כך חיסלה ישראל את "המהנדס" של חמאס, יחיא עיאש
מגזין "ישראל דיפנס" חושף פרטים חדשים על התוכנית לחיסול בכיר ארגון הטרור, מי שנחשב למבוקש מס' 1 של ישראל ושחוסל באמצעות טלפון ממולכד. על התקלה שכמעט שיבשה את המבצע ומה גרם לאבי דיכטר לכנות את המפעיל "אידיוט" ברגע החיסול?
יחיא עיאש ("המהנדס"), חוסל באמצע שיחת טלפון עם אביו ב-5 בינואר 1996. הוא היה אז "המבוקש מספר 1" של גורמי הביטחון בישראל. עיאש שהה בדירת מסתור בבית-להיה ברצועת עזה, ושירות הביטחון הכללי הצליח להגיע אליו לאחר מצוד ממושך. הוא החל ביהודה ושומרון ארבע שנים לפני כן, וכלל אלפי שעות אדם ושימוש במגוון כלים איסופיים ומבצעיים.עוד כותרות ב-nrg:
- "הבא להורגך השכם להורגו – תחת הוראות פתיחה באש"
- "ג'ודי ואורלי וילנאי איימו על מתלוננות נגד סילבן"
- ראש העיר דימונה: "העברת החומרים - פצצה מתקתקת"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את החיסול של עיאש, שלאחרונה מלאו לו עשרים שנה, מגדיר בדיעבד ח"כ אבי דיכטר, שהיה אז
ראש מרחב דרום בשב"כ, "מבצע נגד כל הסיכויים". ודווקא בשל כך ראוי המבצע, שהוצא לפועל באמצעות הפעלה מרחוק (מהאוויר) של מטען חבלה שהוטמן במכשיר סלולרי, לעיון במבט לאחור.
היה זה אחד הסיכולים הממוקדים הראשונים בשנות התשעים, פרי מבצע מורכב מאוד, מתוחכם, פורץ דרך ויוצא דופן שהוביל שב"כ בסיוע שאר גורמי הביטחון. ראש הארגון באותה תקופה היה כרמי גילון, שזמן קצר לאחר מכן התפטר מתפקידו בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין. יעקב פרי קדם לו בתפקיד ראש השב"כ בתחילת ה"טיפול" בעיאש. את גילון החליף עמי איילון. משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון הנוכחי, היה אז ראש אמ"ן. אגף המודיעין בצה"ל היה שותף פעיל ומשמעותי במעגל המודיעיני-מבצעי, כמו גם חיל האוויר.
עיאש, יליד הכפר ראפאת בשומרון, למד הנדסת חשמל במכללת ביר-זית, וזכה משום כך לכינוי "המהנדס". בראשית שנות התשעים הוא היה ממייסדי גדודי עז א-דין אל קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, ונמצא מאז 1992 במעקב של שב"כ. המעקב החל בעקבות סיכול פיגוע מכונית תופת ברמת-אפעל שעיאש הכין ושיגר. הוא סומן כ"מהנדס" שיזם, תכנן והפיק רבים מפיגועי ההתאבדות של אותם ימים, והכין את חומרי הנפץ ששימשו להם. בין 1993 ל-1994 תכנן עיאש שורת פיגועים - החל בפיגוע ההתאבדות הראשון במחולה, ופיגועים רבים בעפולה, בחדרה, בבית-ליד, באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל-אביב ועוד רבים אחרים.
עיאש הפך למבוקש הבולט ביותר של גורמי הביטחון, אך הצליח לחמוק שוב ושוב. הוא הבין שהוא נמצא על הכוונת, והקפיד, בסיוע מערך סייענים, להיות בתנועה מתמדת. ככל הנראה הוא לא ישן יותר מלילה אחד באותו מקום. כמה פעמים הוא כמעט נלכד, אך בכל פעם רק כמעט. בהמשך, ובשביל להקשות על מבקשי נפשו ולצמצם את הסיכון ללכידתו, עבר עיאש מיהודה ושומרון לרצועה, כנראה כשהסתתר במשאית ירקות.
אמנם המצוד אחר עיאש החל כבר ב-1992, אך באוקטובר 1994, לאחר פיגוע ההתאבדות ברחוב דיזנגוף, חלה קפיצת מדרגה. ראש הממשלה רבין הורה להאיץ את המאמץ לחיסולו, והדגיש את חשיבות המהלך ודחיפותו. לאור ההנחיה הוגברו המאמצים, והמשימה קיבלה כיוון אחר. תמונתו של עיאש הייתה מוכרת לכל חיילי צה"ל, אך עדיין הוא הצליח לחמוק.
