סיוט טורקי: מנותק מהעולם, כבול באזיקים וחשוד בריגול
מעצר משפיל, חקירה צולבת בידי היחידה למניעת טרור, ניתוק קשר עם העולם, לילה בתא קטן, ושחרור בזכות משרד החוץ. כתבנו אסף גבור רצה להביא תמונת מצב מטורקיה, וחווה את אכזריותו של משטר שלא אוהב עיתונאים, במיוחד ישראלים
אני מסתכל על יד ימין שלי, שכבולה באזיקים למערכת ההסקה הקפואה. מנסה ללא הצלחה להזיז את האצבעות כדי להזרים דם ליד שנעשית כחולה. מבחוץ אני שומע קולות משוחחים בטורקית, מתערבבים בקריאת מואזין בערבית. לילה שלם ביליתי על קרטונים, קשור לצינור, בלי לדעת מה לעזאזל עשיתי שהביא אותי למצב הזה ומתי ישחררו אותי. אני מנסה לצעוק לעבר השומר "שירותים" באנגלית, ולא זוכה לתגובה. שורק בחוזקה בעזרת אצבעות יד שמאל המשוחררת, עד שאני שומע שוטר אומר לחברו: "הישראלי".
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח באירופה: הצ'מפיונס תצומצם ל-16 קבוצות
- אובמה רקד טנגו ועיצבן את האמריקאים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לטורקיה הגעתי יומיים וחצי מוקדם יותר, בצהרי יום ראשון. הוזמנתי על ידי עדנאן אוקטאר, איש דת רב־השפעה המבטא דעות של אסלאם מתון, חריגות בנוף הטורקי העכשווי. המשימה העיתונאית שלי הייתה לנסות להבין כיצד טורקיה מושפעת מהמלחמה המתחוללת כבר חמש שנים בסוריה, שחולקת איתה גבול של מאות קילומטרים ומשגרת אליה מיליוני פליטים. כבר בלילה הראשון של שהותי בטורקיה אני מקבל משימה נוספת: דיווח על פיגוע רצחני שאירע באנקרה, כשמכונית תופת נצמדה לאוטובוס ובו צעירים רבים שסיימו את בחינות הסמסטר. מקומיים שאיתם אני משוחח על הפיגוע מפנים אצבע מאשימה למחתרת הכורדית, ה־PKK.
למחרת אני מסתובב קצת באיסטנבול ונפגש עם אנשי הקהילה היהודית בטורקיה, שמקפידה ככל האפשר שלא להתערב בענייני הפוליטיקה המקומית. ביום שלישי, בשעת בוקר מוקדמת, אני עולה על טיסה מאיסטנבול למחוז האטאי, קילומטרים ספורים מהגבול הסורי. שם אני מקווה לשמוע את סיפוריהם של הפליטים הסורים שחוו את המלחמה על בשרם, לשוחח עם הטורקים המקומיים על הזוועות שראו במו עיניהם, וגם לראות את סוריה מקרוב.
"תכתוב את השם שלי בערבית על דף, והחברים שלי יבואו לאסוף אותך בשדה התעופה", מורה לי בטלפון מונזאר, מפקד בצבא הסורי החופשי - פלג מורדים המנהל מלחמת חורמה נגד כוחותיו של אסד. אני משרבט את השם על דף נייר, ודוחף אותו למזוודה.
המטוס נוחת בשדה התעופה בהאטאי. שעה וחצי של טיסה מפרידות בין העיר איסטנבול, שחציה ביבשת אירופה וחציה באסיה, לבין המחוז הדרומי האטאי. בדרך אני עוד מספיק להחליף כמה מילים בערבית עם שני אנשי עסקים טורקים, שמספרים על המורכבות החדשה שיצר גל הפליטים, ועל ההתמודדות האישית שלהם עם ההשלכות.
באולם הקטן של קבלת הנוסעים, אחרי הבידוק הביטחוני השגרתי ומעבר הדרכונים, אני מוציא את הנייר המקומט ומנופף בו בזהירות. שני בחורים צעירים מחייכים אליי ומסמנים לי להתקדם לעברם. אחד מהם, דובר אנגלית, מציג את עצמו כאבדו, פליט מהעיר אידליב שבסוריה. השני, ג'מאל, חצה גם הוא את הגבול מסוריה לטורקיה. הם לוקחים מידיי את המזוודה והמחשב הנייד שלי, ודוחפים אותם לבגאז' של מכונית מרצדס לבנה, שידעה כנראה ימים טובים יותר. כמה חרחורים של הרכב, ואנחנו יוצאים לכיוון העיר הטורקית ריחניה, קילומטרים ספורים מאידליב ולטקיה שבסוריה.
הנוף הכפרי של שדות ירוקים משובצים בעזים ופרות הרועות באחו, נקטע באחת על ידי שרשרת הרים גבוהים, שמהווים מכשול גבול טבעי בין טורקיה לסוריה. בין סיפורי חוויות מהמלחמה בסוריה, אבדו וג'מאל מתחילים להשתעשע ברעיון לבקר יחד איתי מעבר לגבול. אחרי שאני מבהיר להם את המשימה שלי, הם ניאותים להמשיך מזרחה.
