כך התפרקו היחסים בין נתניהו לברק אובמה
אחרי ההסתגרות בחדר הסגלגל והטיול במדשאה הנשיאותית, הכול התפוצץ: כותרות הודלפו, תבערות הוצתו, ואנשי הסגל בבית הלבן האיצו את המשבר מאפס למאה בתוך שעות. פרק מתוך הספר החדש: "בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית"
"אנחנו לא בטוחים שתהליך השלום יוזכר, אבל אפילו אם כן, החלק הזה יהיה קצר מאוד", הבטיחו לי יועצים בכירים בבית הלבן ביום רביעי, 18 במאי 2011, ערב הנאום של אובמה. הנאום שודר בטלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית, כותרתו הייתה "מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון ובצפון אפריקה", והטקסט נועד להציג חזון של יחסיה העתידיים של אמריקה עם המזרח התיכון המהפכני, המשך אֶפּי לנאום קהיר ההיסטורי, שנתיים קודם לכן. ישראל והפלסטינים פשוט לא במוקד הנאום, אמרו היועצים.
עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר עסקת הטילים: רוסיה ואיראן הסתכסכו
- הליכוד נגד סער: "מקשקש מסלון ביתו בתל אביב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רציתי להאמין להם. אבו־מאזן בדיוק פרסם אז מאמר דעה ב"ניו־יורק טיימס" ובו הביע את כוונתו להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד צדדי באו"ם ואז לתבוע את ישראל בבתי הדין הבינלאומיים על כיבוש לא חוקי של המדינה.
המנהיג הפלסטיני שהתנער מן האלימות חשף עכשיו שההתנגדות שלו טקטית בעיקרה. הטרור לא יכול להביס את ישראל, רק להכתים את המוניטין הפלסטיני ולהסיח את תשומת לִבו של העולם מן ההתנחלויות. אבל מדיניות שמטרתה לבודד את ישראל, לעשות לה דה לגיטימציה ולהפעיל עליה סנקציות יכולה להביא למפלתה. כלי נשקו הנבחר של אבו־מאזן היה עכשיו המשפט, לא המלחמה.
בפנייה לבתי הדין הבינלאומיים אבו־מאזן לא רק איים על ישראל, אלא הפר מחויבויות ארוכות ימים של הפלסטינים לארצות הברית. המחויבויות האלה אילצו את הרשות הפלסטינית לבקש שלום רק דרך משא ומתן.
בערב ההצבעה של מועצת הביטחון על ההתנחלויות, בפברואר, הוא דחה את הצעתו של אובמה לאמץ את העמדה הפלסטינית בנושא הגבולות ואילץ אותו להטיל וטו על המדיניות שלו עצמו. אם כן, מדוע שהנשיא יסכים עכשיו לקווי 1967 ויגמול שוב לפלסטינים על כוונותיהם הרעות?
השאלה עלתה בדעתי כשצפיתי בנאום בטלוויזיה שבמשרדי. ההזמנה שלי לאירוע, שנערך במחלקת המדינה, אבדה בדואר של השגרירות - למרבה המזל - כי רק אני, מבין כל השגרירים שנכחו שם, לא יכולתי למחוא כפיים. צפיתי בנשיא כשהילל את מבצע בן־לאדן והתחייב לתמוך בדמוקרטיות במזרח התיכון, ואז הקדיש רבע מדבריו, לא פחות, לתהליך השלום.
אובמה חזר והביע את אמונתו בכך שהסטטוס קוו אינו בר קיימא, שהפלסטינים החיים ממערב לירדן יעלו בסופו של דבר במספרם על היהודים, וש"הטכנולוגיה תקשה על ישראל להגן על עצמה". הוא קרא לחידוש השיחות על ביטחון ושטחים, ולמאמצים למצוא פתרון "הוגן וצודק" לסוגיות ירושלים והפליטים.
אבל אז, בסופו של דבר, הגיע המשפט שממנו חששנו זה מכבר: "אנחנו מאמינים שגבולות ישראל ופלסטין צריכים להיות מבוססים על קווי 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים הדדית".
הכותרות באינטרנט הבזיקו מיד: אובמה תומך בגבולות 1967. שאר הנאום, שנועד להיחרת בזיכרון כאחד הנאומים החשובים בנשיאותו, זכה להתעלמות רועמת. הרשות הפלסטינית, ויחד איתה ה"קווארטט", שיבחו את ההתייחסות ל־1967, והרפובליקנים גינו אותה, והשתמשו בביטוי "הוא זרק את ישראל מתחת לאוטובוס".
אבל התגובה התקיפה ביותר הייתה של נתניהו. כשדיבר על פגישתו המיועדת עם אובמה למחרת נתניהו אמר שהוא "מצפה" שהנשיא ישוב ויאשר שישראל לא תחזור לעולם לקווי 1967, שכוחות ישראליים יישארו בעמק הירדן ושפליטים פלסטינים לא יחזרו לשבת בישראל. "הפלסטינים... חייבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וכל הסכם שלום איתם חייב לשים קץ לכל התביעות נגד ישראל", אמר נתניהו בציפייה. ואני נערכתי לניצוצות.
ראיתי אש בעיניו של נתניהו כבר למחרת, השכם בבוקר, אחרי שמטוסו נחת בנמל התעופה "דולס" בוושינגטון. הוא נעצר בראש המדרגות במבט קודר. במקום הנפנוף והחיוך הרגילים אצלו הייתה ארשת חמורה שלא הצליחה להסוות את הכעס.
