עזה בדיכאון: צעירים ברצועה מתאבדים בגלל הייאוש
בעוד חבריהם ביו"ש נוטלים סכין ומחפשים יעד לפיגוע בדרך ל"מות הקדושים", צעירים בעזה שמים קץ לחייהם בדממה. ברצועה מדברים על מכת התאבדויות מתרחבת, שגם אזהרותיהם של אנשי הדת לא מצליחות לעצור
עזמי יוניס בן ה־32 מחאן־יונס כבר לא היה יכול לשאת את הכאב בחייו. הייאוש, הסבל וחוסר התקווה הובילו אותו לבחור במוות. כשבקבוק בנזין בידו הוא עמד בכיכר המרכזית של שכונת בַּני־סוהֵילה בעיר, שפך על עצמו את החומר הדליק והצית עצמו למוות. במשך ארבעה ימים ניסו הרופאים להציל את חייו, ללא הצלחה. בפוסט הפרידה שהשאיר בדף הפייסבוק שלו כתב: "חייתי את חיי, עכשיו אני רוצה לשים להם סוף ולהגיע לגן עדן".יוניס אינו היחיד. ארבעה מקרי התאבדות התרחשו באותו שבוע ברצועת עזה. בשלושה מהם המוות היה מיידי.
במהלך פברואר כולו שמו שבעה בני אדם קץ לחייהם, ויותר משלושים ניסיונות התאבדות ברצועת עזה כשלו. רק לשם השוואה: בשנת 2015 כולה התאבדו בעזה חמישה אנשים. בנוסף למעשי ההתאבדות התקבלו דיווחים גם על שורה של מקרי רצח בתוך המשפחה, המעלים תהיות רבות.
עוד כותרות ב-nrg:
- ציר לפיד-ליברמן? נתניהו צריך לדאוג מבנט-ליברמן
- סערת סתיו שפיר: הפעם אסור להתנצל
- גרמניה: נפתחה חקירה נגד פייסבוק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שיעור ההתאבדויות ברצועת עזה מטפס במהירות, ולתופעה ההולכת ומתרחבת יש כבר כינוי: 'התאבדות הנערים'. על פי נתוני ארגון euromedmonitor, 55 אחוזים מאוכלוסיית עזה סובלים מדיכאון וממחלות פסיכיאטריות אחרות, ויותר ממחצית מהילדים צריכים לפרנס את עצמם.
הייאוש והיעדר התקווה מובילים עוד ועוד צעירים פלסטינים לשלוח יד בנפשם. שלטון חמאס ברצועה לא מצליח, ובעצם לא ממש מנסה, להיאבק בתופעה. במתאבדים ישנם גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ואף הורים שחשו כי אינם יכולים לספק לילדיהם את הצרכים הבסיסיים. בין המניעים למעשה הקיצוני: מצב חברתי ונפשי, בעיות פסיכולוגיות וקשיים כלכליים הנובעים ממחסור באפשרויות עבודה, משכורות נמוכות ועליית מסים ומחירים.
דובר משטרת חמאס בעזה, אימן אל־בטניג'י, הודה בתגובה לשאלות עיתונאים כי אכן ישנם כמה מקרים של התאבדויות בקרב נערים, אבל טען כי לא מדובר בתופעה: "יש כמה מקרים של ילדים שחוו התעללות על ידי אביהם ושמו קץ לחייהם, אבל לא מדובר בתופעה אלא במקרים בודדים שאנחנו חוקרים אותם".
"בשנייה שילד נולד בעזה, כאילו מתכנס בית משפט בבית החולים וגוזר עליו גזר דין של מאסר עולם", אומר הפרשן הפלסטיני טלאל עוקאל, תושב עזה, בשיחה עם 'מקור ראשון' ו-nrg. "התחושה שלנו היא שעזה הפכה לכלא גואנטנמו, וכולנו אסירים בכלא הזה. הרבה משווים את המציאות בעזה לטבעת חנק שהולכת ומתהדקת סביב צוואר התושבים. אצל חלק מהאנשים המטאפורה הופכת למציאות. הם בוחרים שלא להתמודד עם החיים הקשים ברצועה, ופשוט לסיים את הסבל בתלייה.
"אין תקווה ברצועת עזה. אין לאנשים כסף לחיות, יש אבטלה גבוהה ואין הזדמנות לשינוי בעתיד. כל זה מוביל לשינוי פניה של החברה הפלסטינית: הרבה יותר אלימות ומעשי רצח עם או בלי קשר לשיוך ארגוני כלשהו, והרבה יותר התאבדויות של אנשים שאיבדו תקווה".
כזכור, מבצע 'צוק איתן' הסתיים לאחר גיבוש שורת הבנות בין חמאס, מצרים וישראל. כך סוכם כי הרשות הפלסטינית תהיה מופקדת על חלוקת כספי השיקום והסיוע ההומניטרי לרצועה, וכי חמאס יעביר את השליטה במעבר רפיח לידי הרשות. בחמאס הסכימו בתחילה לתנאים בשל רצונם העז לסיים את הלחימה, אך בהמשך הם הציבו תנאי משלהם, ודרשו מהרשות לשלם את שכרם של עובדי השלטון בעזה. הפינג־פונג הזה, תחת הכותרת של פיוס פלסטיני ושיקום רצועת עזה, מתנהל עד היום ללא הכרעה. התוצאה: היעדר כתובת ברורה ושלטון מרכזי אחד שנוטל את המושכות, כאשר כל צד מטיל על השני את האחריות למצב הקשה ברצועה.