גם לאחר שעבר מיהודה ושומרון לרצועת עזה בראשית 1995, המשיך עיאש להכין ולשגר פיגועים, כשהוא מקפיד על כללי זהירות ומשנה את מיקומו. סייענים רבים של חמאס דאגו לצרכיו, ללוגיסטיקה ולמקומות מסתור. הוא עצמו המשיך להכין מטענים במו ידיו, ולשגר פעילי חמאס לפיגועי התאבדות ישראל. באופן אישי "חתום" עיאש על עשרות הרוגים ישראלים ומאות פצועים.
בשלב מסוים הוחלט בשב"כ "ללכת בעקבות האישה", ולנצל נקודת תורפה משמעותית שעלתה תוך כדי המאמץ המודיעיני המתמשך: אשתו ובנו הקטן, שנותרו בכפר בשומרון. עיאש קיים עמם קשר טלפוני. לאחר מעקב מתמשך התברר כי בכוונתה של האישה לעבור לרצועת עזה, כדי להיות קרובה לבעלה. שב"כ אפשר את המעבר, ובמרץ 1995 אותרה הרעייה בבית-להיה.
דיכטר מודה שכל המאמצים והאמצעים האיסופיים שהשב"כ וצה"ל השקיעו - דרך ויזינט (מודיעין חזותי) סיגינט (מודיעין תקשורתי), ויומינט (מודיעין אנושי) - לא העלו דבר במשך חודשים. עיאש "נעלם מהרדאר", ועל כן הוחלט לעבור מאמצעים סבילים לפעילים, ובכמה דרכים.
הנחת המוצא הייתה שעיאש פועל וחי לא הרחק מאשתו, בייחוד לאחר שנודע כי זו אף ילדה בסוף 1995 את בנם השני. מאמץ ממוקד התבצע מול אזור בית-להיה, בניסיון "לסמן" כל מי שהיה עשוי להיות לו קשר לעיאש. מעקב מודיעיני מתמשך, מורכב ומתוחכם שהתבצע כ"עבודת נמלים", ושכלל מיפוי של מכלול בסיסי המידע וחתכים שונים על פעילי חמאס המתגוררים באזור, הביא לבסוף ל"בינגו". שורה של סימנים הצביעה על פעיל חמאס בשם אוסאמה חמאד, שלפי המידע הייתה לו היכרות מוקדמת עם עיאש מתקופת לימודיהם במכללת ביר-זית.
המעקב אחרי חמאד עורר את ההבנה שעיאש נוהג להגיע אל הדירה של חברו בבית-להיה כדי להיפגש עם רעייתו וילדיו. מהמעקב הסיגינטי עלה גם שעיאש מקפיד לקיים שיחה שבועית עם אביו מביתו של חמאד. המידע הזה סיפק נקודת מתפס מבצעית, שעליה גם נבנה מהלך החיסול.
לאחר איתור הסייען ונקודת הייחוס, צריך היה להחליט כיצד לבצע את הפעולה, ולמצוא את הדרך היעילה אל הסייען. דיכטר הגדיר זאת כ"להלביש עליו גלגל הצלה, לנסות לעטוף אותו ולהגיע הכי קרוב שאפשר". כאן הוחלט "לגייס" כ"גלגל הצלה" את קרוב משפחתו, כאמל חמאד, קבלן ואיש עסקים אמיד ובולט ברצועה, שקיים פעילות רחבה גם בישראל. עד אותו רגע, ככל הנראה, הוא לא היה קשור לשב"כ, אך מרגע ש"סומן" כמטרה החל השינוי בנתיב חייו של עיאש החל מתקתק, בלי ששניהם מודעים לכך. שב"כ יצר קשר עם כאמל חמאד, והחל "לגלגל" תסריט שכל במאי הוליוודי ישמח לאמץ.
תחילה גרם שב"כ לקבלן חמאד להבין כי לטובת המשך תנועתו החופשית בארץ ופעילותו העסקית רצוי שישתף פעולה. במסגרת זו הוא התבקש להעסיק את קרוב משפחתו אוסאמה, ובהמשך גם להעביר לו מכשיר סלולרי לקרוב משפחתו. דיכטר מעיד כי תחילה הועבר המכשיר כדי להרגיל את אוסאמה חמאד לשימוש בו.