בשנתיים שעברו מאז מינויי לתפקיד למדתי להכיר היטב את הכעס הזה - חמת זעם אדירה שהייתה נשמעת כאילו היא מסוגלת לסדוק אפרכסת טלפון. אבל זכיתי גם לנקודת מבט אינטימית יותר על נתניהו, מלאה ניואנסים. הוא אחד המנהיגים המורכבים, המנוסים, מעוררי המחלוקת והנרדפים ביותר בעולם, ואולי הבודד ביותר מכולם.
קורות החיים שלו נוצצים יותר אפילו מאלה של אנשי ממשל אובמה העשויים ללא רבב. את שירותו הצבאי עשה כקצין בסיירת מטכ"ל. נתניהו השתתף במספר רב של מבצעים מעבר לקווי האויב, נפצע, לחם במלחמת יום כיפור והגיע לדרגת סרן. פעם אחת, בריאיון טלוויזיה בישראל, המפיק הציג את עצמו בפנַי כיוצא "היחידה".
"אני לא סובל את ביבי", אמר, "אבל הוא לא היה סתם קצין יוצא מן הכלל, הוא היה קצין אמיץ". נתניהו התקבל ל"ייל", למד ב"הרווארד" וסיים את לימודיו ב־MIT עם תואר ראשון בארכיטקטורה בהצטיינות ותואר שני במנהל עסקים.
הוא היה אנליסט מצליח ב־Boston Consulting Group ולמעשה בלב לִבו נשאר כלכלן. פעם הקשבתי במשך שעה שלמה פעור פה כמעט כשנתניהו וביל קלינטון העלו תיאוריות על מנגנוני שוק. אחר כך עבר נתניהו להיות מדינאי - תחילה הפליא בצחות לשונו כציר ישראל בוושינגטון ולאחר מכן כיהן כשגריר באו"ם והבין היטב את התקשורת.
כשחזר לישראל ב־1988 הוא נכנס לפוליטיקה. הוא הצטיין כשר חוץ ושר אוצר, עמד פעמיים בראש הממשלה ועכשיו התקרב לשיא שקבע בן־גוריון כראש הממשלה שכיהן בכהונה הארוכה ביותר אי פעם בישראל. נוסף לכל אלה נתניהו כתב ספרים, היה נואם מעולה בעברית ואנגלית, דובר צרפתית, קורא מעמיק ובשיאו היה מפורסם ביפי מראהו. מי לא היה מתרשם מתולדות חיים כאלה, אולי אפילו מאוים מהם?
אבל כבוד ופחד לא היו הרגשות היחידים שעורר ראש הממשלה, כלל וכלל לא. "עקשן, קצר רואי, ריאקציונר, אטום, רברבן, יהיר" - אלה רק חלק מן התארים שהצמידו בכירים בבית הלבן לנתניהו, לדברי העיתונאי ג'פרי גולדברג.
בתקשורת הישראלית השמאלנית, במיוחד, השמצות נגדו היו לתחביב לאומי. "הוא נכנס לפאניקה מכל צל חולף וכל אִיום מרומז", התאונן בעל הטור הפוליטי בן כספית, "רק הוא מסוגל לשחק נגד עצמו ולסחוט תיקו". מבחינת נתניהו, העיר פרשן הטלוויזיה רביב דרוקר, המצב הוא תמיד "העולם נגד נתניהו". נחום ברנע כתב בחריפות הרַבה ביותר, "הוא לא כל כך גדול שהוא יכול להרשות לעצמו להיות כל כך קטן".
תום פרידמן, המקבילה האמריקאית של נחום ברנע, היה ביקורתי לא פחות ממנו. מבחינתו, נתניהו היה "מרגיז" ו"מנותק מהמציאות" והגינוי השכיח ביותר, "יהיר". הפרשנים האמריקאים - כמעט כולם יהודים - סלדו מנתניהו לא פחות מעמיתיהם הישראלים. ג'ו קליין מ"טיים" כתב שהוא "מביש... ציני וחצוף".
בעיני דיוויד רמניק מה"ניו־יורקר" נתניהו היה "זחוח ונטול יצירתיות דיפלומטית", אדם מסית ומדיח שמהווה סכנה "לעתיד ארצו". ליאון ויזלטיר תיאר אותו ב"ניו־ריפבליק" כ"דמות אפורה, מבולבלת, מגיבה ולא יוזמת... ברייה של בונקרים". כשהעליתי בפני ליאון את ההשערה ששׂנאתו לביבי הפכה פתולוגית, הוא רק משך כתפיים והודה, "כן, אני יודע, פתולוגית".
בהדרגה הבחנתי שהעוינות שעורר נתניהו דמתה לזאת שבאופן מסורתי עוררו היהודים. תמיד היינו ה"אחר" האולטימטיבי - קומוניסטים בעיני קפיטליסטים וקפיטליסטים בעיניים קומוניסטיות, לאומנים בעיני הקוסמופוליטנים והיהודי הבינלאומי בעיני הלאומנים הקיצונים.
כך, מקורות בבית הלבן טענו שנתניהו "פזיז", ואילו ישראלים רבים גרסו שהוא לא מסוגל לקבל החלטות. ה"ניו־יורק טיימס" הוקיע אותו כבלתי מתפשר, אבל "הארץ" תיאר אותו כמי שאינו נוקט אף פעם עמדה. בוושינגטון תקפו אותו מכיוון שהוא מנותק מאמריקה, ואילו הברנז'ה התל־אביבית זלזלה בו מכיוון שהוא אמריקאי מדי.