"התושבים, ובעיקר הצעירים, מחפשים מישהו שייקח אחריות וייתן פתרונות לבעיות בסיסיות ויומיומיות של חשמל, מים נקיים, עוני, אבטלה ועוד", אומר עוקאל, ששימש בעבר בתפקיד רשמי מטעם הרשות ברצועת עזה. "כרגע אנחנו שומעים רק מילים ודיבורים, אבל מאחורי המילים הללו אין שום דבר מעשי שיכול לייצר תקווה אמיתית לשינוי. אין הנהגה אחראית, ובפועל אין מי ששולט ברצועה. המאבק בין חמאס לפת"ח גרם למצב שבו פקידי הרשות הפלסטינית יושבים בבית ומקבלים כסף בלי שהם עושים דבר, ומצד שני אנשי חמאס מצמצמים את פעילותם לבעיות בחלוקת משכורות ומשאירים את כל נושא הסעד והטיפול באזרחים לארגונים בינלאומיים כמו אונר"א. עזה מתנהלת ללא הנהגה ברורה".
צעירים רבים מאשימים את שלטון חמאס באובדן התקווה בעזה. חלק מאלו שניסו להתאבד כתבו כי לפניהם עמדו שתי דרכים: להמשיך לסבול, או לשים קץ לחייהם ולהפסיק את הסבל. אחד מאלה שבחרו בדרך השנייה הוא מוחמד תחסין אבו־עאסי. הוא ניסה לשים קץ לחייו, אך נכשל. לדברי בן דודו שהתראיין לאתר 'אל־כופיה', לא הייתה לו ברירה. "ההתנהגות החונקת של פקידי חמאס, שבמקום לטפל בתושבי עזה הסובלים דוחקים אותם עוד יותר לפינה, לא הותירה לו אפשרות אחרת".
על פי תיאורו של בן הדוד, כבר מגיל צעיר מאוד התאמץ מוחמד להתפרנס ולהרוויח כסף כדי לא להיקלע למעגל העוני והאבטלה בחברה העזתית. בהיותו בן 8 החל למכור תה באזור שבין הנמל בעזה לפארק המקומי. הוא יצא לעבוד בכל יום עד השעות הקטנות של הלילה, ועשה זאת גם בתנאי מזג אוויר קשים.
לאחר שגדל והתחתן יזם מוחמד פרויקט שהאמין כי ירוויח ממנו כסף בקלות יחסית. הוא התקין לעצמו עגלה למכירת תירס על חוף הים בעזה. היוזמה התבררה כעסק מצליח, עד שהגיעו הפקחים מטעם עיריית עזה והבהירו לו שהמיזם לא חוקי וכי עגלת התירס מפריעה לתיירות. הוא נקנס וקיבל צו סגירה, אך לא ויתר וחזר למקום עם עגלתו כדי להרוויח כסף ולהאכיל את ילדיו. הפקחים חזרו שוב, והפעם גם לקחו לו את העגלה. הצעיר הפעלתן הלך לעירייה וביקש אישור להפעיל את עגלת התירס. הוא המתין חודשים לסיוע מהעירייה, אך היא נהגה באטימות והמשיכה לשלוח אליו פקחים שמנעו ממנו לפתוח עסקים דומים שמהם יתאפשר לו לכלכל את משפחתו.
ההידרדרות הכלכלית של מוחמד הובילה להידרדרות נפשית. "הוא לא היה יכול לשאת את המצב והחליט לשתות רעל עכברים. הוא ניסה להתאבד, אבל ברגע האחרון מישהו מבני משפחתו הזעיק אמבולנס ובבית החולים 'שיפא' הצליחו להציל אותו". סיפורו של מוחמד, אמר בן הדוד, הוא אחד מני רבים. "חמאס דואג למשרות למקורבים ומתעלל במי שלא קשור לארגון. כל עוד חמאס שולט בעזה ביד ברזל, אין פה סיכוי אמיתי לחיים נורמליים".
פרופ' פדל אבו־הין, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אל־אקצה בעזה, הזהיר מפני מדרון חלקלק של המצב החברתי בעזה. "המציאות העגומה מובילה את הצעירים לכיוון אובדני. היעדר האופק המדיני, השממה החברתית והקשיים האישיים גורמים לצעירים לחיות במצב נפשי קשה כל הזמן. חלקם רואים עצמם כנטל כלכלי על משפחתם, אחרים נחשפים לאלימות במשפחה בגלל המצב הכלכלי, ובוחרים במוות".