זמן מה לאחר שהמכשיר היה בשימוש, כשאוסאמה "התרגל" אליו מצד אחד ואנשי שב"כ זיהו את אופן השימוש בו, התבקש כאמל חמאד להעביר את המכשיר בחזרה לשב"כ. הצוות הטכני של המבצע הטמין בו חמישים גרם של חומר נפץ. בהקשר זה מדגיש דיכטר כי מלכתחילה הקפידו בכל שלבי התכנון והביצוע שכמות החומר נפץ לא תפגע בחפים מפשע, אלא רק במי שאוחז במכשיר צמוד לאוזנו. משום כך נשללו רעיונות מבצעיים אחרים, כמו השימוש בציוד אחר שהיה עלול לפגוע באנשים נוספים. את הרעיון המבצעי זוקף דיכטר הן לזכות אנשי הטכנולוגיה של שב"כ, והן לעובדה שהעבודה התבצעה תוך סנכרון ושיתוף פעולה תמידיים.
כעת נותר רק להמתין להזדמנות. בסוף דצמבר 1995 נעשה הניסיון הראשון: הטלפון הקווי בביתו של חמאד "טופל" ושובש, בשביל לאלץ את עיאש להשתמש בסלולרי של חמאד. אביו של "המהנדס" הכיר את מספר הטלפון הסלולרי של חמאד, והתקשר לעיאש. אלא שכאן הדרמה החלה: המפעיל של שב"כ לחץ על הכפתור שהיה אמור להפעיל את האות האלקטרוני באמצעות כלי טיס, והשיחה נמשכה ללא הפרעה. המטען לא התפוצץ.
הקבלן-הסייען, שלא הבין ולא ידע על חלקו הקריטי במבצע, התבקש להביא את המכשיר מאוסאמה בתואנה של בדיקה טכנית. גם כאן התגלתה מורכבות. "לא פשוט לקבל מכשיר שיש בו מטען חומר נפץ, שעלול להתפוצץ בכל רגע", מסביר דיכטר. אבל הטלפון הגיע ליעדו, והבדיקה בוצעה. אנשי הטכנולוגיה איתרו את מקור הכשל: חוט קרוע.
המכשיר הוחזר לכאמל וממנו לאוסאמה חמאד, וב-5 בינואר 1996 צצה הזדמנות נוספת. עיאש הגיע לביתו של חמאד, שוב שובשה התקשורת הקווית ובתהליך מורכב הביאו את האב להתקשר שוב לסלולרי.
עיאש הספיק לומר משפט אחד, ואנשי שב"כ הצליחו מיד לזהותו כדובר. המפעיל לחץ על כפתור ההפעלה, והיה רגע של שקט. לדיכטר, מפקדו, אמר המפעיל "שוב פספסנו". דיכטר השיב: "אידיוט, הוא התפוצץ". ואכן, המטען עשה את שלו, ראשו של עיאש נפגע והכול כבר שייך להיסטוריה.
חשוב להדגיש שלמרות שהיה זה מבצע של שב"כ, הוא היה פרי שיתוף פעולה מבצעי-מודיעיני משולב עם חיל האוויר ואמ"ן. "מבצע נגד כל הסיכויים", מגדיר אותו דיכטר שני עשורים אחרי, ונזכר: "אחרי שנים וחודשים של חיפושים, התחושה הייתה שסיכויי ההצלחה קלושים. אבל אספנו פרוטה לפרוטה: השטח הביא את המטרה, והטכנולוגיה את הרעיון המבצעי. זה אחד היתרונות של גוף קטן כמו שב"כ, שכולם מכירים את כולם ועובדים ביחד".
בעקבות החיסול נעצרו על ידי הרשות הפלסטינית אוסאמה חמאד ורבים מבני משפחתו של הסייען בעל כורחו, כאמל. אלמנתו של עיאש האשימה את גורמי הביטחון הפלסטיניים, וטענה שהעבירו לישראל מידע שהביא לחיסולו של בעלה. לדבריה, לאחר אחת הפגישות האחרונות שלהם הגיעו לדירת המפגש אנשי ביטחון פלסטינים. לטענות האלה לא היה אימות, וככל הידוע יאסר ערפאת לא נענה לפניות הישראליות לסייע באיתורו של עיאש.