הימין הישראלי תקף אותו מכיוון שהוא חסר עמוד שדרה, השמאל מכיוון שהוא לא גמיש, החרדים מכיוון שהוא כופר בקודשי ישראל והחילונים מכיוון שהוא עושה דברם של רבנים. כולם הסכימו על כך שנתניהו צבוע, רודני ומשותק מרוב פרנויה - תכונות שכיחות אצל פוליטיקאים.
ובכל זאת נתניהו נשאר בתפקידו, ואיש כמעט לא היה מסוגל להתייצב נגדו. בתרבות הפוליטית הישראלית הברוטלית עצם ההישג הזה יוצא מגדר הרגיל, אבל הוא מדהים עוד יותר לאור המערכת הפוליטית הרעועה של ישראל.
בניגוד לנשיא ארצות הברית, הזוכה לקדנציה של ארבע שנים, כהונתו של ראש הממשלה בישראל יכולה להסתיים בכל רגע נתון בהצבעת אי אמון. המפקד העליון של כוחות ארצות הברית הוא הנשיא, אבל על צה"ל מפקדת ממשלת ישראל כולה, וראש הממשלה צריך לשכנע אותה לפעול. "היום הגרוע ביותר שלך בוושינגטון הוא היום הכי טוב של ביבי", הזכיר לי מדי פעם רון דרמר. בניגוד לקבינט של אובמה, שתואר פעמים רבות כ"צוות יריבים" מימי לינקולן, בממשלה של נתניהו ישבו שלל שרים שפעלו להפלתו.
אבל במשך שנים אף אחד מהם לא הצליח. אף פוליטיקאי אחר לא היה מסוגל לעורר את תחושת הביטחון שישראלים צריכים להרגיש כשהם משכיבים את הילדים לישון, למרות כל טרוניותיהם על נתניהו. הציבור הישראלי עדיין לא היה מסוגל לסמוך על אף אחד אחר שינהל מלחמה, יענה על האיום הגרעיני מצד איראן וימנע צמיחה של מדינת חמאס עזתית גם בגדה המערבית.
"בדרך זאת או אחרת", אמר לי מבין אחד בישראל, "כל הבחירות בעשרים השנה האחרונות עסקו בביבי". ובכל פעם הוא ניצח. בנימין נתניהו אולי לא תמיד אהוב - לא על אזרחיו, אפילו לא על המפלגה שלו - אבל גם אי אפשר להחליף אותו.
זה נתניהו שלמדתי להכיר, על כל הסתירות הגדולות הכרוכות בו. הוא הזכיר לי, פחות מיהודי מודרני, דווקא את העברים בני קדם, דמות תנ"כית בכוחותיו, במגרעותיו, בתאבונו, באומץ לִבו ובחמת זעמו, אדם הקוצר את יריביו בחרמש רטורי, וגורס אותם בשיניו הפוליטיות.
הוא ניחן בחוסן על־טבעי, וגם בשנות השישים לחייו עדיין היה מוצק ובעל סיבולת כסרן בסיירת מטכ"ל, וחשף לעתים נדירות בלבד את עומק תשישותו. הוא אמנם ניסה לישון חמש שעות בלילה - "מישהו חייב לנהוג", אמר - אבל רק לעתים נדירות זכה ליותר מארבע שעות שינה, ותכופות העירו אותו למקרי חירום.
פרשנים שונים ניסו להבין מה המקור להשקפת העולם של נתניהו, בעיקר השפעתו של אביו, בנציון. בנציון נתניהו היה היסטוריון ציוני בלתי מתפשר, אבל העביר רבות מ־102 שנותיו בארצות הברית. הוא תיעד את השורשים הגזעניים של האנטישמיות מימי קדם דרך האינקוויזיציה ועד לשואה.
הראייה העגומה הזאת של הגורל היהודי - שנואים בשל זהותנו, ולא משנה איך ננסה להסתירה - השחירה את תפיסת העולם של בנו, אמרו האנליסטים. נתניהו אמנם דחה את הטענות האלה, אבל דימויים של מְצָדָה, אושוויץ ואסונות התלויים כחרב מעל העם היהודי היו זרועים בנאומיו ואפילו בשיחותינו הפרטיות. "העולם רואה את ישראל כמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון", אמר לי פעם, "אבל זה יכול להשתנות בן לילה, ולהשאיר אותנו במצב פגיע מאוד".
השפעה נוספת על חייו הייתה לאחיו, יוֹני, מפקד סיירת מטכ"ל הנערץ שנהרג בפעולת החילוץ של בני הערובה משבי מחבלים באוגנדה ב"מבצע אנטבה" ב־1976. יוני, שיישאר לעד צעיר, יפה וסמלי, הצטרף לבנציון והעמיד רף נוסף - כך טענו כל הפסיכולוגים החובבים - שאליו לא יכול נתניהו להגיע לעולם.
אבל מי שהשפיעה על ראש הממשלה יותר מכול היא אשתו, שרה, כך טענה התקשורת. עמדותיה הפוליטיות היו גלויות, היא הייתה פסיכולוגית ילדים פעילה ואֵם לשניים, ואפשר היה לצפות שתהווה השראה לישראלים, ובעיקר לישראליות. במקום זאת הייתה שרה מקור לכותרות סנסציוניות שבהן נטען שהיא מתעללת בעובדי משק הבית, מבזבזת כסף על ימין ועל שמאל ומשפיעה במידה לא ראויה על המדיניות.