בסופה של נסיעה בת ארבעים דקות מקבל את פני מונזאר, בחור צעיר שלמרות גילו הספיק להשתתף במלחמה נגד בשאר אסד מיומה הראשון. בחדר גדול, כשמאחוריו דגל הצבא הסורי החופשי, הוא מספר לי על המאבק שלו ושל חבריו, על העזרה שהם מעניקים לכוחות המורדים באידליב, ועל התוכניות שלהם לעתידה של סוריה. עוד שני מפקדים בצבא הסורי החופשי מצטרפים לשיחה, תה מוגש לשולחן, ואני שולח מבטים אל השעון המורה שהזמן שלי כאן אוזל.
תוך כדי שיחה בערבית עם הלוחמים הסורים, אני שולח למונזאר הודעת ווטסאפ ומבקש שייפרד בנימוס מהחברים, כדי שנוכל לעבור לחלק המעניין שלשמו נסעתי עד לכאן. כמה דקות אחר כך, אנחנו יוצאים. המזוודה והמחשב נשארים מאחור, ומונזאר, אבדו, ג'מאל ואני נכנסים למונית.
היעד הראשון שלנו הוא מעבר הגבול באב־אלהווה. בתמונות משנת 2011, המקום נראה עזוב ועלוב, אבל זרם הפליטים שחצה מאז את המעבר הזה הפך אותו לנקודה משמעותית יותר, והטורקים עשו לו מתיחת פנים. "קח אותנו הכי קרוב למעבר הגבול", מבקש מונזאר מהנהג הטורקי. זה מסרב בתחילה, אך לאחר משא ומתן לא קשה במיוחד הוא מתרצה.
שני קילומטרים לפני המעבר אנחנו נתקלים בשיירה ארוכה של משאיות שנושאות סיוע הומניטארי לכיוון שטח סוריה. כלי רכב לבנים של האו"ם מלווים אותן. משיחה עם אחד מנהגי המשאיות מתברר שבכל יום עוברות יותר ממאה כאלו משטח טורקיה אל הפליטים שבצדו השני של המעבר.
אני מצלם את המשאיות ואת מעבר הגבול כדי לתעד את העזרה לפליטים הסורים, וחושב לעצמי שסוף־סוף ראיתי מקרוב זווית משמעותית של סיפור המלחמה בסוריה. מונזאר מבקש להצטלם על רקע מעבר הגבול. הוא מסמן וי בידו ומחייך למצלמה. גשם מתחיל לרדת, ואנחנו נכנסים שוב לרכב. הנהג עושה סיבוב פרסה, ועדשת המצלמה שלי עוד מספיקה לתפוס איש ביטחון במעבר הגבול, שאפילו מחייך לעברה.
אנחנו לוקחים את הפנייה שמאלה ונוסעים לאורך הגבול הטורקי־סורי. דרך עפר משובשת חוצה שדות תפוחי אדמה, ומובילה אותנו לכפר קטן הצמוד להרים הגבוהים של סוריה. שתי בנות בלבוש מסורתי מבחינות בנו ומתחבאות, תרנגולות רצות וניצלות ברגע האחרון מדריסה, ופתאום כמה צעירים מתחילים ליידות אבנים אל עבר האורחים הלא־רצויים. הנהג פותח חלון וצועק בטורקית. מקומיים מבוגרים מגיבים בצעקות על מיידי האבנים, וממהרים לקבל את פנינו. ידיים מחוספסות של חקלאים קשי יום לוחצות את ידיי. פנים חרושות קמטים מהשמש הצורבת של ימי הקיץ מחייכות אליי, חושפות שיניים חסרות מתחת לשפמים מגודלים.
"הגדרות שאתם רואים מסביב הן חדשות, הצבא הטורקי הניח אותן מטעמי ביטחון", מספר אחד התושבים, נאזין שמו. "היו פה באזור הפגזות של מטוסים סוריים ורוסיים. מסוקים השליכו חביות נפץ על ראשיהם של האזרחים בצד הסורי. אחרי ההפגזות התחילו להגיע אלינו מההרים פצועים סורים. עזרנו להם כי הם אחים שלנו. בזמן כמה מההפגזות, שהיו ממש קרובות לכפר שלנו, היינו צריכים להתפנות צפונה לכיוון העיר. בשאר אסד והרוסים הם פושעים בינלאומיים שצריכים לשלם את המחיר".
אנחנו מודים למקומיים, נכנסים לרכב וחוזרים לדרך המשובשת. כשאנחנו מבחינים מרחוק בג'יפ לבן שמתקרב לעברנו, אנחנו מניחים שמדובר ברכב חקלאי. רק כשהמרחק מצטמצם, אנחנו מצליחים לראות את הכיתוב באדום: JANDARMA - הצבא הטורקי. הנהג שלנו נלחץ ומסנן קללה לא מוכרת כשהרכב נתקל בבור בדרך. המלווים שלי פוקדים עליי להחביא את המצלמה, בתקווה שמדובר בבדיקה שגרתית שלא תעכב אותנו יותר מדי. גם הם וגם אני לא מבינים עדיין את גודל הצרה שאליה נכנסנו.
