ראשי » חדשות » בארץ

אחורי הקלעים: המגילה לאור התרבות הפרסית

מדוע סירבה ושתי להופיע לפני המלך? (ספוילר: לא מכיוון שצמחה לה קרן על הראש) כיצד נראתה אסתר המלכה? (בלונדינית עם אצבעות ארוכות) ומה עלה בגורלו של אחשוורוש? (נרצח בידי אחד משריו) שיחה על המגילה עם ד"ר תמר עילם־גינדין, מומחית לאיראן העתיקה

כשהתקשרתי ביום שני השבוע לד"ר תמר עילם־גינדין כדי לקבוע מועד לשיחה, היא השיבה לי מיד בהזמנה לחגיגות ראש השנה הפרסי שהיא מפיקה בעצמה בדיוק למחרת. מובן שהתייצבתי. סירים ענקיים של קציצות גונדי, אורז פרסי ותבשיל סבזי ריחני, קידמו את פניי באחת מכיתות המרכז האקדמי 'שלם' שבו מרצה עילם־גינדין, מומחית לפרסית עתיקה ולתרבות האיראנית, במסגרת החוג למזרח תיכון ואסלאם.

עוד כותרות ב-nrg:
סוף הדרך: נסגר מסלול המורות-חיילות בצה"ל
תכירו: 100 שיאני השכר מחוץ למגזר הפיננסי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אחרי שהסתיימה הסעודה הלא־רשמית ערכה עילם־גינדין את שולחן החג המסורתי עם מפה וכלים מיוחדים שחברים איראנים רכשו למענה בשוק בטהרן. היא העניקה לנו הסברים על כל אחד ממנהגי חג ה'נורוז' - לא פחות מ־13 ימים של חופש לאומי, חגיגות ופיקניקים, המציינים את תחילת האביב ואת היום הראשון של השנה בלוח השנה המסורתי. על אף מקורו בדת הזורואסטרית - הדת הפרסית הקדומה שהשלטון המוסלמי הנוכחי מתנגד לה - החג מצוין בימים אלה ממש בכל רחבי איראן, ברוב עם והדר.

העילה לפגישתנו - ספרה של ד"ר עילם־גינדין היוצא עתה במהדורה שנייה ומורחבת, 'מגילת אסתר: מאחורי המסכה' - לא קשורה לכאורה לאירוע החגיגי של פתיחת השנה הפרסית, אלא שמהר מאוד אני מגלה שאצל עילם־גינדין הכול קשור. "חגי 'נהפוך הוא' כמו פורים היו נפוצים בעולם העתיק במיוחד סביב ראשי השנים שחלו בנקודת השוויון של השמש, באביב באדר־ניסן, ובסתיו באלול־תשרי", היא מסבירה. "הרעיון שחוזר על עצמו הוא שבתקופה שלפני ראש השנה שורר בלגן גדול והעולם בסכנה, ואז מתרחשת איזושהי הפיכה והמלך או האל מתים ונולדים מחדש, והכול מסתדר. יש מנהגים דומים של חגיגות סוערות, שכרות ובלגן כללי. אצל האיראנים למשל, בימים שלפני ראש השנה יש בכל עיר ליצן שרוקד ברחובות ועושה שמח.
 
ספרה של עילם־גינדין לוקח את כל המקורות הידועים לנו על תקופת המגילה, כולל כתבי היתדות של המלכים הפרסים, חיבוריהם של היסטוריונים יוונים ותרגומים שונים של התנ"ך כמו תרגום השבעים ותרגום אלפא, ובוחן כיצד המגילה משקפת או לא משקפת את מה שידוע לנו על ההיסטוריה הפרסית. בשפה ברורה וקולחת מנסה עילם־גינדין לברר מדוע סירבה ושתי להופיע בפני המלך (ספוילר: לא מכיוון שצמחה לה קרן על הראש), כיצד נראתה אסתר המלכה (בלונדינית עם אצבעות ארוכות), ומה עלה בגורלו של אחשוורוש (נרצח על ידי אחד משריו). במקביל היא מדגימה כיצד מחבר המגילה הכיר היטב את השפה הפרסית העתיקה ומילא את המגילה במשחקי מילים עם קריצה. כך, פירוש המילה ושתי בפרסית הוא 'הטובה ביותר', והעצה שמקבל אחשוורוש היא להחליף את הטובה ביותר ב'טובה ממנה'. ואילו פירוש שמו של המן בפרסית הוא 'בעל המחשבה הטובה' (שם מצוין ליועץ למלך), ולכן כשכתוב במגילה "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו", הבדיחה היא על חשבונו.