מעולם לא פגשתי את בנציון, וכמובן לא את יוני, אם כי תמונותיהם היו תלויות במקומות בולטים במשרדו הפרטי של נתניהו. את שרה הכרתי, אבל הקשר בינינו היה מוגבל לַפּעמים שבהן נכנסה לחדר שבו בעלה ואני טרחנו על נאום. היא הציעה הערות ובדרך כלל תמכה במאמצַי לגרום לכך שהטקסטים יהיו מיליטנטיים פחות.
פעם אחרת, בזמן שביקרה בוושינגטון ונסעה לפגישה היחידה שנקבעה לה עם מישל אובמה, נעצרה הלימוזינה של שרה בבלימת חירום והעיפה אותה למושב הקדמי. נגרם לה חתך חמור בכף הרגל, אבל היא סירבה לקבל טיפול רפואי ולא הזכירה בבית הלבן את הפציעה.
כששאלתי אותה למה, הסבירה שרצתה שהשיחה תתמקד אך ורק במשפחתה, ולא בכף הרגל שלה. הרושם שלי ממנה היה שהיא עיקשת, בעלת מחויבות עזה לבעלה, ושאסור להרגיז אותה. צילומים של שרה, הרבה יותר מאלה של אביו ואחיו המנוחים, היו תלויים על הקירות של ראש הממשלה.
וגם תמונה של צ'רצ'יל. שׂמתי לב לכך שכמו אותו אנגלי ב"טעם של פעם", גם נתניהו הוא לא בדיוק בן זמנו. הוא שנא תקינות פוליטית - ניסיתי לשווא לגרום לו לומר באנגלית "humanity" במקום "mankind" שאינו תקין פוליטית בעיניים פמיניסטיות. הוא תיעב את המילה "פרדיגמה" וסלד מכל המחשבים, הטלפונים הסלולריים והטֶלֶפְּרוֹמְפְּטֶרים.
בדומה לצ'רצ'יל, הוא האמין בכוחה של השפה, דחה בבוז סלֶנג ואת רוב הגידופים, ודגל במצוותו של הבולדוג הבריטי: בטיעון טוב יש להכות שוב ושוב במלוא הכוח. וכמו צ'רצ'יל, שהזהיר את העולם מפני האיום הנאצי המרחף מעליו, נתניהו ראה את עצמו כאדם בעל ייעוד היסטורי.
הגורל הטיל עליו משימה - להציל את העם היהודי, ולא משנה מה המחיר האישי שיהיה עליו לשלם. "דיברתי על האיום האיראני כשהיה אופנתי ודיברתי עליו כשלא היה באופנה", הכריז. "אני מדבר עליו עכשיו כי בכל הנוגע להישרדותה של ארצי, לא רק זכותי לדבר, אלא חובתי".
זכרתי תמיד שהוא נתן לי הזדמנות להגשים את החלום להיות שגריר, וחיבבתי את נתניהו, אבל מעולם לא הייתי לחברו. שנים של בוגדנות פוליטית הולידו בו חשדנות, ונראה היה שהוא לא טיפח חברויות ואפילו לא היה זקוק להן. הוא לא הצטיין בפרגון.
ובכל זאת, עדיין חשתי אהדה כלפיו בבדידותו, מנהיג של מדינה שאין בה כבוד רב למעמד ופעמים רבות עוד פחות לבעלי המעמד. אמרו עליו שהוא נהנתן, אבל לא נראה היה שהוא שואב מהן הנאה כלשהי. הוא אכל ושתה בנחישות חמורת סבר ועישן ככפוי שד את הסיגרים שלו. לא ראיתי את נתניהו מתרגע חוץ מאשר כשצפה בסדרת הטלוויזיה "שובר שורות". הוא התמודד עם משברים מתמידים מבית ומחוץ, שהיו שוברים את רוב האנשים.
משום כך, הרגשתי שלהצחיק אותו הוא מעשה חסד. בכל פעם שסיפרתי לו בדיחה גסה או נתתי לו שורה מצחיקה לנאום הוא היה חוזר עליהן שוב ושוב ומתפקע מצחוק, לפעמים במשך שעות. נוסף על קלות הראש הענקתי לו בתפקידי בוושינגטון נאמנות וכנות. מול מזגו התנ"כי הקשוח הצעתי עצות שהוא לא תמיד שׂשׂ לשמוע.
אחת ההמלצות שלי הייתה להתפייס עם אובמה, ולא להתעמת איתו, לספוג את המכות מידי הנשיא במקום לנסות להשיב מנה אחת אפיים. האמנתי שישראל צריכה לשמר את התמיכה מצד שתי המפלגות באמריקה ולהגדיל את מרחב התמרון שאולי יהיה נחוץ לנו בהמשך, בעת מלחמה. שימור הברית היה ונשאר בראש סדר העדיפויות שלי.
נתניהו עמד על כך שכניעה בסוגיות השלום עם הפלסטינים תערער את מהימנותה של ישראל לגבי האיום הדוחק מכול: איראן. אבל הגישה שלי סתרה לא רק את החשיבה האסטרטגית של נתניהו, אלא גם את אישיותו - מומחה, אסטרטג, טקטיקן וחיה פוליטית.
ייתכן שהשילוב הזה הרתיע אותי, ולא אמרתי לנתניהו את האמת הקשה מכול. פשוט: יש יותר מדי קווי דמיון בינו לבין אובמה. שניהם איטרים, שניהם מאמינים בכוחו של הנאום ומאמינים שהם האיש החכם ביותר בחדר. שניהם מתבודדים, סולדים מהחלטות פזיזות ונוטים לקבל את עצתה של אישה חזקה. ושניהם רואים את עצמם בתפקיד המשנה את ההיסטוריה.
