שוויון בפני החוק? כך תפרו הטרדה מינית
הן היו חלק מקבוצה שקיימה מרצון יחסים שונים ומשונים, ובעקבות סכסוך רקמו קנוניה והאשימו באונס את חברם לשעבר. אם האחראיות לתלונות השווא לא ייתנו את הדין, השוויון בפני החוק יהפוך לאות מתה
אם התיק הזה לא יסתיים במיצוי דין ממשי עם העברייניות, למערכת אכיפת החוק יהיה קשה מאוד לשכנע את אזרחי ישראל שהטיפול בתיקי עברות מין הוא ענייני והוגן. בית המשפט העליון נתן גושפנקה סופית להכרעת הדין של שופטת המחוזי בתל־אביב דליה גנות, בתיק ביבים מצחין שאולי לא היה מעסיק אותנו אלמלא היה מציף סוגיה ציבורית ראשונה במעלה - השוויון בפני החוק.
עוד כותרות ב-nrg:
פרישת זילברטל: פתח לשינוי דרמטי בהרכב שופטי העליון
שנתיים מאסר למחבר מסמך "מלכות הזדון"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כרגע התמונה עגומה: השופט ניל הנדל נענה לבקשה המוזרה של הפרקליטות ולא חשף את שמות העברייניות (שמותיהן, אגב, גלויים בפסק המחוזי ת"א). בנוסף, שום סנקציה פלילית או משמעתית לא ננקטה נגד עו"ד רוני אלוני־סדובניק, אף שבית המשפט עמד על מעורבותה העמוקה ברקימת המזימה.
השופטת גנות החליטה שלא לקבוע האם "הקבוצה ללימודי פילוסופיה" שהונהגה ע"י ר"ש (שמה המלא אסור לפרסום, י"י) התנהלה ככת או לא. מה שברור הוא שמדובר היה בקומונה שיתופית שהרוויחה כסף מניהול גני ילדים באזור השרון, ושחבריה עסקו בזמנם החופשי בעיקר בחילופי זוגות ויחסים מיניים שונים ומשונים. "אין ספק כי האווירה המתירנית תרמה לא מעט להיווצרות היחסים העכורים בין חברי הקבוצה, כפי שהתבטאו במלוא כיעורם בניהול התביעות", העירה השופטת.
בעקבות סכסוך שהתגלע בקבוצה התלוננו ארבע נשים כי חבר הקבוצה אורי דניאל אנס אותן במועדים שונים. פסק דינה של השופטת גנות, המשתרע על 113 עמודים, מתאר כיצד רקמו הנשים - בסיועם של עו"ד רוני אלוני־סדובניק והיחצן מוטי מורל - את "תוכנית הנאנסות". עיקרה: להוביל את דניאל למצב של "מפסיד במשפטים, מפסיד בחיים, בורח, נעלם, מפסיק להטריד". שופטת המחוזי, שקבעה שכל התלונות הומצאו במסגרת הקנוניה, הטילה על התובעות פיצוי חסר תקדים של כמיליון שקלים ורבע, בתוספת הוצאות משפט כבדות. הנשים ערערו לעליון באמצעות עו"ד אלוני־סדובניק.
פסק הדין המרכזי של השופט יצחק עמית הנו מסמך מרתק לכל מי שרוצה להבין כיצד פועלים גלגלי השיניים בתהליך קבלת ההחלטות בעברות מין. השופט מסביר מדוע הרף הראייתי הנדרש כדי להרשיע אדם בעברות אלו נמוך באופן משמעותי מהרף הנדרש בכל עברה אחרת. "בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות מכשיר דיוק אוטומטי", קובע עמית. "יש ובית המשפט מסתפק בגרעין האמת של גרסת המתלונן, ולעתים בגרעין הקשה של הגרסה, למרות שקרים בוטים של המתלוננות".
בהמשך טובע השופט עמית מטבע לשון מעניין להגדרת עברות מין: "ההכרה בתופעות (המאפיינות נפגעי עברת מין, י"י) הובילה ליצירת הלכות ייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ'מובלעת ראייתית'". בתרגום חופשי, 'מובלעת ראייתית' משמעה שעקרון־העל במשפט הפלילי,שלפיו אין מרשיעים אדם אלא אם הוכחה אשמתו למעלה מכל ספק סביר, אינו רלוונטי לעברות מין. כהערת אגב מוסיף השופט כי "מחוץ לבית המשפט מתירנות מינית עשויה להיות מושא לדיון חברתי ומוסרי. אך במסגרת הליך משפטי, נורמה של מתירנות מינית אינה רלוונטית להוכחת יסודותיהן של עברות מין".
כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר עד כמה התיק הנוכחי חריג. לשופט חשוב להסביר כיצד ארבע תלונות על אונס מסתיימות בקנסות כבדים למתלוננות. "אין בכוחם של כלי העבודה הייחודיים שהקימה הפסיקה בשנים האחרונות להקים גרסה יש מאין", כתב עמית, והוסיף באופן חריג המחשה ויזואלית למופרכוּת שבטענות המערערות.
עמית הציב את המתלוננות בטבלה שהראתה את הכשלים שמהם סובלות כל ארבע העדויות: בכל העדויות ישנן סתירות קשות, כל העדויות נכבשו במשך קרוב לעשור, אף אחת מהמתלוננות לא סיפרה לשום אדם בעולם על המקרים עד לרגע הגשת התלונה, כולן מתאפיינות בהתנהגות לא רציונלית (כמו המשך קיום זוגיות ויחסים אינטימיים עם דניאל גם לאחר מועד ה'אונס' כביכול), בשתיים מתוך ארבע העדויות התפתחה והשתנתה הגרסה עם הזמן, ארבע התלונות תוזמנו למועד שבו הופיע מניע זר (הסכסוך הכלכלי של ראש הקבוצה עם דניאל), ובשלושה מקרים נטען לאמנזיה (כך למשל, המתלוננת לא זכרה את אירוע האונס במשך קרוב לעשור עד שהגיעה לטיפול פסיכולוגי). על בסיס ממצאים אלו ואחרים אישר עמית את פסק הדין של המחוזי, שקבע כי מדובר בקנוניה ובמזימה לכל דבר.
אליבא דעמית, עניין לנו בתלונות שווא מתוכננות ומתוזמנות, שהוגשו תוך ניסיון ציני לנצל את הקלות שבה ניתן להרשיע גברים בעברות מין. "ראוי לציין כי הדמיון בין ההסברים שסיפקו ר', ד', ומ' לכבישת עדותן... מחזק את המסקנה כי מדובר במזימה מתוכננת ומתואמת", כתב השופט (עמ' 33). בפסק הדין הוא נותן דוגמאות לחורים ולסתירות שבעדויות המתלוננות: "אותו ערב היא נכנסה לביתו, התפשטה והציעה לו לקיים יחסים. לדבריה זה היה אקט של ייאוש שנעשה מתוך מצוקה קיומית ו'מעין התאבדות', ולא הצעה רצונית. אניח לקורא לשפוט את הדברים" (עמ' 37). "טענות התובעות לפיהן פחדו מהנתבע, אינן אלא תיאום גרסה שאין לה על מה להתבסס ומטרתה להשחיר את אישיותו" (עמ' 39). "בחינת מכלול הראיות מלמדת בבירור כי המתלוננות ניגשו להתלונן במשטרה מתוך מניע ברור - להפליל את אורי בביצוע עברות מין לאחר שנתגלע סכסוך בינו לבין ר"ש. מדובר בפעולה מתואמת שנועדה להשיג מטרה טקטית קבוצתית - הכרעתו של אורי" (עמ' 47).
הקנוניה לא כללה רק תלונות למשטרה. על פי פסק הדין, לאחר שהמסלול הפלילי לא צלח ותיקי החקירה נסגרו, הפנו הנשים את מאמציהן לאפיקים אחרים: תביעות אזרחיות, פניות ללשכת עורכי הדין והפגנות נגד "האנס הסדרתי". הן הקימו קבוצת פייסבוק, ניהלו הפגנות מול משרדו של עורך הדין ומיררו את חייו בכל דרך אפשרית.
בפסק הדין של העליון יש גם דעת מיעוט תמוהה של השופטת דפנה ברק־ארז. אחת הטענות המרכזיות שלה היא החשש ל"אפקט המצנן", במקרה שיוטלו סנקציות על מתלוננות. השופט עמית מתאפק שלא לתקוף את חברתו על הטיעון הזה. "אני שותף לחששה של חברתי מאפקט מצנן, (אך) אין בכך כדי לשנות מהמסקנה הסופית", כתב. חשוב לציין כי בניגוד לפרסומים מטעמה של אלוני־סדובניק, גם ברק־ארז לא ביקשה לבטל את פסק המחוזי אלא להפחית את סכום הפיצוי שהושת על כל אחת מהמתלוננות לסך של 50 אלף שקלים. בשורה התחתונה, סכום הפיצוי נקבע על פי דעת הרוב - השופטים עמית ושהם - בגובה 550 אלף שקלים, בתוספת הוצאות משפט.