ולמי שמתקשה להתאפק - סירובה של ושתי להגיע למשתה אחשוורוש יכול להיות מובן על רקע המנהגים בחצרות המלכים הפרסיים בעת העתיקה. לפי כתבי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, הנשים החוקיות היו יושבות עם הגברים בסעודות ואוכלות עמם, אך כשביקשו לשתות ולהתהולל הן היו נשלחות לחדריהן ובמקומן הובאו הפילגשים. אחשוורוש קורא לוושתי כשהוא כבר שתוי לחלוטין, ובשלב הזה של המשתה זה ממש לא לכבודה של האישה הראשית.

17 שנה מסתובבת עילם־גינדין ברחבי הארץ עם הרצאתה שעליה התבסס הספר, תחת הכותרת "מגילת אסתר - היה או לא היה?" מחוגי בית ובתי מדרש, ועד מועדוני תרבות, בסיסי צה"ל נידחים ומסיבות בר־מצווה. בתקופת פורים ההרצאה הפכה ללהיט של ממש במסיבות פרטיות במגזר הדתי־לאומי. "זה הקהל שאני הכי אוהבת כי אני לומדת ממנו הכי הרבה. נותנים לי יד חופשית לומר מה שאני רוצה ואז מתווכחים איתי, שזה מעולה. המקום היחיד שבו הגבילו אותי ואמרו לי לא לדבר על האפשרות שזה לא סיפור אמיתי, הוא משרד החינוך". מכל מקום, היא מודה שמבחינתה היה מדובר יותר בתירוץ מוצלח לחשוף את הציבור הישראלי לתרבות הפרסית העתיקה, ופחות בניסיון להשיב לשאלה אם סיפור המגילה אכן התרחש ככתבו וכלשונו, כי תשובה כזו פשוט לא קיימת.

"מצד אחד, הסופר המקראי מפגין היכרות עמוקה עם השפה, התרבות והווי החצר", מסכמת עילם־גינדין בספרה. "מצד שני, רוב ההיכרות שלנו עם התרבות ועם הווי החצר היא דרך ההיסטוריונים היוונים, ומי יודע מה רמת האמינות שלהם. זה סיפור שתומך בסיפור. מצד שלישי, יש קבר ויש שושן ויש מלך בשם הזה, והיה לו פקיד בשם מרדוכא ואישה בשם אמסטריס. מצד רביעי, אין תיעוד לאירועים המתוארים במגילה מלבד המגילה עצמה ותרגומיה, זאת למרות שהיוונים היו צריכים לקפוץ על מציאה כזו ולעשות ממנה מטעמים. ומרדוכא לא היה כזה חשוב, ואמסטריס לא הייתה יהודייה. מצד חמישי, תמיד אפשר לומר שהסופר המקראי קצת הגזים ולכן אין תיעוד. מצד שישי, החג והסיפור שלו דומים באופן מחשיד לחגי נהפוך־הוא אחרים ולמיתוסים שמאחוריהם... בקיצור, כל אחד יכול להמשיך להחזיק בדעתו הקודמת ולהתחזק בה, עד שימציאו את המסע אחורה בזמן, כולל חזרה להווה".

ובכל זאת, אני מנסה ללחוץ את עילם־גינדין לאמירה חד משמעית: האם מבחינתה אירועי המגילה הם אירועים היסטוריים אמיתיים? "תראי, האמת היא שאני פוחדת להתפדח, הרי כל עוד לא נמצא ספר דברי הימים של מלכי איראן אי אפשר לדעת. מה שכן, קשה לי לקבל את זה שבאמת היהודים הרגו כל כך הרבה ושאנחנו חוגגים טבח של אנשים. הרבה יותר מגניב מבחינתי אם זה בעצם גיור של מלחמות האלים מורדוך ואשתאר נגד ווהו־מנה ושכלול של מיתוס מסופוטמי שמתגלגל בפורים או בפסח, מאשר לחשוב אם היה או לא היה. יכול להיות שקרה משהו דומה, אבל במאתיים השנים שחלפו מהאירועים הספיקו להגזים, לייפות או להוסיף פרטים שלא היו. זו הפשרה שלי כדי לא לעצבן אף אחד", היא מסכמת בקריצה דיפלומטית.