קווי הדמיון ביניהם, אולי לא פחות מן ההבדלים ביניהם, הגבירו את הסיכויים לחיכוך בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו, יכולתי לומר לו זאת, אבל לא אמרתי. במקום זאת, כשראש הממשלה ירד מהמטוס במדרגות למסלול בבוקר 20 במאי, אמרתי רק, "ברוך הבא לוושינגטון, אדוני", והושטתי את ידי.
הוא לפת אותה ומשך אותי אליו. כשעיניו עדיין לוהבות, הוא הזכיר את המברק ששלחתי לו חודשים קודם לכן, ובו חזיתי את נאומו של הנשיא. "אתה ידעת", לחש.
בלייר האוס, מבנה אלגנטי בסגנון הפדרלי שנבנה בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, הוא בית ההארחה הרשמי של הנשיא, ממש מעבר לכביש מהבית הלבן. מבקרים מכובדים מתארחים שם בדרך כלל לשני לילות, אך לאור ביקורו הארוך יחסית של נתניהו, ראש הפרוטוקול של ארצות הברית, קפרישה מרשל היעילה להפליא, הקציבה לנו ארבעה.
עיצוב הפנים של בלייר האוס - הנברשת המסועפת, הקירות ספוני העץ וריפוד הבְּרוֹקָד - יוצר אווירה של חן מיושן. כאשר מזג האוויר מאפשר זאת, מקבלי ההחלטות מעדיפים להיוועד בחצר המוקפת סבכות. שם התאספו עתה יועציו של ראש הממשלה, שפופים על כסאות ברזל, וניסו להימנע ממשבר.
או לפחות להקל על המשבר הקיים. דן שפירו מן המועצה לביטחון לאומי, שכבר התרעם על "הציפיות" של נתניהו מן הנשיא, הזהיר אותי שעימות עם אובמה בעניין הנאום יהיה "שגיאה איומה, איומה". אבל נתניהו היה שטוף חֵמה בשל מה שראה כהפרת אמון בוטה ולא היה מסוגל - כפי שניסח את הדברים יועצו רון דרמר - לקבל בהכנעה את ההכרזה.
ההצהרה שהכין כדי להציג לנשיא הייתה ברוח זו, ואני הבנתי שתפקידי הוא להוריד ממנה דֶציבלים רבים ככל האפשר. שעות של דיונים משולהבים עברו בחצר עד שראש הממשלה הסכים להפנות את נזיפתו לפלסטינים, ולא לנשיא.
עברנו לבית הלבן ואובמה ונתניהו נועדו במשך שעתיים לבדם בחדר הסגלגל, בזמן שהצוותים שלהם התנצחו בחדר רוזוולט. מזכירת המדינה קלינטון הבטיחה לנו שהיא וצוותה עבדו קשה כדי להכניס עמדות פרו־ישראליות לנאומו של הנשיא, שאפילו לא הזכיר את חמאס.
אבל הישראלים עדיין התקשו להבין מדוע ירצה אובמה לגמול לאבו־מאזן על הבעיטה שנתן לו בשיניים. צפיתי שהפלסטינים פשוט יכניסו לכיס את הוויתור האחרון מצד אמריקה ואז יבקשו הכרה של האו"ם במדינה עצמאית על סמך קווי 1967. "כמו בנושא ההתנחלויות", הימרתי פעם נוספת, "ארצות הברית תצטרך להטיל וטו על המדיניות שלה עצמה".
הדיון עלול היה להתלהט, אבל באותו רגע נכנסו הממונים על הפרוטוקול והזמינו אותנו להצטרף לקודקודים בחדר הסגלגל. נתניהו ישב על קצה הכיסא ודיבר עם הנשיא בתנועות ידיים מודגשות. "כדי שיהיה שלום, הפלסטינים יהיו חייבים לקבל כמה אמיתות בסיסיות", פתח.
סנטרו של אובמה היה שעון על כף ידו ומבטו היה זועף. עשרות כתבים הבחינו בשפת הגוף המכווצת שלו. נתניהו מנה את האמיתות הללו: לא חזרה לקווי 1967, שרוחבם חצי מזה של הכביש ההיקפי של וושינגטון והם אינם כוללים את השכונות היהודיות הגדולות שנבנו מעבר להם. לא משא ומתן עם חמאס, שהוא קרא לו "הגרסה הפלסטינית של אל־קאעידה". לא חזרה של פליטים פלסטינים אל תוך גבולות המדינה היהודית.
בצורה אופיינית מאוד לנתניהו, המילים ששינן בעל פה חזרו על המורשת היהודית: "גירושים, פוגרומים ומעשי טבח ורצח של מיליונים". ישראל, כך סיכם, מחויבת לשלום, אבל "אין לנו מרווח גדול לטעות, כי ההיסטוריה לא תיתן לעם היהודי הזדמנות נוספת".
הייתי דחוק בין עשרות הנוכחים, הקשבתי לראש הממשלה וחשבתי - באופטימיות מופרכת - שההתנגשות נמנעה. לטעמי נשמע נתניהו תקיף אבל לא מטיף, וממוקד אך ורק בפלסטינים. כאילו כדי לחזק את הרושם הזה, הוא ואובמה יצאו אחר כך לטיול בן עשרים דקות במדשאה הדרומית, ודיברו בידידותיות. עקבתי אחריהם ממרחק מה, ושמעתי אותם קוראים זה לזה, כמו תמיד, ברק וביבי, ראיתי את הנשיא כורך את זרועו סביב האורח. "שלום, ידידי", אמר.