מובלעת פלילית
הסיפור החשוב בעיניי הוא לא הזנאים הפרנקיסטים שאיבדו את הראש, אלא עו"ד רוני אלוני־סדובניק, העומדת בראש משרד עורכי דין. אלוני־סדובניק היא אחד השמות המפורסמים בכל הקשור למרדף אחרי חשודים בעברות מין, והיא מספרת שבילדותה נפלה קרבן לעברה כזו. מעקב אחרי דפוסי התנהלותה המפוקפקים, ובייחוד אחר חוסר האונים של טיפול הרשויות במעלליה, מעלה חשד כבד שמדובר פה ב"מובלעת פלילית" לכאורה שאיש לא מעז לעסוק בה.
בפסק דינו הטרי מהשבוע מגלה השופט עמית כיצד רשלנותה של אלוני־סדובניק בערעור הרימה לו להנחתה. הוא מצטט אותה: "המשיב ניהל מערכת יחסים זוגית תוך קיום יחסים עם בנות הקבוצה, לעתים באופן חופף ובעת ובעונה אחת. ההתנהגות המינית המתירנית שנהגה בין חברי הקבוצה, כפי הנראה עוררה את חמתן של המתלוננות להגיש נגד התובע תלונות. אין לתובע אלא להלין על עצמו, ולא ברור כיצד הוא יכול לטעון לקיומו של נזק בלתי ממוני, מקום בו התנהגותו שלו גרמה לצער ולעגמת נפש לחברות הקבוצה".
השופט קורא ולא מאמין: "אינני רואה כיצד ניתן להבין את הדברים אם לא כהודאה בכך שהיחסים נעשו בהסכמה ולא בכפייה... (זהו) קו הגנה שני או שלישי שלא ניתן לעשות בו שימוש מבלי להודות בכך שטענת האונס היא טענה שקרית". במילים אחרות, עמית מסביר כיצד להיטותה של אלוני־סדובניק לפגוע בדניאל בכל דרך, גרמה לה לטעות ולהודות בשקר. כזכור, פסק הדין של המחוזי תיאר כיצד רקחה אלוני־סדובניק יחד עם היחצ"ן מוטי מורל את חיסולו המשפטי והציבורי של דניאל. "הפנייה ללשכת עורכי הדין נעשתה באופן זדוני ובחוסר תום לב", כתב עמית בסיכום פסק הדין.
אלוני־סדובניק הגיבה בדף הפייסבוק שלה לפסק הדין. היא נקטה שני תעלולים: הראשון, הפניה לדעת המיעוט של דפנה ברק־ארז, מבלי לציין שגם היא לא הפכה את פסק הדין של המחוזי. השנייה - טענה שהשופטים לא הפכו את פסק המחוזי מכיוון שרוב חברי ההרכב היו גברים. הבנתם? אליבא דאלוני־סדובניק, גברים לא יכולים בכלל לשבת בתיקי אונס. אגב, היא שכחה לציין כי את פסק הדין החמור שחטפה במחוזי כתבה דווקא אישה.
זו אינה הפעם הראשונה שבה אלוני־סדובניק מתעלמת מהאמת כדי להשיג מטרות מפוקפקות. בעבר תיארתי כאן כיצד היא פעלה בתיק שבו ייצגה נפגעת עברת מין שתבעה פיצויים משלושה בני מיעוטים ('הגנה מן הצדק', גיליון 837). אלוני־סדובניק הגישה תלונה בטענה שסנגורם של הנאשמים, עו"ד מנחם בלום, דרש מהמתלוננת להדגים כיצד אנסו אותה לטענתה בני המיעוטים, בעוד ששלושת השופטים במחוזי ירושלים צפו ושתקו.
"שיא הזוועה התרחש בשלב מסוים של חקירתה באולם (ילדה בת 15 בעת מתן העדות). אל מול פניהם של האנסים ושלושת השופטים, דרש ממנה עו"ד בלום לגשת למרכז האולם, לכרוע על ארבע ולהדגים בתנועות את תזוזות הגוף של ראשון האנסים", טענה עורכת הדין בתלונה שהגישה להנהלת בתי המשפט וללשכת עורכי הדין. לטענתה, המתלוננת חוותה טראומה והשפלה עמוקה, פרצה בבכי ונמלטה מהאולם. מיד לאחר הגשת התלונה מיהרו שתי עיתונאיות לפוצץ את הפרשה, ושרת המשפטים דאז ציפי לבני הצטרפה בדרישה בהולה לפתיחת חקירה נגד השופטים.