נתנו לנו את הזמן

לפרסית נחשפה עילם־גינדין כשהייתה נערה בת 16, דרך חברה שעלתה מאיראן. בתקופת שירותה הצבאי בחיל המודיעין למדה את השפה הערבית ובזמנה הפנוי גם פרסית, והגיעה לרמה גבוהה במיוחד. לאחר השחרור למדה לתואר ראשון בבלשנות עם התמחות בשפות הודו־איראניות, והתחביב המוזר הפך למקצוע של ממש. מאז ומעולם היא הייתה חובבת שפות, וכיום היא שולטת באנגלית, צרפתית ופרסית, ויכולה לנהל שיחת נימוסין כמעט בכל שפה שתעלו בדמיונכם הפרוע: ערבית, גרמנית, איטלקית, ספרדית, סינית, יידיש, רוסית, פולנית וליטאית. בנוסף, היא קוראת ברמה בסיסית (כי כבר אין ממש עם מי לשוחח) את השפות הבאות, שעל חלקן מן הסתם אפילו לא שמעתם: פרסית עתיקה, פרסית אמצעית, פרסית יהודית קדומה, אווסטית, פרתית, סוגדי, סנסקריט, הינדית, פאלי ויוונית קלאסית.

ועדיין, וכיאה לשמה (עילם היא מדינה עתיקה ששכנה באזור איראן של היום, וששושן הנזכרת במגילה הייתה בירתה), פרסית והתרבות האיראנית בכלל נותרה אהבתה הגדולה. "אני לא זוכרת אם הייתי באיראן בגלגולים הקודמים, אבל אני נורא נמשכת אליה", היא מחייכת.

ההיסטוריה היהודית עם העם האיראני היא עתיקה, ומתחילה עוד בגלות אשור במאה השמינית לפני הספירה. מילים רבות המופיעות במגילה הן מילים פרסיות עתיקות. חלקן נותרו מאחור וצצות רק במענה לחידות כמו מהי המילה הארוכה בתנ"ך ("והאחשדרפנים" כמובן), אבל אחרות כמו 'פתגם', 'שרביט' ו'זמן' חדרו לשפה העברית המודרנית ומשמשות אותנו עד היום.

למה חשוב לך לחשוף את הציבור הישראלי לתרבות האיראנית?
"קודם כול זו תרבות מאוד מעניינת וחשובה. מדובר באימפריה הכי גדולה בעת העתיקה, שהשפיעה מאוד על התרבות שלנו. לא רק מילים שונות התגלגלו מפרסית לעברית, אלא גם הרבה אמונות ותחומי עניין משותפים. חשוב לי שכשאנשים שומעים על איראן הם לא יחשבו רק על פצצת אטום, אחמדינג'אד והשלטון האסלאמי".

ומה לעשות שזה בדיוק משקף את איראן של ימינו?
"הרפובליקה האסלאמית של איראן היא אכן אחת האויבות הגדולות של מדינת ישראל, אבל היא גם האויב הכי גדול של העם האיראני עצמו. רוב האיראנים שאני מכירה, וגם הישראלים, מבינים שאיראן הייתה בת הברית הכי חשובה שלנו לפני המהפכה, והיא גם תחזור להיות כזו אחרי השחרור. התקופות מתחלפות, והיום יש מגמה בקרב הצעירים האיראנים להגדיר את עצמם כחסרי דת כי הם לא רוצים להזדהות עם האסלאם. הם מתנגדים לשלטון וקוראים לרפובליקה האסלאמית 'הכיבוש הערבי השני'. חשוב לי לבנות גשר בין העמים ולשנות את הדעה של העמים זה על זה, לקראת השחרור מהשלטון האסלאמי שעוד יבוא. כשאנשים חושבים על איראן הם חושבים על רעלות ודיכוי נשים, אבל פרס הנובל היחיד שניתן אי־פעם לאיראני ניתן לפעילת זכויות האדם שירין עבאדי, וכך גם מדליית פילדס במתמטיקה שבה זכתה המתמטיקאית האיראנית מרים מירזחאני. הסופרת הכי מצליחה באיראן כיום היא אזאר נפיסי, מחברת רב־המכר העולמי 'לקרוא את לוליטה בטהרן'".