רק כשחזרנו לבלייר האוס שמעתי שהבית הלבן רותח מזעם. נראה שבמהלך דבריו של נתניהו סינן ביל דיילי, מחליפו הטרי של רם עמנואל כראש הסגל, באוזנו של רון דרמר, "הבוס שלך בדרך כלל פותח פה על אנשים שמארחים אותו?".
יכולתי לתאר לעצמי איך היועצים של אובמה פגשו אותו אחרי הטיול שלו במדשאה הדרומית והתלוננו על העלבון שלא יסולח מצִדו של נתניהו. בפעם הראשונה בהיסטוריה מנהיג זר נכנס למשרד הסגלגל והטיף פומבית מוסר לנשיא, הם זעמו.
תוך דקות רעמה המילה הטפה מכל כותרת, ואיתה גם יהירות ועלבון. בזיכרונותיו כתב דיוויד אקסלרוד איך מנהיגי הקונגרס והעולם נטרו לפעמים לאובמה מכיוון ש"אמר להם שהתנהגות נועזת היא לא רק חובתם, אלא גם משרתת את צורכיהם הפוליטיים". היה ברור שאובמה לא שמח להיות מצִדה השני של העצה הזאת. התוצאה הייתה בדיוק המשבר שניסיתי למנוע. המשימה היחידה עכשיו הייתה להגביל את הנזק.
השארתי את נתניהו ואת הצוות שלו בחצר וצלצלתי לכל מי שהכרתי בממשל. "אם היינו יודעים שראש הממשלה שלך מתכוון להעליב את העם האמריקאי ואת נשיא ארצות הברית לא היינו מזמינים אותו", גער בי דיילי. "כן, אתם יכולים ללכת לקונגרס ולקבל חיבוק מהרפובליקנים, אבל אתם צריכים לדעת שזה הנשיא שיש לכם לעוד שש שנים ולדעת שיש לכם בעיה".
בכל זאת, המשכתי לטלפן, ניסיתי למצוא דרך לנטרל את המשבר או לפחות למתן אותו. "אולי ראש הממשלה פשוט ייגש לבית הלבן וישתה בירה עם הנשיא?", הצעתי, נזכרתי איך אובמה שתה בירה עם השוטר מקיימברידג' שעצר את פרופ' הנרי לואיס גייטס. ההצעה נדחתה על הסף.
אף על פי כן המשכתי לחייג עד שבסופו של דבר טום דונילון, היועץ החדש לביטחון לאומי, שאג לי באוזן: "תפסיק להציף את הבית הלבן בשיחות!" נתניהו, כך גיליתי, הואשם לא רק בהטפה לאובמה, אלא בהשמטה מוחלטת של המילים "חילופי שטחים מוסכמים הדדית". טום צעק, "הוא עיוות בזדון את דבריו של הנשיא!"
היה לי רק כבוד רב לטום, ונימת קולו הפגועה קשות פגעה בי והבהילה אותי. בסופו של דבר הצעתי שראש הממשלה יפרסם הצהרה שתצטט את הנקודות החיוביות בנאומו של הנשיא. זה הרגיע קצת את דונילון.
כשחזרתי לחצר הייתי צריך לשכנע את נתניהו ואת צוותו שהכרחי לנסח את ההודעה הזאת מטעמו. ציפיתי להתנגדות רבה יותר, אבל ראש הממשלה הבין שהרחיק לכת מאוד והוא חייב לחזור בו מעט. "נכון שיש בינינו חילוקי דעות מסוימים, אבל הם בין חברים", נאמר בהצהרה.
"הנשיא אובמה הפגין את המחויבות שלו לביטחונה של ישראל, הן במילים והן במעשים, ואנחנו עובדים יחד איתו כדי להשיג מטרות משותפות". רק כשראיתי את המילים באוויר - קרוב לחצות - נרגעתי סוף־סוף ונזכרתי ש־20 במאי הוא יום ההולדת שלי.
אבל שִמחתי הייתה מוקדמת מדי, כנראה. באותו יום הופיע ב"וול־סטריט ג'ורנל" מאמר מאת ד"ר דורי גולד. דורי, שהיה שגריר מצליח לאו"ם בסוף שנות התשעים ויועץ בכיר לכמה ראשי ממשלה ישראלים, היה חלק מן הפמליה של ראש הממשלה והיה נוכח ב"הטפה" בחדר הסגלגל. כאילו בתגובה להאשמה של טום דונילון בעיוות דבריו של אובמה, נגע מאמרו בשאלת חילופי השטחים.
אובמה, נטען שם, הוא פתי אם הוא מאמין שאבו־מאזן יסכים למשהו שמעבר לחילופי שטחים "קטנטנים" ולא ישתמש במילים של הנשיא כדי לדחוף את ישראל מעבר לגבולות שלא ניתן להגן עליהם. "אנחנו רוצים להבין", הגיעה שיחת הגערה הבאה מן האגף המערבי. "אנחנו מזמינים את האיש הזה לבית הלבן והוא מתקיף את הנשיא?"
דורי ואני חברים מאז ימינו בקולומביה - עלינו ארצה יחד - וניסיתי כמיטב יכולתי להגן עליו. אבל לא יכולתי לעשות דבר - אנשי הממשל האמינו שהוא כתב את המאמר הזה על פי הנחיותיו של נתניהו. המשבר ניצת מחדש ואיים לצאת מכלל שליטה.