הג'יפ נעצר מולנו. חייל חמוש קופץ ממנו במהירות ומסמן לנו לעצור. הוא מתקרב אל החלון, מסתכל פנימה ואז פוקד עלינו לצאת מהרכב ולהציג תעודות זהות. "הוא עיתונאי ואנחנו עוזרים לו", מונזאר מנדב מידע, ואני מעביר את הדרכון שלי, העטוף בכיסוי שחור שנועד להסתיר את סמלי המדינה. כשהחייל פותח אותו, הוא לא מצליח להסתיר את התדהמה. "אני ישראלי", אני אומר לו באנגלית, והמבט עובר מהדרכון אליי.
חיילים נוספים מתחילים לערוך חיפוש בתוך המכונית, שולפים את המצלמה ומתבוננים בתמונות. אחרי שיחה קצרה עם נהג המונית הם לוקחים לי את המצלמה והדרכון, ופוקדים עלינו לנסוע אחריהם. אני חייב לשלוח הודעה שהסתבכתי, אני אומר לעצמי, והחייל כנראה שומע את מחשבותיי: לפני שאני מצליח לשלוף את הטלפון, הוא תופס לי את היד ומחרים גם אותו.
הנסיעה במונית אחרי הג'יפ לנקודת הצבא בעיר ריחניה נמשכת דקות ספורות, אך האווירה מתוחה מאוד. הנהג הטורקי מסנן לעבר הסורים שהוא לא מכיר אותם; הוא יעיד שבסך הכול קיבל קריאה לנסיעה מהתחנה שלו. הסורים מתאמים גרסאות, ובמוח שלי לא מפסיקות לרוץ המחשבות. משטרו של ארדואן, אני יודע, לא מחבב עיתונאים, ולא משנה מהיכן הם. ימים ספורים לפני הביקור שלי בטורקיה השתלטו הרשויות על העיתון "אלזמאן", שהעז לכתוב ביקורת על המשטר. לא חסרים גם סיפורים על עיתונאים זרים שנכלאו במדינה הדמוקרטית־כביכול, והפיגוע שאירע באנקרה ממש זה עתה ודאי אינו משחק לטובתי.
בהתאם להמלצה שקיבלתי, אני מחליט לא להסגיר את עובדת היותי דובר ערבית. גם כדי לבדל אותי מהעצורים האחרים, וגם כדי למנוע שאלות מיותרות על עברי בצבא הישראלי. למרות החששות הכבדים, אני מנסה לשמור על אופטימיות. אולי אחרי חקירה קצרה ישתכנעו שאני עיתונאי, ישחררו אותי, ומחר כבר אהיה בארץ.
הג'יפ הצבאי נכנס לבסיס ואנחנו אחריו. הוא בולם בחריקה, והמונית נעצרת לידו. אנחנו נשלחים לחדר המתנה שבו שתי שורות של ספסלי עץ. החיילים מבטיחים לשני הסורים שאיתי כי בתוך חצי שעה נשוחרר. חצי השעה הופכת לשעה ואחר כך לשעה וחצי, כשלכל אורך הזמן הזה נאסר עלינו לקום מהספסל או לדבר. יכולנו רק לבקש ללכת לשירותים בסוף המסדרון, שכמו בהרבה מקומות במזרח התיכון, אינם אלא בור מעופש ללא אסלה.
עוד ועוד חיילים טורקים מגיעים למקום. החיילים הזוטרים מוחלפים בקצינים, והמצלמה שלי עוברת מיד ליד. אני לא מבין מילה מבליל הטורקית, אבל זה נשמע רע. אדם ממושקף חמור סבר, שבדיעבד נודע לי שהוא מפקד הבסיס, עובר לידי כמה פעמים ונועץ בי מבט חשדני וכועס. אחד הקצינים מגיש לו את המצלמה. הוא מסתכל על המרקע, ואז עליי, ושוב על המרקע. הוא מניד את ראשו ומסנן כמה מילים בטורקית. "יש בעיה?" אני מעז לשאול באנגלית, והוא משיב: "אין בעיה. תכף יבוא מתורגמן".
אחרי שעתיים של המתנה, מנותק מקשר עם העולם החיצון ונטול חפצים אישיים או דרכון, "הישראלי" נקרא לחדר המפקד. חייל מוביל אותי לשם ופוקד עליי לשבת. הגרון יבש, ואני מבקש מים. המפקד מסתכל אליי בשנאה ומסמן לי בהרמת גבות שעליי לשתוק.
שני אנשים בלבוש אזרחי נכנסים לתוך החדר. האחד גבוה ושמן, עטור זקן שחור וחמוש במשקפי שמש שחורים, השני נמוך יותר וקירח. הם מדברים עם מפקד הבסיס, ומדי פעם מגניבים מבט מזלזל לעבר העציר חסר הזכויות. "אני עיתונאי, אזרח ישראלי. תתקשרו בבקשה לשגרירות או לקונסוליה. אני מבקש שתעדכנו אותן", אני שוב מעז לדבר. הגבוה מסתובב אליי ומסנן באנגלית: "אחרי שנסיים לחקור אותך, נתקשר לשגרירות". אני מבין שמדובר בצוות חוקרים, ושנכנסתי לצרות. לפחות יש כאן מישהו שאפשר לדבר איתו באנגלית, וכדאי לנצל את זה. "עשיתי משהו רע?", אני שואל, "אני רוצה להבין למה אתם מחזיקים אותי פה כל כך הרבה שעות". הוא מרים אצבע בתנועת אזהרה ועונה: "אני מדבר עם המפקד. אתה תדבר כשארצה שתדבר".