מסלול חייו של איש העסקים כאמל חמאד, ששהה בשטח ישראל בזמן החיסול, השתנה. חמאס והרשות הפלסטינית הוקיעו אותו כבוגד וכמשתף פעולה למרות שהופעל ללא ידיעתו, והוא איבד את כל הונו ורכושו. הוא נכנס לתוכנית שיקום של שב"כ, יצא לארה"ב, אך לא נקלט וחזר לארץ. איש ביטחון ישראלי ותיק, שהכיר אותו וקיים עמו קשרי עבודה שוטפים בתקופה שהיה "מלך" ברצועה, סיפר שכמה שנים לאחר החיסול פגש בו באקראי בקניון איילון. האיש היה שפוף ומריר, והלין על התרגיל שעשו לו ועל המחיר הכבד ששילם. הוא אף טען שלא עמדו בהתחייבויות כלפיו.
עשרות אלפים מתושבי הרצועה נטלו חלק בהלווייתו של יחיא עיאש, שהפכה להפגנת כוח של חמאס. מנהיגי הארגון הבטיחו כמובן פיגועי נקמה. סביר להניח שאם עיאש היה נותר בחיים, הוא היה ממשיך להוציא פיגועים. מצד שני, ייתכן שהגברת הפיגועים תחת הכותרת "פיגועי נקמה", בנוסף על הפיגועים ה"רגילים", קבעה את תוצאות הבחירות שהתקיימו ב-1996. הציבור הישראלי אמר "לא" לשמעון פרס ולדרך השלום, ובחר בבנימין נתניהו.
את עיאש החליף מוחי א-דין שריף, שחוסל ב-1998. עיאש זכה להנצחה ברשות הפלסטינית, ובין השאר קראו על שמו ב-2010 רחוב ואף את קריית הרשות הפלסטינית ברמאללה. מאז מציינים בחמאס את זכרו מדי שנה, ומשתמשים בדמותו בהקשרים שונים. אגב, אחד משני בניו נעצר בראשית 2015 במסגרת מעצרים של גורמי הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון.
אל"מ (מיל') דוד חכם, יועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון ואחד המומחים הבקיאים והוותיקים בנושא חמאס, שימש אז יועץ מדיני למערכת הביטחון בנושא הפלסטיני, וליווה את המשא ומתן על יישום תהליך אוסלו. "החיסול של עיאש, כמו גם פיגועי ההתאבדות, לא פגעו בהמשך התהליך. כשלושה חודשים לפני החיסול, ועל אף הפיגועים הקשים של חמאס, נחתם הסכם הביניים בקהיר, וכשבועיים לאחר החיסול התקיימו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית", הוא מספר.
חכם מעיד כי למרות שאחרי החיסול הפך עיאש לגיבור ברחוב הפלסטיני, "החיסול לא הרתיע את הרשות הפלסטינית מלהמשיך במגעים עמנו. התהליך והדיונים נמשכו, כשכמובן חזר ועלה בהם גם נושא הטיפול בטרור".
לגבי שאלת המחיר ונכונותו של הסיכול ההוא משיב ח"כ אבי דיכטר בנחרצות: "סיכול טרור זה עניין של אסטרטגיה, לא טקטיקה. אם אתה מחליט שזו הדרך, אתה צריך לפעול בכל הזדמנות, ולא רק כשנוח לך. מדובר במאמץ מתמשך, וצריך לפעול ולהכות כל הזמן, להפתיע את גורמי הטרור ולגרום להם להיות במתח מתמיד ותחת איום, לא באופן מזדמן". מעבר לכך מדגיש דיכטר כי עיאש היה בהליכי תכנון והכנה של פיגועים נוספים נגד ישראלים.
דוד חכם מוסיף כי "הסיכולים היו ועודם אמצעי חשוב והכרחי במאמץ מול הטרור - הן לפגיעה ביכולות הטרור והן כצעד הרתעתי. בחלק מהמקרים יש לכך השפעה מיידית על צמצום הפיגועים, ובחלק לא. נכון שברוב המקרים צומח דשא חדש, נמשכים פיגועים והטרור, אך זהו מהלך שהחשיבות והיעילות שלו על ארגוני הטרור גדולות ומשמעותיות בתהליך מצטבר, והסיכולים בהחלט משבשים את סדר היום של אנשי הטרור ואת התנהלותם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם