרה בלבד. נזירים רבים הוצאו להורג, ואחרים נשלחו לעבודות כפייה. ועדת משפטנים בינלאומית הכריזה על מעשיהם של הסינים בטיבט כרצח עם, ג'נוסייד.
ב־1972 ניסו הטיבטים להתקומם; בתוך שבוע אחד הרגו הסינים 12 אלף מהם. השינוי במדיניות סין הגיע אחרי מותו של מאו ב־1976. השלטון החדש החליט להקל את העול, ואף הציע לדלאי לאמה לחזור לארצו. המנהיג למוד הניסיון הגיב באומרו ש"מי שהוכש על ידי נחש, מפחד אפילו מחבל". עם זאת הוא שלח לבייג'ין את חברי הממשלה הגולה שלו, ובפיהם דרישה לנסיגת הכוחות הסיניים והרחבת האוטונומיה של טיבט. הסינים מצדם הציעו שהדלאי לאמה יתיישב בבייג'ין וישמש סגן יו"ר קונגרס העם. למעשה הייתה כוונתם להפוך אותו לשליט־בובה, כדי לתת לגיטימציה להמשך הכיבוש. הדיונים בין הצדדים הגיעו למבוי סתום ולא הובילו לשינוי במעמדה של טיבט.
בשנות השמונים החלו בלהאסה הפגנות של "פעילי שלום", שפוזרו באלימות רבה. עשרות נהרגו ועוד רבים נפצעו – אך בתי החולים סירבו להעניק להם טיפול. הכניסה לטיבט נאסרה במשך תקופה ארוכה. השתלטות הסינים על ענפי מסחר שונים בטיבט, והמדיניות הנוקשה שהפעילו כלפי נזירים תוך מניעת קיומם של טקסים דתיים, הובילו להתפרצות הגדולה של שנת 2008. מול בניין הממשל התקיימו עצרות מחאה של אלפי בני אדם, שקראו "יחי הדלאי לאמה". ב־9 במרץ נתפסו עשרות תמונות של המנהיג הגולה, ועל מי שהחזיקו בהן נגזר קנס כספי גבוה. למחרת תלו אלמונים ברחבי העיר אלפי תמונות של הדלאי לאמה, לצד כרזות הקוראות לשחרור טיבט מידי הסינים. זה היה האות לתהלוכות נזירים הנושאים את דגלי טיבט החופשית, ולשורה של פעולות מחאה נוספות. המשטרה נאלצה לגייס כוחות מתוגברים כדי לפזר את ההפגנות. הסינים חששו מאוד מהתפשטות המהומות לתוך ארצם, כשברקע הולך ומתקרב מועד קיומם של המשחקים האולימפיים בבייג'ין.
הגורם הישיר לפתיחת השלב האלים בהתקוממות היה בסך הכול בלון שהורים ביקשו לקנות לבנם, בעת שטיילו יחד ברחבת מקדש ג'וקאנג. הילד לא אחז בו היטב, והבלון החל לפרוח באוויר. כשהרוכל דרש תשלום מההורים, התפתחה במקום תגרה רבת־משתתפים. עם הגעת המשטרה החלו אבנים להתעופף באוויר, ו־29 שוטרים נפצעו. אנשי הביטחון מצדם החלו להכות בקהל ללא רחם, ועצרו 120 בני אדם.
אל מרכז העיר החלו לזרום עשרות אלפי טיבטים, שהעלו באש ניידות משטרה ועסקים בבעלות סינית. כמה נערות סיניות נשרפו למוות בתוך מסעדה שהוצתה. בתחילה הגיבה המשטרה בירי גז מדמיע, וכששטף המתפרעים לא נבלם, עברו השוטרים לירי אש חיה. על פי מקורות טיבטיים רשמיים נהרגו במהומות 18 בני אדם וכ־400 נפצעו, אך הממשלה הגולה טוענת כי מספר ההרוגים הגיע לשמונים. יותר מ־1,200 איש נעצרו בגל המהומות, שהתפשטו גם לחבל סצ'ואן. רבים מהעצורים נידונו לתקופות מאסר ממושכות, חלקם נעלמו וגורלם לא נודע עד היום.
מאז ההתקוממות של 2008 החמירו הסינים את בדיקותיהם במעברי הגבול של טיבט, והם מונעים תנועה חופשית של עולי הרגל המנסים להגיע לדרמסאלה כדי לקבל את ברכתו של הדלאי לאמה ולשמוע את דברו. ב־2012 אף נעצרו מאות טיבטים שחזרו מטקס לימודי דת בהודו. אף שהטיבטים אינם מגלים בשנים האחרונות כל סימני התקוממות, השלטונות הסיניים חוששים מפני התעוררות לאומנית מחודשת שתפרוץ אחרי מותו של הדלאי לאמה. קשה לשער מה יהיה המחיר שעוד תגבה ההתנגשות בין שתי התרבויות - זו המקדשת את הדת כנעלה על כל שלטון, וזו המאמינה כי המדינה חשובה יותר מכל אל.
הדלאי לאמה מצדו לא זנח ב־65 שנות גלותו את חלום טיבט העצמאית, ופעל ללא הרף להשגת הכרה בינלאומית ולהשבת העטרה הטיבטית ליושנה. הוא הקים מוסדות תרבות, אוניברסיטאות ומנזרים שבהם נלמדות השפה והדת של עמו. כבר ב־1963 חיבר בעבור המדינה הטיבטית העצמאית חוקה המבוססת על עקרונות בודהיסטיים ועל הצהרת זכויות האדם של האו"ם. בהופעה במרכז האו"ם בג'נבה הכריז: "עשרות אלפים מבני עמנו נהרגו בחשד שניסו להתנגד לקומוניזם, בשל כספם או בשל דעותיהם. ביסודו של דבר הם נהרגו משום ששמרו על דתם. הם הוכו למוות, נצלבו, הורעבו, נתלו ונשרפו חיים בפומבי, כאשר בני משפחותיהם, כולל ילדיהם הקטנים, אולצו להביט בטקס ולעתים אף לירות במו ידיהם בהוריהם".
הדלאי לאמה גם מרבה להסתובב במדינות העולם, ובדרך כלל מתקבל בכבוד והערכה בזכות אישיותו הנעימה ומסר השלום, האושר הפנימי וההתנגדות לאלימות שהוא נושא עמו. הוא נחשב לסמל עולמי של מאבק למען זכויות האדם, וב־1989 הוענק לו פרס נובל לשלום, למגינת לבם של הסינים. יום זכייתו בפרס, 10 בדצמבר, הפך ליום חג עבור הטיבטים. בנאום בטקס הנובל קרא הדלאי לאמה למאבק ללא אלימות וללא שנאה, והכריז כי האמונה באמת, אומץ הלב וההחלטיות הם כלי הנשק היחידים שישחררו את טיבט. בישראל ביקר המנהיג הטיבטי שלוש פעמים, אך לא נפגש עם נציג רשמי כלשהו, וזאת בשל רצונה של ישראל להימנע מעימות עם סין.
פרופ' פינס מציין כי לא תמיד נלוותה לתואר הדלאי לאמה תדמית נקייה ולבבית כל כך. מאז המאה ה־14, עת הוכתר גנדון דרוב לדלאי לאמה הראשון, ידע מוסד זה עליות ומורדות, תככים ומעשי שחיתות, מאבקים פוליטיים ומקרי מוות מסתוריים. כך למשל בתחילת המאה ה־18 ויתר הדלאי לאמה השישי טסאנג'יאנג גיאטסו על נדרי הנזירות שלו, אחרי שמורהו הקרוב נרצח. המנהיג העליון החל לנהל חיי הוללות בפארקים ובמסבאות של להאסה עד שלבסוף גם הוא נרצח, ככל הנראה על ידי גורמים שמרניים.
מאבקי השליטה בממסד הדתי הטיבטי, אומר פרופ' פינס, נמשכים עד ימינו. "הישגו הגדול של הדלאי לאמה הנוכחי הוא בכך שהצליח לקבע את דמותו ולהטיל את מרותו על כל הלאמות ומנהיגי המסדרים האחרים. חרף גלותו הוא הראה יכולת לנטרל את השפעתן של דמויות אחרות, כמו הפאנצ'ן לאמה שהוכתר על ידי הסינים".
הוא אינו מסכים להגדיר את הטיבטים כעם "כנוע": כדובר סינית הוא מנצל את ביקוריו בטיבט כדי לשוחח ישירות עם הנזירים, ושומע מהם דברים קשים על השלטונות. אני מספר לו שהמדריך שפגשתי בטיבט התלונן על כך שהשלטונות אוסרים על ילדים מתחת לגיל 18 לקבל הכשרה כנזירים. "בינתיים הנער כבר התנסה בתענוגות העולם הזה, בילה עם נערות בבארים ונטש את ערכי הדת. מי ירצה להיות נזיר בשלב הזה?" קונן המדריך. דווקא מהתלונה הזו, פרופ' פינס לא מתרשם: הוא אומר כי מדובר בחוק סיני מהמאה השישית, שהסינים כלל אינם אוכפים. לראיה הוא מצביע על מספרם הגדול של הילדים הטיבטים השוהים במנזרים ומקבלים שם הכשרה לחיי דת.
הממשלה הטיבטית הגולה מפיצה כיום את דברה באמצעות לשכת עיתונות מסודרת, אתר אינטרנט ועיתונים המודפסים ברחבי העולם בכמה שפות. בין היתר היא טוענת כי לאורך השנים הוצפה טיבט במהגרים סינים, כדי לשנות בה את הדמוגרפיה. לדברי הדלאי לאמה ואנשיו, במחוז האוטונומי חיים היום יותר מ־7 מיליון סינים, לעומת 6 מיליון טיבטים. פרופ' פינס סבור שאין לכך אחיזה במציאות: "המספרים שהטיבטים מוסרים מצוצים מן האצבע, ומבוססים על ספירת כל הסינים והמוסלמים בטיבט רבתי כ'מתנחלים', גם אם הם גרים שם מאות בשנים. לסינים אין כל אינטרס להתיישב באזור האוטונומי של טיבט, והם לא מהווים שם אפילו עשרה אחוזים מהאוכלוסייה - פחות מבכל אזור אחר של סין העממית".
הוא מעריך כי הסינים מבקשים לנטרל את השפעת הדלאי לאמה לא על ידי התיישבות נרחבת, אלא באמצעים כלכליים. בנסיעה על תוואי נהר הירלונג ניתן לראות את פיתוחה המואץ של מסילת ברזל המובילה לשיגאטסה, העיר השנייה בחשיבותה בטיבט, וגם את תחנות הכוח והמפעלים שהסינים מקימים על גדות הנהר. רבים בטיבט חוששים שהמסילה תגביר את הגירת הסינים, שיהיו הנהנים העיקריים מיתרונותיה הכלכליים. הדלאי לאמה דווקא קרא לבני ארצו להמתין בסבלנות כדי לבחון את היתרונות שהמסילה תביא להם.
"הסינים משקיעים בטיבט סכומי כסף אדירים, מתוך הנחה ששיפור ברמת החיים ומתן הזדמנות להשכלה יגרמו לטיבטים להישאב לעולם המודרני ולשכוח את אמונתם הדתית", אומר פינס. "ההצלחה שלהם היא חלקית, ועדיין הדת נחלשת באופן דרמטי הן בטיבט והן בהודו, כתוצאה מחשיפה למודרנה".
ויחד עם המודרנה מופעל משטר של דיכוי.
"אסור לשכוח שעד לפני כמה שנים זה היה גם מצב זכויות האדם בסין. הרי אין שם דמוקרטיה או חופש מחאה נגד השלטון. טיבט מתפתחת לאט יותר, ובאופן טבעי הדיכוי בה קשה יותר".
אקו"ם