אני משתתק. כעבור כמה דקות הוא פונה אליי ומתחיל לירות שאלות. "מי אתה? מה אתה עושה פה? למה צילמת את מעבר הגבול? מאיפה אתה מכיר את הפליטים הסורים? מי אמר לך לבוא לפה?"
הגרון מתייבש עוד יותר, אך כשאני מבקש מים אני נתקל בסירוב. "לא ידעתי שאסור לצלם במעבר הגבול. אין שלט, הבחור שם לא סימן לי שאסור, ואם עשיתי טעות - תשמידו את התמונות שבמצלמה", אני מציע פתרון. האיש גדל הממדים מתקרב אליי, מגחך ואז מרים את הקול: "עשית טעות גדולה מאוד. אתה באמת חושב שאני אמחק את התמונות ואתן לך ללכת? איפה אתה חושב שאתה נמצא? אתה תישאר פה עד שאנחנו נחליט אחרת".
אני מרגיש איך בבת אחת הדם יורד ומתנקז לכיוון הרגליים. לנגד עיניי צפות ועולות סצנות זוועה מהסרט המפורסם "אקספרס של חצות", שבו צעיר אמריקני נשפט לשלושים שנות מאסר בכלא הטורקי. החוקר בינתיים שולף את הסלולרי שלי ומתחיל לדפדף בתמונות שבו. על כל תמונה הוא מציג שאלה, שמתורגמת לטורקית ונרשמת בפרוטוקול. הוא עובר לספריית תמונות הווטסאפ ומדפדף בין תצלומי פיגועים. "זה איש חמאס, ואלה כלי נשק מאולתרים", החוקר הנמוך תורם מהידע שלו, מדבר ערבית בניב פלסטיני. לאחר מכן הוא מביט בי בחיוך זדוני, כאילו תפס אותי על חם. "אלה תמונות שקיבלתי בווטסאפ", אני מנסה להתגונן. "לא אני צילמתי אותן. אני מישראל, יש שם הרבה פיגועים".
החוקר הגבוה מבחין שאני מניח רגל על רגל. "תוריד את הרגל מיד, וזאת הפעם האחרונה שאני אומר לך את זה", הוא פוקד. אני נזכר שעל פי האסלאם, להראות ליושב מולך את הנעל זו חוצפה ומעשה של השפלה. הפלסטינים לא מקפידים כל כך על העניין, אבל נראה שהמצב שונה פה, בחדר החקירות בבסיס הצבאי בטורקיה. אני מתנצל מיד ומוסיף: "תקשיבו, אתם רואים את תעודת העיתונאי שלי. אני עיתונאי ישראלי שמסקר את התחום הערבי, ובאתי לכאן לצורך כתבה על המלחמה בסוריה. הגעתי לאזור הזה רק לכמה שעות. ללילה הקרוב הזמנתי חדר במלון שנמצא ליד שדה התעופה, ובבוקר יש לי טיסה לאיסטנבול ומשם חזרה לישראל. אני מודה, עשיתי טעות כשצילמתי במקום אסור, אבל זה לא היה בכוונה. תמחקו את התמונות, תשלחו אותי למלון, ומחר בבוקר אני עף מפה".
החוקר דובר האנגלית מסתכל אליי שוב במבט מזלזל. "אני לא בטוח שאתה עיתונאי, ואני לא בטוח שתישן הלילה במלון. למען האמת, אני גם לא בטוח שתחזור מחר לישראל". אני שוב שותק, הראש כואב, וסחרחורת של לחץ משולב ברעב מכה בי בחוזקה. מצבי כנראה ניכר לעין, כי אחרי דקה נכנס לחדר חייל ובידו מגש של כוסיות תה. אחת מהכוסות מונחת מולי. "שתה, זה בשבילך. אתה צריך לענות על עוד שאלות", פוקדים עליי, ואני לא מתנגד.
סדרת שאלות נוספת מוטחת בי - על מועד הגעתי לטורקיה, על האנשים שאיתם הייתי בקשר ועוד. חייל אחר נכנס לחדר ומורה לי לקום. "לך איתו ותחתום שהרכב שנסעת בו לא היה מונית חוקית", אומר לי החוקר הגבוה. עוד הסתבכות מיותרת שלא ידעתי עליה, אבל עכשיו אני כבר לא מתווכח אלא רק ממלא פקודות.
אנחנו עוברים בחדר ההמתנה הראשון, שם אני רואה את הפליטים הסורים מועברים מחדר לחדר בדחיפות אלימות. החייל מניח בפניי את המסמך ודוחף לי עט ליד. "תחתום פה", הוא מסמן. אני מנסה לאתר מילים מוכרות, אך לשווא. המסמך כולו כתוב בטורקית, ואני מזהה רק את השם שלי ולידו קו. מי יודע על מה אני חותם. את האמון שלי באנשים האלו איבדתי מזמן, החקירה מצד שני הברנשים המגעילים נראית כהולכת לכיוון רע מאוד מבחינתי, ועכשיו המסמך הארוך הזה, בשפה שאני לא מבין. במה הם מאשימים אותי? מה מעלילים עליי?
החייל קוטע את רצף המחשבות. "תחתום", הוא פוקד, ולי אין הרבה ברירות. אני משרבט חתימה ומוחזר לחדר החקירות. החוקר הגבוה מחייך, והפעם גם חברו דובר הערבית. אני מבין שזה סימן לא טוב. "אתה דובר ערבית טובה וגם יודע לכתוב בערבית", הנמוך פונה אליי בערבית. הוא מנופף בטלפון שלי. ההקלטות של הריאיונות שעשיתי בטורקיה, אני חושב לעצמי. עם הפליטים הסורים הרי שוחחתי בערבית מדוברת. אני מתחיל להריץ בראשי את המלל של הריאיונות האלו. לפני ההסתבכות, מונזאר התרברב בפניי בסיפורי גבורה. הוא תיאר בהתלהבות איך הם חוצים מדי פעם את הגבול בצורה בלתי חוקית, ואפילו מבריחים נשק מטורקיה למורדים הסורים. כששמעתי את הדברים פקפקתי באמינות שלהם, אבל את החוקרים שיושבים מולי, רמת האמינות של מונזאר לא ממש מעניינת.
אז זה בעצם המצב: אני יושב מול אנשים שלא מאמינים שאני עיתונאי, וכותבים לעצמם רשימות בטורקית. נתפסתי בתוך רכב אחד עם פליטים סורים, שמודים שהם עוברים על החוק. במצלמה שלי יש תמונות מאזור שבו הצילום אסור. תחושת חוסר האונים חוזרת, ואני מבין שעדיף לי לדבר כמה שפחות. שוב אני דורש ליצור קשר עם הקונסוליה או השגרירות, ושוב נענה בשלילה.
הדלת נפתחת וחייל מכניס לחדר את מונזאר, עם המזוודה והמחשב הנייד שלי. החיילים מתנפלים על השלל ומתחילים לחטט בתיק האישי. קופסאות האוכל הכשר לוכדות את עיניהם, אך התפילין הן שמושכות מיד את תשומת הלב. במשך דקות ארוכות מנסים הטורקים להבין מה פשרן של שתי הקופסאות השחורות, שמעין חוטים שחורים מסתלסלים בצדיהן. "זה מכשיר קשר?" שואל אחד החיילים, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להסביר לחוקר דובר האנגלית שמדובר בחפצי דת, ושאני יהודי דתי. "אני יודע שאתה יהודי", הוא אומר בזלזול.
המחשב הנייד נפתח, ואיתו תיבת פנדורה שלמה. תמונות של כתבות שונות בנושאי פלסטינים וערבים שכתבתי בעבר. פרויקט הדור הפלסטיני החדש, שפורסם ב"דיוקן" לפני שבועות לא רבים, ותמונות מהפגנות ביו"ש. כל אלו נרשמים כעת בפרוטוקול, שהולך ומתעבה מרגע לרגע.
ואז הם קמים בפתאומיות. שני החוקרים, שבדיעבד מתברר לי שהם מהמחלקה למניעת טרור, לוחצים את ידו של מפקד הבסיס ופונים לצאת מהחדר. "מה קורה עכשיו?", אני שואל את החוקר דובר הערבית, והוא מחייך אליי ועונה: "אני לא יכול לומר לך. אתה לא דובר ערבית". חברו מסתובב אליי ואומר "אתה כנראה תגורש, אני לא יודע אם מחר או מחרתיים. אל תסתובב יותר עם הסורים האלו. ותכתוב רק דברים טובים על טורקיה".
תחושת תקווה ממלאת את הלב. אף פעם לא חשבתי שכל כך אשמח לשמוע את המילה הזו, מגורש. "תודה רבה על התרגום ועל העזרה", אני אומר לו, בניסיון לנצל את מה שנדמה כרגע של חמלה מצד החוקר הקשוח. הוא משיב לי בקללה גסה, כדי לסכם את טיב היחסים בינינו ולהבהיר מה הוא חושב עליי.
מוציאים אותי מחדר המפקד. הגוף עייף. לא אכלתי כלום. אף אחד לא יודע איפה אני. אף אחד לא יודע שנעצרתי, שנחקרתי, שחתמתי על מסמכים בטורקית שפשרם לא ברור. אני חמוש רק בתקווה קלושה, שמקורה במשפט אחד על גירוש ובעובדה שהדד־ליין לכתבה שהייתי אמור להגיש תכף עובר; אולי המערכת תתחיל בקרוב לחפש את הכתב האובד.
שוב בחדר ההמתנה. הפליטים הסורים והנהג הטורקי מצטרפים בשלב מסוים, וניכר שגם הם עברו תחקיר מעמיק ומתיש. מפקד הבסיס נכנס, לבוש במעיל. הוא מחליף כמה מילים עם הקצינים ויוצא.
אני נקרא לחדר אחר, שם מושיבים אותי מול קצין שנאבק במחשב. אני מבין שהוא מקליד את ההודאה שגבו ממני החוקרים. חייל טורקי שכנראה הוקפץ ממיטתו בגלל שהוא יודע כמה מילים באנגלית, מתיישב לידי ומשמש מעין מתורגמן. מיד פעם הקצין מציג לי שאלות נוספות, כדי למלא את הפרטים החסרים. ניסיונותיי לחלץ מהמתורגמן מידע באשר ללוח הזמנים של אותו גירוש נכסף, אינם מצליחים. "אני רק חייל פשוט, אין לי מושג. אני עייף, רעב ומת ללכת מפה", הוא אומר. נפלתי על ג'ובניק. אני מבקש: "אפשר אולי לקבל שיחת טלפון, כדי להודיע לאשתי איפה אני?". החייל מתרגם, אך הקצין מתרכז בהקלדה ואינו עונה. אני מסיק שהתשובה שלילית.
מאחוריי, בעמדת מחשב נוספת, יושב מונזאר ונותן עדות משלו מול מתורגמן לערבית. אוזן אחת שלי כרויה כל הזמן לאחור, כדי להבין מה הבחור מספר עליי. צליל קולות של עקבים נשמע פתאום, ולחדר נכנסת אישה, חריגה בנוף הגברי. הקצינים באופן אוטומטי מתיישרים בכיסאות ומתייחסים אליה בחביבות. "מי זאת?", אני שואל את החייל. "נראה לי שהיא עורכת דין", הוא משיב.
המדפסת פולטת אינספור דפים, שמתאגדים לספר ובו פרטים אישיים, צילומים, חתימות וטביעות אצבע. הטקסט בטורקית, בלי הסברים ובלי תרגום. עורכת הדין חותמת גם היא, כאילו העדות נמסרה תחת השגחתה.
בשעה עשר וחצי בערך, אחרי שכל הספרים חתומים, אני ושלושת הסורים מצטווים לקום ולצעוד אחרי קצין. אנחנו נדחפים לחלקו האחורי של ג'יפ שחלונותיו מסורגים, וגם החפצים שלי מוכנסים פנימה. הדלת נטרקת ומתחילים בנסיעה. מונזאר וחבריו מנסים להציץ מהחלון כדי להבין לאן לוקחים אותנו, מנסים לשוחח עם החיילים, אך ללא הצלחה. הג'יפ נוסע בשבילים מפותלים ומגיע למתחם של בית חולים. הדלת נפתחת. "ישראלי, צא החוצה", פוקדים עליי.
אני נכנס לבית החולים ומזדעזע מהמראות. ילדה מחזיקה את בטנה המדממת. זקן שוכב ללא תזוזה. חייל לוקח אותי לרופא דובר אנגלית ובעל חזות מערבית. "תחתום לי פה שלא קיבלת מכות בחקירה", הוא אומר לי. אני שוב מנצל את ההזדמנות כדי לשאול מה השלב הבא. "אתה תגורש לסוריה", הוא עונה.
העט נופל מידי. אני בהלם. "לסוריה?", אני שואל, והוא עונה בקור רוח: "כן, לסוריה". הקצין שעומד לידי מתערב ומתקן את הרופא: "לישראל. הוא ישראלי". הרופא פונה אליי: "לאן אתה רוצה ללכת, לסוריה או לישראל?"
אני חותם על המסמך ומוחזר לג'יפ. אחרי כמה דקות של נסיעה העייפות מכריעה אותי ואני נופל לתרדמה קצרה, עד שקול פתיחת הדלת מעיר אותי בפתאומיות. "שלושה סורים החוצה", מורה הקצין. הם יוצאים ואני מספיק לראות איך מעלים אותם למכונית טרנזיט לבנה תוך התעלמות משאלותיהם. חייל חמוש מעביר אותי קדימה ומושיב אותי בינו לבין קצין נוסף. "לאן אתם לוקחים אותי?", אני דורש לדעת, "למלון שלי?". הקצין היושב מקדימה משיב בחיוב: "כן, למלון שלך". הקצין שמימיני מתקשה לכבוש את צחוקו לפני שהוא אומר "ברור שלמלון".
אני כבר אחרי יותר משמונה שעות של חקירות ובדיקות. מרשים לי לקחת כמה קרקרים מהתיק שלי. אני אוכל קצת, ושוב מבקש שיאפשרו לי להתקשר לאשתי. הקצין היושב מקדימה נותן הוראה, וזה שמאחוריו מגיש לי את הטלפון. על הצג אני רואה שבסוללה נשארו שלושה אחוזים בלבד. אני שולח לאשתי הודעת ווטסאפ לקונית כדי שלא תדאג יותר מדי. עוד אחת אני שולח לאיש קשר מהקונסוליה באיסטנבול, והודעה נרחבת יותר לעורך האחראי עליי, ישי הולנדר: "נעצרתי על ידי הצבא כי צילמתי ליד הגבול. חקרו אותי שעות. כנראה מגרשים אותי. אני לא יודע מה קורה. הם לא מדברים איתי. בבקשה עזרה".
הולנדר משיב מיד: "רציני? יש בלגאן? נעצרת? אתה בסדר?". הוא מבקש ממני לשלוח בווטסאפ את המיקום שלי. עוד התכתבות קצרה והמסך הופך לשחור. הסוללה נגמרה. שוב אני מנותק מהעולם. אני ממשש בכיס המעיל שלי ושולף מטען נייד. "אפשר להטעין את הטלפון?" אני שואל בתקווה את הקצין שמימיני. הוא פורץ בצחוק פרוע. "לא, לא. זה מספיק. לוקחים אותך למלון", ושוב צחוק. אני דוחף את הטלפון לתיק, אך מצליח לחבר אותו למטען.
אחרי שהחירות שלך נשללת למשך שעות, ואלו שמחזיקים בך משקרים לך כל הזמן, אתה כבר לא יודע במה אפשר להאמין ובמה לא. חוסר הוודאות משגע. והכול רק הולך ומתערער עוד יותר, כאשר הג'יפ הצבאי נכנס למתקן משטרתי בעיר האטאי, והחייל החמוש צוחק: "הגענו למלון".
מכניסים אותי לתוך הבניין. אנשי הצבא מעבירים לידי קציני משטרה את הדרכון שלי, הטלפון והמסמכים המרשיעים שעליהם חתמתי. אחר כך הם נעלמים מהמקום. שוטר מוצמד אליי ואני צריך להמתין לקצין בכיר, שעסוק עם קבוצה של נשים סוריות. אלה נבדקות בחדר מבודד על ידי שוטרת שכפפות גומי על ידיה. "מה קורה פה? מה אתם הולכים לעשות איתי?", אני מנסה לשאול באנגלית, והשוטר משתיק אותי עוד לפני שאני משלים את המשפט.
תחנת המשטרה, שבדיעבד התברר לי שהיא מתקן מעצר לשוהים בלתי־חוקיים, הולכת ומתמלאת בטיפוסים שונים ומשונים. שוטר טורקי נמוך קומה, כרסו מבצבצת מבעד לכפתורים, מתקרב לאחת העצורות הסוריות. המבטים המזמינים שהיא שולחת לעברו והקרבה המביכה ביניהם גורמת לשוטר שלידי לגעור בו. הוא נרתע לאחור, והצעירה מתיישבת במקומה.
מבחינת הטורקים, אני עוד אחד מהזרים. אני מבחין בלוח מחיק שעליו רישום העצורים במקום: "עיראקים - 200, סורים - 70, ישראלי – 1". אני פונה לקצין שמדבר אנגלית סבירה, ומבקש ממנו את הטלפון שלי כדי להתקשר לאשתי. הוא מסתכל עליי ולבסוף מורה לשוטר לתת לי את הטלפון לשיחה קצרה. מיד כשאני מקבל לידיי את המכשיר, אני נכנס לאפשרות "שליחת מיקום" בווטסאפ, ומשגר לעורך. בשגרירות הישראלית ובמשרד החוץ כבר מודעים למעצר שלי, אני מניח, אבל הם יתקשו לאתר אותי בכל תחנות המשטרה הפזורות במחוז האטאי, שבו 1.5 מיליון תושבים. עוד הודעת עדכון קצרה לאשתי, ושוב הטלפון נלקח ממני. בדיעבד נודע לי שבמערכת פנו גם למשרד החוץ וגם לאנשיו של עדנאן אוקטאר: הם נכנסו לעובי הקורה ועמדו בקשר עם הקונסוליה באיסטנבול, ושם משכו בחוטים כדי לסייע בשחרורי.
השעה אחת בלילה. אני מת מרעב, אבל בגלל הלחץ לא מצליח אפילו לשתות מים. מתי אהיה בבית? מה עם הילדים שלי, המשפחה? אני אומר לעצמי שאסור לי לשקוע במחשבות שליליות. לקצין דובר האנגלית אני מנסה להסביר שהטיסה שלי לאיסטנבול תצא בעשר בבוקר, ומשם אני אמור להמשיך לישראל. "אני לא יודע מה קורה אתך עכשיו, אתה כנראה תגורש מהמדינה", הוא אומר.
שוטר אחר מורה לי להתלוות אליו. אני חולף על פני חדר שבו מונחים חפציי, וחדר נוסף שבו אני רואה צעיר קשור לכיסא. הקצין דובר האנגלית והשוטר הנוסף פותחים דלת של חדר קטן עם חלון מסורג, דוחפים ערמה של קרטונים לכיוון מערכת ההסקה, ומסמנים לי לשבת. כשאני מתיישב על הקרטונים, השוטר שולף אזיקים.
"למה אתה צריך לקשור אותי?", אני שואל. "הדרכון שלי, הטלפון שלי והחפצים שלי אצלך. קח לי גם את הנעליים, ותאמין לי שאני לא אברח לשום מקום". הם לא משתכנעים: "זאת הפרוצדורה. ככה אנחנו עובדים".
יד ימין נכנסת לאזיקים, ואני מוצא עצמי כבול לצינור הברזל הקר. הם מביאים לי בקבוק מים ואומרים "תצעק כשאתה צריך לשירותים". החדר עצמו נותר פתוח. "אתה קושר אותי באזיקים לקיר, ומשאיר את הדלת פתוחה. מה יקרה אם מישהו ייכנס?", אני שואל את הקצין. הוא מכבה את האור והולך.
למרות המחשבות המתרוצצות, העייפות שוב מנצחת. אחרי שעה וחצי הקצין מעיר אותי. "התקשרו מהקונסוליה הישראלית", אני שומע אותו במעורפל. הדלת נסגרת, ואני שוב נרדם.