למחרת בבוקר, יום ראשון, נועד אובמה לנאום בפני ועידת "אייפאק". "הנשיא יתקיף את ראש הממשלה מול 'אייפאק'", הזהיר אותי ביל דיילי. "לא אכפת לנו אם הוא יקבל קריאות בוז". יכול להיות שביל צדק: כל נזיפה בנתניהו לפני הציבור הזה עלולה להפיק מהקהל תגובות חריפות. מעליי ריחף איום: עשרת אלפים תומכי ישראל קוראים קריאות בוז לנשיא. הארגון יספוג כתם שלא יימחה והברית בין ארצות הברית לישראל תיפגע, אולי ללא תקנה.
כשנכנסתי למרכז הכנסים רחב הידיים וולטר א' וושינגטון בשעה עשר בבוקר נופפתי לקהל הדחוס, והפגנתי אופטימיות למרות הפחד שאפף אותי. עשרים ושש הדקות הבאות, שבהן חיכיתי שאובמה יחזיר מכה, היו אולי המתוחות בחיי.
התמלאתי הקלה אין קץ כששמעתי את הדברים המתונים שאמר הנשיא - אחר כך שמעתי שדניס רוס עזר לו להירגע. במקום לנקום בנתניהו, חזר הנשיא והצהיר על המחויבות שלו ליתרון הצבאי האיכותי של ישראל ולקשריה ה"איתנים" עם אמריקה. במקום לדון את נתניהו ברותחין בנושא "חילופי שטחים מוסכמים הדדית" הנשיא רק הבהיר כי "הישראלים והפלסטינים יישאו וייתנו על גבול שונה מזה שהיה קיים בארבעה ביוני 1967".
ההגדרה העלתה קריאת בוז אחת, שטבעה מיד במחיאות הכפיים של הקהל, יחד עם אנחת הרווחה הרמה שלי.
ממרכז הכנסים מיהרתי בחזרה לבלייר האוס כדי לעזור לכתוב עוד שני נאומים. הראשון, ל"אייפאק", נקבע לערב המחרת, למורת רוחו של נתניהו מכיוון שלא יהיה ניתן לשדר אותו בשעה זו בישראל.
משום כך היה משקל רב עוד יותר לנאומו מול המושב המיוחד של הקונגרס, המשותף לסנאט ולבית הנבחרים, שנקבע ליום המחרת באחת עשרה בבוקר, כך שישודר בטלוויזיה בישראל בשעה שמונה בערב.
מעבר לפנייה הנרחבת הזאת לציבור הישראלי, המושב המשותף של הקונגרס אִפשר לנתניהו להציג את השקפותיו בנוגע לתהליך השלום ולאיראן, ולהדגיש את הברית בין ארצות הברית לישראל.
בין הספרים אפופי האבק ופסלי החזה הקולוניאליים בספריית בלייר האוס ישב הצוות וליטש את הנאום. גרי גינסברג מ"טיים וורנר" התנדב שוב להוסיף "מוזיקה" לדבריו של נתניהו. היו בהם כמה ויתורים פורצי דרך, כולל הכרה בכך שהסכם שלום חייב להשאיר "יישובים ישראליים מסוימים... מחוץ לגבולות ישראל", ובעזרת "יצירתיות ורצון טוב" אפשר יהיה לפתור את סוגיית ירושלים. אבל הנדיבות הזאת הייתה עלולה ללכת לאיבוד.
"יקרעו אותך בארץ בגלל הדברים האלה", אמרתי לראש הממשלה; "אז כבר עדיף שתדגיש את המחוות בפני הקונגרס". למחרת, אחרי לילה ללא שינה, יצאנו לגבעת הקפיטול. המוזיקה לנאוּם הייתה עדיין בשלבי החדרה.
לאורך השנים ערך הקונגרס יותר ממאה מושבים משותפים לשני הבתים, לראשי ארבעים מדינות. אבל רק למעטים מאוד מהם - ביניהם לרבין ולצ'רצ'יל - יותר מפעם אחת.
היה זה נאומו השני של נתניהו בפני מושב משותף של הסנאט ובית הנבחרים, והאולם היה דחוס, האווירה מחושמלת. לרגע מזהיר אחד לא ניתן היה להכחיש את התמיכה לישראל משני צדי המפה הפוליטית האמריקאית. חברים ליברלים ושמרנים, פרוגרסיבים ואנשי תנועת "מסיבת התה", קידמו בברכה יחדיו את מנהיגהּ של ישראל. התלהבות פחותה נרשמה בקרב העיתונאים הישראלים, ששרבבו צוואר מקומת הביניים וצילמו את שרה נתניהו.
גם אני לא הייתי מרוכז. משרד האוצר האמריקאי הכריז זמן קצר לפני כן על סנקציות נגד חברת ספנות בעלת קשרים לישראל שלכאורה עשתה עסקים עם איראן. חשדתי שתזמון ההודעה איננו מקרי, וניסיתי לשכנע גורמים במשרד האוצר להמתין לפחות עד אחרי הנאום. אבל סדרן איים לגרש אותי מן האולם בשל השימוש בטלפון סלולרי. בקושי היה לי זמן לנופף לשלום לסאלי ולבננו יואב שצפו מן היציע, כשראש הממשלה עלה לדוכן.