כזכור, נציב תלונות הציבור על השופטים גילה שהתלונה לא דומה למה שהתרחש באולם בית המשפט. הנציב אליעזר גולדברג ציין כי עו"ד אלוני־סדובניק הגישה את התלונה כחמש שנים וחצי לאחר הדיון האמור, בעוד שהיא כלל לא נכחה בדיון. עוד גילה הנציב שעורכת דין מטעם מרכז 'נגה' לנפגעי עברה שנכחה בדיון לא הבחינה בשום דבר חריג, ושקלטת שבה תועד הדיון מוכיחה שהצעירה לא נדרשה להדגמה משפילה כפי שנטען. גולדברג ניקה לחלוטין את השופטים, ודרש משרת המשפטים לתת לדבריו ביטוי בתקשורת. ה'גיבוי' היחידי שנתנה לבני היה בהכרזה כי כל שופט שידון בפגיעות על רקע מיני יחויב בהשתלמות מקצועית כדי למנוע סיטואציות של "חוסר רגישות".
ואנחנו שואלים: איפה לשכת עורכי הדין? מדוע היא לא שוללת לה את רישיון המקצוע? היכן הפרקליטות? מדוע היא לא פותחת נגדה בחקירה פלילית? את המחיר הכבד על ההתנהלות הזו משלמות דווקא הנפגעות. בארגוני הנשים זועמים על אלפי החותמים על העצומה למען תא"ל אופק בוכריס. מבלי להתייחס לגופו של מקרה, בעקבות פרשיות אלוני־סדובניק אפשר להעריך מה גורם לציבור לנהוג כך. כל עוד מתלוננות שווא חומקות ממתן דין וחשבון על מעשיהן, קשה מאוד לבסס אמון ציבורי במערכת אכיפת החוק בנושאי עברות המין.
תגובת עו"ד רוני אלוני־סדובניק: "תמוה ועצוב בעיניי שעיתון כמו 'מקור ראשון' מעלה טענה שאין לה זכר בפסק הדין של העליון, שבשום מקום בו לא נכתב שהייתי שותפה לקנוניה כלשהי. ההפך הוא הנכון. רק שופט אחד מהשלושה הזכיר את שמי וציין כי 'כפי שנקבע במחוזי, עו"ד סדובניק לא הייתה צד להליך, וניתן להניח כי לא ידעה לאמת או לשלול את אמיתות התלונות'. שתי המתלוננות שכרו את שירותיי במאי 2011, וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בהן מעולם, זאת בשעה שבפסק הדין נקבע כי חצי שנה לפני כן, בינואר 2011, נרקמה במשרדו של מוטי מורל 'התוכנית' המדוברת, אליה לא הייתי מודעת כלל עד לרגע שבו נחשפה בבית המשפט" (הערת הכתב: פסק דין המחוזי קובע במפורש כי "במסגרת גיבוש פרטי התכנית ערך [מוטי מורל] ישיבה עם 'הנאנסות' בנוכחות עו"ד סדובניק" [עמ' 49]).
"כבוד השופטת דפנה ברק־ארז קבעה בניתוח מעמיק כי פסק הדין של המחוזי שגוי ורצוף פגמים מהותיים, ויש בו קביעות המנוגדות להלכות שקבע בית המשפט העליון. עוד קבעה השופטת כי לא ניתן לקבוע כי המתלוננות לא עברו אונס, ולא ניתן לקבוע כי שיקרו, והיא מעלה תהיות קשות לגבי החסר בבדיקת אמינותו ומהימנותו של עו"ד דניאל" (הערת הכתב: אפילו דעת המיעוט של ברק־ארז לא הפכה את פסק המחוזי אלא רק הציעה להפחית את הקנס).
"בנוגע לפרשה הנוספת שהוזכרה, הכותב כנראה לא מעודכן, ואני מציעה לו לצפות בתוכנית 'המקור' בערוץ 10 מספטמבר 2015. הפרוטוקולים והקלטות המשפט שחשף העיתונאי רביב דרוקר הוכיחו כי מרשתי שנאנסה בהיותה בת 14 בידי פלסטינים אמרה אמת, ואכן התבקשה להדגים את האונס שעברה באופן שגרם לה לנזק נפשי, וכי אין שחר להאשמות כלפיי" (הערת הכתב: הפרוטוקולים שנחשפו פה בעבר הוכיחו את ההפך הגמור).
אקו"ם