בריאיון לאתר 'ARABI21' אמר אבו־הין כי על הממשל בעזה לעשות כל שביכולתו כדי לטפל בצעירים נטולי תקווה. "הממשלה צריכה לייצר תוכניות שייתנו משמעות לחייהם של הצעירים ויוכיחו גם לאלו שרואים עצמם אבודים שיש להם מקום בחברה הפלסטינית, ושיש טעם לחייהם. אחרת, תופעת המתאבדים תלך ותגבר ותצא מכלל שליטה. יש לפעול במהירות המרבית כדי לעצור את גל ההתאבדויות. אנחנו יודעים שפרסום של מקרים כאלה מעודד צעירים אחרים לעשות מעשה, שעד עתה הם רק חשבו עליו. יש פה פצצה מתקתקת שחייבים לעצור את השעון שלה ומיד".
מוחמד בועזיזי היה ירקן תוניסאי, שכזכור הצית עצמו בדצמבר 2010 במחאה על התנהלות השלטון. מעשהו היה אות הפתיחה להפגנות ענק ולהפלת השלטון בתוניסיה, ובהמשך למה שכונה 'האביב הערבי'. למרות הדמיון בין בועזיזי התוניסאי ליוניס ואבו־עאסי העזתים, הפרשן טלאל עוקאל לא מאמין שהתוצאות יכולות להיות דומות.
"תושבי עזה מחפשים את האשמים במצב העגום שהם נמצאים בו", הוא אומר. "הם מטילים את האשמה באופן שווה על חמאס ועל פת"ח. יש גם טענות נגד המצרים שלא פותחים מספיק את מעבר רפיח, אבל מעל כולם כמובן נמצאת ישראל. לא משנה שהיא מכניסה סחורות דרך מעבר ארז ומאפשרת לכמה מאות תושבים ללכת לבקר במסגד אל־אקצה מדי שבוע. ישראל יצרה את המצור הזה וגרמה לנו לחיות בכלא הזה. היא אחראית לכיבוש ולמצור, ולכן הכעס העיקרי מופנה אליה ולא לחמאס".
הייאוש הגורם להתאבדות צעירים ברצועה, מזכיר את ההסברים של גורמים ביטחוניים בישראל וברשות הפלסטינית לגל הטרור הנוכחי ביהודה ושומרון, המזהים את המניע של הנערים ליטול סכין ולצאת למסע הרג אובדני בתחושת ייאוש ומבוי סתום.
עוקאל מסכים שיש קשר בין התופעות. "צריך להבהיר: המצב בגדה הרבה יותר טוב מהמצב בעזה", הוא אומר. "לתושב הגדה עומדות הרבה יותר אפשרויות מלחברו העזתי. הם יכולים לעבוד בישראל, במיוחד עכשיו כששמענו שהגדילו את מכסות העבודה. יש להם חופש תנועה יחסי והזדמנויות לפתח את עצמם, ולכן אפילו אם יש שם ייאוש הוא הרבה פחות מוצדק מבעזה. ובכל זאת אפשר להבין את הקשר בין הדברים. אני בטוח שאם לצעירים שמתאבדים ברצועת עזה הייתה הזדמנות לעשות פעולת דקירה או דריסה כמו בגדה במקום להתאבד סתם כך, הם היו בוחרים באפשרות הזו. פשוט אין פה הזדמנות כזו".
עוקאל מבקש לסייג את דבריו: "גל הטרור הנוכחי בגדה מסמל גם את השאיפות של הנוער ללאומיות. הם מוכנים להקריב את חייהם ולהיות שאהידים למען הרעיון הפלסטיני, אבל אין ספק שמצבם החברתי מקל עליהם לחבר את הקושי הנפשי לרעיונות הגדולים".
גל ההתאבדויות גרם גם לאנשי דת בכירים להשמיע את קולם, בניסיון להיאבק בתופעה. השייח' סעיד מוחמד אבו־ג'אמע, מבכירי אנשי הדת ברצועה, הבהיר כי ההתאבדות אסורה על פי האסלאם. במסר שפרסם לצעירים בעזה כתב אבו־ג'אמע: "כולנו שליחים של אללה, ואנחנו צריכים למצוא את השליחות המיוחדת שלנו. אסור לנו לסיים את חיינו בלי למלא את השליחות הזו. גם אם עכשיו המצב קשה, עלינו לנהוג בסבלנות. במיוחד כשמדובר באדמת אללה שעלינו להיצמד אליה ולהילחם למענה. מי שנפל לבעיה פסיכולוגית חייב לחשוב על אביו, אמו ואחיו ולהימנע מפגיעה בעצמו. אחרת החברה שלנו תהפוך לחברה ללא אחריות, וללא ערך לרוח ולנפש. אללה אוסר להתאבד, ומצַווה עלינו להילחם בקשיים שלנו. הוא מבטיח שאם נשתדל הוא יעזור לנו. אם נמשיך להילחם, אללה יסלק מאיתנו את הכיבוש".
השייח' קרא גם למנהיגים לשפר את מעשיהם: "מי שמנתב את הדרך צריך לנהוג ביושר, על פי דרכי אללה. להתחשב בסבלם של האנשים ולא לשבת על כיסא זהב, לנהוג במכוניות פאר וללבוש את הבגדים היקרים ביותר. עליהם לעזור לעם, ולא להיות מנותקים ממנו".
אקו"ם