אני מתעורר. צלחת ובה לחם, שישה זיתים וביצה קשה מונחת מולי. השוטר שהביא אותה לתא אינו מוכר לי. אני מבקש שיסיר ממני את האזיקים, אבל הוא הולך. בהמשך מעדכנים גם את המשמרת החדשה שהשגרירות הישראלית ומשרד החוץ הישראלי מלווים מרחוק את העציר הזה, וגם משרד החוץ הטורקי משתף איתם פעולה בצורה מלאה. השוטרים כנראה מבינים שקצת הגזימו. הם מנסים להיות אדיבים יותר, מעבירים אותי למשרד ומחזירים לי את הטלפון. אחד מהם אפילו מדבר איתי על חיים רביבו ופיני בלילי, ששיחקו בקבוצות כדורגל טורקיות.
שעת ההמראה של הטיסה שלי מתקרבת, ואני מבין שכבר לא אעלה עליה. מהקונסוליה הישראלית מסבירים לי, בשיחת טלפון מרגיעה בעברית, שתהיה לי טיסה בשלוש וחצי. אני משלם על כרטיס נוסף לאיסטנבול, וסופר את הדקות לאחור.
החפצים שלי מוכנסים למשרד. הטלפון שוב נלקח ממני, תוך שמבטיחים לי ולשגרירות שהוא יוחזר בשדה התעופה. נהג חמוש ושוטר נוסף מובילים אותי לרכב טרנזיט גדול, ונראים משועשעים מהסיטואציה. אנחנו נוסעים בכביש ראשי, ולפתע הנהג מבצע פנייה חדה לכביש עפר צדדי. "מה קורה? זו הדרך לשדה התעופה?", אני שואל באנגלית. הנהג שותק. הרכב מיטלטל בדרכים משובשות ומגיע לבית חולים נוסף. שוב מראות קשים של ילדים כואבים ופצועים שמוחזקים כאן בצפיפות נוראית. רופא שואל אותי באנגלית מקולקלת אם הכו אותי בחקירה. אני משיב בשלילה ומוחזר לרכב.
חוזרים לכביש הראשי, עד שהנהג שוב סוטה ממנו לדרך צדדית בלי לומר מילה. אנחנו נכנסים לשכונות צפופות שמזכירות לי את שכם, ועוצרים ליד בית קטן. הנהג צופר. כמה דקות של המתנה, ולרכב נכנס שוטר נוסף. הוא מראה להם בהתלהבות טלפון סלולרי חדש, והשלושה מתבדחים בטורקית.
הנסיעה נמשכת, ואני מסתכל כל הזמן בשעון. השעה שתיים בצהריים כשאנחנו עולים שוב לכביש הראשי, ואני כבר רואה איך אחמיץ טיסה נוספת. בסופו של דבר אנחנו מגיעים בזמן לשדה התעופה הקטן. ניגשים לדלפק, והשוטר מציג את הדרכון שלי. רק כשהוא מקבל לידיו שני כרטיסים, אני מבין שהוא מתלווה אליי לטיסה. "אפשר את הטלפון שהבטחתם לתת לי?", אני שואל. השוטר, ששמר על דממה כמעט מוחלטת עד עכשיו, רק אומר "באיסטנבול".
אני מבין שאין טעם להתווכח. הוא מוביל אותי לבידוק הביטחוני ולאחר מכן לדלפק הטיסה. אנחנו מתקדמים רגלית לכיוון המטוס, ולפתע השוטר האילם פותח את הפה. "אסף, בוא", הוא אומר לי באנגלית, ומגיש לי את הסלולרי החדש שלו: "צלם אותי עם המטוס".
שעות של תסכול, פחד, חוסר אונים והשפלה הופכות בבת אחת לכעס מזוקק. אני מחזיר לו את הטלפון: "לא מצלם. אסור לצלם", אני אומר לו באנגלית. "שטח צבאי, אסור לצלם". הוא נבהל, ואני ממשיך לכיוון המטוס תוך כדי סינון קללות בעברית.
שעה וחצי של טיסה מהאטאי לאיסטנבול, ואחר כך שוב צעידה עם השוטר בשדה התעופה הבינלאומי אטאטורק, לכיוון דלפק הטיסה לישראל. את הטלפון אני כבר לא מבקש, כדי לא לספוג עוד השפלה. רק אחרי שאני עובר את הדלפק לכיוון שרוול המטוס, השוטר מגיש לי את הדרכון ואת הטלפון. אני לא מסתכל אליו, רק ממשיך הלאה אל החופש, נשבע לעצמי שלטורקיה לא אחזור.
בשעת לילה מאוחרת אני מגיע הביתה. הוריי ואשתי מחכים לי שם, שומעים ממני את הסיפור הטראומטי ומחבקים אותי. אני חש בר־מזל על החיים הטובים שיש לי. מאוחר יותר, בירור עם אנשי הקשר שלי בטורקיה מעלה שמונזאר, אבדו וג'מאל אכן גורשו לסוריה, ועכשיו הם מנסים לחצות שוב את הגבול. לי בינתיים ממתין סוף שבוע בחיק המשפחה, לחגוג את רגעי החופש הקטנים שאנחנו כל כך מורגלים אליהם.
אקו"ם