"חברים, לא צריך לבנות אומה בישראל. אנחנו כבר בנויים. לא צריך לייצא דמוקרטיה לישראל. כבר יש לנו דמוקרטיה. ולא צריך לשלוח חיילים אמריקאים לישראל. אנחנו מגנים על עצמנו".
נתניהו דיבר בשיא כישרון הנאום שלו, רגוע אך תקיף. בנאום היו רגעים של הומור - "אתם חושבים שאתם לא מתייחסים יפה זה לזה בקונגרס? בואו ליום אחד בכנסת" - וגם פאתוס: "יותר מדי ישראלים איבדו את אהובי נפשם. אני איבדתי את אחי".
הוא איחל החלמה מהירה לראש הממשלה הפלסטיני פיאד, שעבר התקף לב, והודה שוב ושוב לאובמה על תמיכתו הביטחונית. אכן, הייתה מוזיקה, אבל גם הדגשה קשה, חוזרת ונשנית, של זכותה של ישראל להתייצב נגד איראן ושל תביעותיה לפירוז כל מדינה פלסטינית עתידית. "הגיע הזמן שהנשיא עבאס יעמוד מול עמו ויאמר, 'אני אכיר במדינה יהודית'", התעקש נתניהו, "המילים האלה ישנו את ההיסטוריה".
הנאום, שאמור היה להימשך חצי שעה, נמשך כמעט כפול מזה, כיוון שחברי הקונגרס נעמדו ומחאו כפיים, נעמדו והריעו - עשרים ותשע פעמים. התרועות נשמעו במידה שווה משני צִדי הקשת הפוליטית, ורק פעם אחת, כשנתניהו הכריז "ירושלים חייבת להישאר בירתה המאוחדת של ישראל", הבחנתי שכמה דמוקרטים נמנעו ממחיאות כפיים. הפמליה של ראש הממשלה נכנסה לשיירת המכוניות בדרך בחזרה לבלייר האוס כשהד קריאות ה"בראבו" עדיין רועם באוזנינו.
כולם היו במצב רוח נהדר, כך נראה, חוץ ממני. כשרון דרמר ארז את המזוודה שלו הזכרתי לו איך הצליחה ישראל להכניע את האינתיפאדה השנייה בזכות "מקדמה" שנתן אהוד ברק כשהציע לערפאת מדינה פלסטינית בשנת 2000.
העולם, שהעריך את המאמץ מצִדנו בחתירה לשלום, נתן לנו מרחב פעולה לצאת למלחמה. אחר כך, שכבת עומק דיפלומטית נוספת - ההתנתקות מעזה ב־2005 - אִפשרה לישראל להילחם נגד חיזבאללה בלבנון. וכשהציע מדינה פלסטינית פעם נוספת לאבו־מאזן ב 2008 אהוד אולמרט הכניס לחשבון הבנק הדיפלומטי של ישראל את האשראי שהיה דרוש כדי להילחם בחמאס. "ואם נצטרך לצאת שוב למלחמה?", שאלתי את רון. "נכתוב צ'קים פתוחים מחשבון ריק".
המטאפורה שלי נשמעה הגיונית לרון, בוגר לימודי כלכלה ב"וורטון" וב"אוקספורד". אבל הוא היה גם שחקן פוטבול לשעבר, שרגיל לחטוף חבטות, ולכן רק משך בכתפיו. שאר אנשי הפמליה חייכו. הם נעמדו לצילומים רשמיים עם ראש הממשלה וצפו בו חותם בספר האורחים של בלייר האוס.
כל הזמן הזה הייתי אני צמוד לטלפון, ביקשתי לשמוע תגובות לנאום ממנהיגי הקונגרס, דמוקרטים וגם רפובליקנים. שני הצדדים נשמעו מופתעים מנימת קולו הלוחמנית של נתניהו. "אבל מה עם ה'יישובים מעבר לגבולותיה של ישראל'?", שאלתי אותם. "מה עם הפתרון לירושלים?". אף אחד לא זכר ששמע את הדברים בכלל. גם כן מוזיקה.
"אני מקווה שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מבין שמחיאות הכפיים בעמידה שלהן זכה בקונגרס", כתב תום פרידמן, שלא ציין את עשרים ושמונה הפעמים האחרות שבהן נשמעו מחיאות כפיים, "נקנו ושולמו בידי הלובי הישראלי". צלצלתי לפרידמן ברגע שהמאמר עלה לאתר ודחקתי בו לחזור בו מדבריו.
"אישרת את הסטריאוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, שיהודים קונים מושבים בקונגרס". אבל פרידמן סירב לחזור בו. "על כל שיחת מחאה שאני מקבל קיבלתי עשר שבירכו אותי על כך שאמרתי סוף סוף את האמת", אמר. "רבות מהשיחות האלה היו מבכירים בממשל".
לא הייתה לי שום סיבה לפקפק בטענתו של פרידמן. נהפוך הוא, היא רק אישרה את חששותַי. נתניהו, לדעתו של הממשל, הטיף לנשיא מוסר וגייס את הקונגרס נגדו. באימוץ קווי 1967, כך הרגישו מנהיגי ישראל, אובמה נתן תוקף לעמדה הפלסטינית והפר את אמונם.
בשנתיים שעברו התגלו מתחים חמורים בברית בין ארצות הברית לישראל, אבל אירועי ששת הימים האחרונים אימצו את המתחים האלה עד נקודת השבירה. ביציאה מנמל התעופה "דולס" נתניהו הזכיר שוב איך חזיתי את המשבר ו"ידעתי". לשם שינוי, הייתי מעדיף לטעות.
אקו"ם