והיא גרה באיראן?
"לא. נכון שהמדינה מנסה לדכא את הנשים, ובכל זאת יש יותר סטודנטיות מסטודנטים וברור שהמצב שם טוב בהרבה מאשר בסעודיה. שם אביה של האישה מקבל את המוהר בנישואין, ואילו באיראן האישה מקבלת את המוהר. נכון שבשני המצבים האישה נקנית, אבל חשוב להבין שהמצב מורכב".

הספר מסתיים במילים 'לשנה הבאה בשושן'. זה החלום?
"זה יכול לקרות, אבל קודם המשטר חייב להתחלף. אני לא רוצה שיישפך שם דם, אבל אני מקווה שזה יקרה בתהליך הדרגתי. בבחירות שהתקיימו עכשיו למג'לס ולמועצת שומרי החוקה נבחרו גורמים יותר מתונים. אני מקווה שאחרי שחמינאי ימות, והוא כבר זקן וחולה, מועצת המומחים תבחר מישהו מתון יותר".

הגרסה האנטישמית לסיפור פורים

את הוצאתו של הספר לאור זוקפת עילם־גינדין לזכותה של אמה, שבמשך 17 שנה לא הפסיקה לדחוף אותה שתהפוך את הרצאתה לספר של ממש. בשנה שעברה התקבלה סוף סוף ההחלטה, אך מקוצר זמן וגם מכיוון שרצתה לכתוב את הספר בסגנון יותר אישי ופחות אקדמי, החליטה להוציא את הספר באמצעות אתר מימון ההמונים 'הדסטארט'. 178 התומכים שגייסה במהירות הפכו לחברים לדרך. הם סייעו בכל ההחלטות החשובות, החל משם הספר, עיצוב הכריכה ושמה של ההוצאה ('זרש'), וכלה במספר העותקים.

"הספר יצא ב־511 עותקים. אם תוסיפי אחד תגיעי למספר 512, שזה שתיים בתשיעית. 127 ועוד אחד זה שתיים בשביעית. שתדעי לך שגיקים של מחשבים מאוד אוהבים את ההסבר הזה", היא מוסיפה במחאה כשהיא מבחינה בהבעה העגמומית־משהו שעטיתי על פניי. "אלו מספרים שבשפה הבינארית כותבים אותם רק באמצעות הספרה אחת!". את הספר אפשר לרכוש באתר הוצאת זרש.

בימים אלו שוקדת עילם־גינדין יחד עם שותפהּ להוצאת 'זרש', יובל קפלן, על תרגום הספר לפרסית, במעין גרסת 'ונהפוך הוא' פרטית משלה. "יש מוסלמים קיצוניים באיראן שבשביל תעמולה אנטישמית מפיצים גרסה של המגילה שלא תואמת שום גרסה מתועדת קיימת. הגרסה האנטישמית קצת מצחיקה אבל היא גם מפחידה כי היא מכוונת נגד יהודים ממש, דבר שלא כל כך מקובל באיראן".

על פי אותה עלילה שפרצה לראשונה ב־2010, שמו של פורים הוא 'חג הריגת האיראני', והטבח בעם האיראני היה למעשה מזימה של מרדכי ששכנע את אחשוורוש לגרש את ושתי. כשהמן חשף את המזימה, גורלו נחרץ. אגב, לפי הגרסה האנטישמית המן רק רצה להגלות את היהודים מהאימפריה מכיוון שהם היו חזקים מאוד והתאכזרו לתושבים המקומיים.

"החברים האיראנים שלי אומרים לי שאף אחד לא מאמין לתעמולה הזו, אבל הם כמובן חברים שלי וזה כבר אומר שהם הרבה יותר ביקורתיים לסוג כזה של תעמולה. בכל מקרה, זו ההזדמנות שלי להשתמש בידע שלי באיראן הקדומה כדי להציע לאיראנים את הגרסה האמיתית של מגילת אסתר.

"לפני כמה שנים התארחתי בכנס בגרמניה, וחבר משותף הכיר לי שני סטודנטים איראנים. מה שהכי זכור לי מהאירוע הוא ההתלהבות שלו כשהוא התלווה אליי לקניות וגילה שבדיוק כמו האיראנים, גם ישראלים דופקים על אבטיחים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg