ראשי » חדשות » צבא וביטחון

פרשת דרכים: המאבק בן מאה השנים של צומת הגוש

הפיגועים בצומת גוש עציון בגל הטרור הנוכחי הם המשך ישיר למאבק עתיק על הנקודה האסטרטגית מדרום לירושלים. הקרקע נקנתה בידי יהודים, ושוב ושוב הוקמו בה יישובים - אבל שוב ושוב הם הותקפו, נכבשו בידי הערבים וננטשו

סניף גדול של רמי לוי, מסעדות, מוסך מצליח ותחנת דלק, משתלה, פינה חמה לחיילים וטרמפיאדה תוססת - אלו המרכיבים שהפכו את צומת גוש עציון לעורק החיים הראשי של גוש היישובים המתעצם מדרום לירושלים. עד לפני חצי שנה נראה הצומת כדגם לדו-קיום בין יהודים לערבים בשטחי יהודה ושומרון, משום שפלסטינים רבים קנו ועבדו בחנויות שבצומת.

עוד כותרות ב-nrg:
- תקרית חמורה בצפון: טנק ירה על טנק במהלך תרגיל
- מפעל ענק נסגר לשבוע בגלל שהעסיק שב"חים
 - כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אבל בגל הטרור שתוקף את ישראל מאז ראש השנה, הפך הצומת לאחד המוקדים המרכזיים של מתקפות נגד ישראלים. למעלה מעשרה פיגועי דריסה, דקירה וירי התרחשו בצומת בתקופה הזו, וגבו את חייהם של חמישה בני אדם. גם בכבישים העוברים ביישובים הערביים הסמוכים מושלכות אבנים ונזרקים בקבוקי תבערה דבר יום ביומו.
 
טור דעה של גדעון לוי שפורסם לפני חודש בעיתון הארץ, ועסק בפיגועים האחרונים בצומת הגוש, הצליח להקפיץ את פרופ' אסא כשר. "בדרך כלל אני לא מבזבז אפילו דקה בקריאת טורי התעמולה של לוי", כתב כשר בעמוד הפייסבוק שלו. "אפילו בתור תעמולה בוטה הם מגוחכים, עלובים, חסרי כל ערך. היום קראתי טור שהוא כתב על צומת גוש עציון, רק כי חבר יקר וחכם רמז לי לקרוא".

לוי טען בטורו שהפלסטינים אינם אמורים לוותר על שטח הצומת שהוקם "בכוח על אדמתם, בניגוד לרצונם". כשר קבע שדבריו של לוי הם שקר וכזב: סבא שלו, הרב מנחם מנדל כשר, רכש בשנת 1926 קרקעות במקום יחד עם קבוצת תושבים חרדים מירושלים, כדי להקים שנה אחר כך את היישוב היהודי החרדי מגדל-עדר.

העימות בין כשר ללוי התפתח בימים שלאחר מכן לדיון היסטורי ומשפטי על אודות הקרקעות מסביב לאחת הצמתים המתוקשרים ביותר באינתיפאדה הנוכחית. פעיל השמאל דרור אטקס טען בעיתון הארץ שהקרקעות הופקעו בשנות התשעים מתושבי הכפר הערבי השכן בית-אומר.

ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר-עציון, טען בתגובה שאטקס יוצר מצג שווא, והציג תצלום אוויר המוכיח שחלק מהשטח הוא אדמת מדינה, וחלק אחר הופקע במסגרת הרחבת כביש ירושלים-חברון הן מיהודים והן מערבים. מכל מקום, גם אטקס ולוי לא התכחשו לעובדה שההתיישבות היהודית בצומת גוש עציון היא לא סיפור שמתחיל במלחמת ששת הימים. 

עד לפני כמה חודשים, המסמכים והצילומים שמספרים את סיפור הצומת והגוש הופיעו רק בארכיון לתולדות גוש עציון. כדי לראות אותם היית צריך להגיע לכפר-עציון ולהיעזר בשירותיו הטובים של מנהל הארכיון הוותיק, ישראל שדיאל. אבל עכשיו יכול כל אחד להיחשף לחומרים, בזכות מיזם הדיגיטציה "רשת ארכיוני ישראל", שהעלה אותם לאינטרנט. באתר המיזם, www.a-z.digital, אפשר לראות את שער המחברת של ייסוד חברת מגדל-עדר משנת 1926; את "מפת המגרש והעיר" של היישוב; וגם כמה צילומים מבית הכנסת הזמני ביישוב העתיק, מחפירת המקווה במקום ועוד.

ד"ר חזי עמיאור, אוצר "אוסף ישראל" של הספרייה הלאומית ואיש התוכן של רשת הארכיונים, שלח לפרופ' אסא כשר בעקבות הפולמוס עם גדעון לוי את תצלום חוזה הרכישה של אדמות מגדל-עדר, שעליו חתום סבו. גם חמשת העמודים הצהובים של החוזה נשמרו בארכיון גוש עציון, וכעת הם נמצאים באתר החדש.

 

הסיפור של מגדל-עדר, היישוב היהודי הראשון בין חברון לירושלים, מתחיל בשנת 1925, עם רישומה של חברת "זיכרון דוד" כאגודה הדדית. החוקר יוחנן בן-יעקב, תושב כפר-עציון, כתב על האגודה הזו בספרו "גוש עציון" ובמאמר שפרסם בספר "גוש עציון מראשיתו ועד תש"ח". אנשי זיכרון דוד, הוא מספר, היו יהודים חרדים מירושלים, שביקשו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל לצד חיי תורה מלאים. בעיני רוחם הם ראו התיישבות יהודית פורחת על אם הדרך בין שתי ערי הקודש.

הדמות המרכזית בחברה היה יצחק גרינוולד, עולה חדש מפולין שעבד בירושלים כסייד. גרינוולד הצליח לגייס עשרות מתושבי שכונת מאה שערים להקמת החברה. בחשוון תרפ"ו, אוקטובר 1925, התקיימה האספה הראשונה של זיכרון דוד בהשתתפות 66 חברים, ובה נבחר הרב מנחם מנדל כשר, מחבר הספר "תורה שלמה", ליו"ר הוועד המנהל.

בליל הושענא רבה תרפ"ז, אחרי כמעט שנה של ניסיונות לאתר שטח מתאים, נרכשה הקרקע ליישוב. הרב כשר הגיע למקום בליווי עורך דין, והשניים נפגשו עם עשרת הערבים בעלי הקרקע. כל אחד מהמוכרים קיבל כסף מזומן וחתם על הסכמתו לעסקה. אחרי שבועיים התקיימה האספה השנייה של חברת זיכרון דוד, והרב כשר דיווח על הרכישה. חבריו בחרו לקרוא ליישוב החדש מגדל-עדר, על שם היישוב המקראי שהיה באזור ומוזכר בספר בראשית. הם תלו במקום תקוות משיחיות: תרגום יונתן על הפסוק שבו מוזכר מגדל-עדר אומר שמשם עתיד להתגלות מלך המשיח באחרית הימים.
 
העלייה למגדל-עדר החלה בינואר 1927, באופן לא מסודר. 15 משפחות הגיעו למקום והחלו בהכשרת הקרקע לנטיעות. חלק מהמתיישבים היו בני העדה התימנית, אנשי תל-אביב, והשאר אשכנזים חרדים. עד אז, המבנים היחידים באזור היו ברכת מים בריטית נטושה, מבנה משטרה קטן, וגם מנזר רוסי שנבנה לפני מלחמת העולם הראשונה בשביל עולי רגל נוצרים. אנשי מגדל-עדר הקימו צריפים למגורים, וכן בית כנסת ומקווה טהרה



.

רוב התושבים עבדו בירושלים, ומיעוטם התפרנסו במקום. החברה יזמה הקמת ישיבה ששמה "אהל רחל", בשיתוף ישיבת "מאה שערים" הירושלמית, אבל רק תלמידים ספורים למדו בה. הבריטים והערבים לא התנכלו לתושבי מגדל-עדר, והתושבים אף קיימו קשרי מסחר עם הכפר הערבי הסמוך, בית-אומר.

מנהל המושבה יעקב רוזנבלום, מוותיקי עין-זיתים שבגליל, היה חקלאי מנוסה ובעל מערכת קשרים עם מנהיגים ערבים. הוא החזיק עדר גדול של כבשים, ובנו הצעיר אבשלום היה אחראי מטעם המנדט הבריטי על קבוצת פועלים ערבים שעסקו בהכשרת דרך ליישוב בית-פג'אר, מדרום-מזרח ליישוב היהודי.

בחורף 1927 התמודדו תושבי מגדל-עדר עם סופת שלגים קשה במיוחד, שניתקה אותם מירושלים ומחברון. בניגוד לתושבי האזור הוותיקים, הם לא היו ערוכים לתנאי מזג אוויר כאלה. ערביי בית-אומר נחלצו לעזרתם, הביאו להם מזון, עצים ודלק להסקה, והצילו אותם ממוות. ימים ספורים לאחר מכן נרתמו גם יהודי חברון למען אחיהם.
 

זיכרון דוד פעלה כחברה פרטית, ללא סיוע מהמוסדות הלאומיים, מה שהביא אותה לקשיים כלכליים. רבים מתושבי מגדל-עדר עזבו את היישוב לאחר כמה חודשים, ורק מעטים עדיין היו במקום כשפרצו מאורעות תרפ"ט.

י"ז באב תרפ"ט, 23 באוגוסט 1929, היה יום שישי. בשעות הצהריים החלו להגיע מכיוון ירושלים ערבים שחזו בפרעות שפרצו בעיר. הערבים שעבדו עם אבשלום רוזנבלום הציעו לו לחזור ליישוב, ותושבים מבית-אומר הציעו לאנשי מגדל-עדר לברוח מהמקום. התושבים היהודים לא רצו לנטוש את יישובם, אבל עברו למבנה המוגן של המנזר הרוסי הסמוך. אנשי בית-אומר הגיעו למנזר כדי להגן עליהם, ולקחו אותם איתם לכפר הערבי.

ארבעה ימים לאחר מכן העבירו הבריטים את תושבי מגדל-עדר לבית הבריאות "שטראוס" בירושלים. הם הצטרפו שם לניצולי קהילת חברון ששרדו את הטבח הקשה שהתרחש בעיר בשבת. כעבור שבועיים הגיעה לירושלים חבורת תושבים מבית-אומר, כדי להשיב לאבשלום רוזנבלום את עדר הכבשים שלו בשלמותו. היישוב מגדל-עדר נהרס וננטש, וכך הגיע לסיומו פרק ההתיישבות הראשון בצומת גוש עציון.

בספרו כותב יוחנן בן-יעקב שחורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה אכזרית על ראשי אגודת זיכרון דוד. במשך כחמש שנים הם ניסו להציל את החברה ולשקם את היישוב, וכשהבינו שאפסו הסיכויים הם התמקדו בכיסוי החובות ובניסיונות למכור את הקרקעות. גרינוולד סירב למכור אותן לערביי האזור, וטען שלא ייתכן שקרקע שנרכשה בעמל ובכסף רב תיפול לידי האחראים לחורבן היישוב.

מי שהושיע את האגודה והיה אחראי לפרק השני בתולדות ההתיישבות בצומת הגוש היה שמואל צבי הולצמן, פרדסן דתי מרחובות. הולצמן, שהעניק את שמו לכפר-עציון ("הולץ" בגרמנית פירושו "עץ"), נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19, ולמד בישיבת תורת חיים.

אמו רצתה שיהיה רב, אך הוא בחר בדרך אחרת. בגיל צעיר הוא יצא למסעות ברחבי העולם ושלח ידו במלאכות שונות. כשחזר ב-1912 החל לעסוק בפיתוח ענפי חקלאות חדשים, וייבא לארץ מאות זנים של צמחים טרופיים ועצי פרי, ובהם הבננות, הפומלות והפיסטוק.
 

ב-1932 ייסד הולצמן את חברת "אל ההר", במטרה להקים יישובים עבריים חדשים בהר חברון. שנה אחר כך, יחד עם שותפיו לחברה, רכש את אדמות מגדל-עדר וקרקעות נוספות באזור, במטרה להקים גוש יישובים חקלאיים מדרום לירושלים.

הולצמן תכנן שלושה יישובים: כפר-עציון, פרי-עמל ויער-עציון. כדי לקדם את מכירת החלקות הוא החל לארגן סיורים לאזור ההתיישבות החדש, כולל ביקור של ארכיאולוגים ועיתונאים. בכך הוא הקדים בעשרות שנים את הסיורים שמועצת גוש עציון מקיימת היום למובילי דעת קהל. בחוברת שיווק שהפיקה חברת אל ההר הובטחה לרוכשי החלקות העתידיים "התיישבות זולה ובריאה": אוויר הרים צונן, מעיינות וקרקע חקלאית טובה.

הולצמן תכנן להקים בתי מלון, בית הבראה וגם בית סופרים, שייקרא על שם חיים נחמן ביאליק. "כביש האספלט המצוין המשתרע לאורך ההרים הורחב עכשיו על ידי הממשלה, והוא אחד הכבישים הטובים ברחבי הארץ", נכתב בחוברת השיווק. "הקשר עם ירושלים הוא על כן קל, נוח ומהיר – עשרים רגע. נוחיות רבה יש גם בשירות הטלפון, שסודר על ידי החברה בסביבת יער-עציון".

בשנת 1935 שיכן הולצמן קבוצה של כשלושים פועלים במבנה המנזר הרוסי, במטרה להקים משתלה ולהכשיר את הקרקעות לחקלאות. בצומת עצמו, שבו שכן בעבר מגדל-עדר, הקים הולצמן מבנה בן שני חדרים שישמש מרפאה לפועלים ותושבי האזור. הוא הביא למקום את בנו מאיר, בוגר לימודי רפואה באנגליה, וקיווה שהעזרה הרפואית לערביי הסביבה תביא לקירוב לבבות ולבניית מערכת יחסים טובה.

ד"ר מאיר הולצמן שהה במקום כשלושה חודשים, ועזב מחוסר פרנסה ובעקבות התערערות המצב הביטחוני. לפני כארבעים שנה הוא ביקר בארץ, והגיע לביתו של יוחנן בן-יעקב בכפר-עציון. "אבא שלי חשב שבעזרת מפית קטנה של נטילת ידיים אפשר לייבש את אוקיינוס התחלואה שהיה אז בכפרים הערביים", הוא סיפר. מבנה המרפאה הקטן שהקים הולצמן קיים עד היום: בתוכו שוכן הקיוסק שליד המשתלה בצפון-מערב הצומת.

בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, החלו הערבים להתנכל לקבוצת הפועלים בצומת הגוש. מטעי הפרי שלהם נעקרו ונורו לעברם יריות. באוגוסט 1936 הותקפה נקודת ההתיישבות כמה פעמים, קבוצת הפועלים נטשה, והחזון מרחיק הלכת של הולצמן ירד לטמיון, לפחות בינתיים.
 

הסיבות לכישלון תוכניתו היו לא רק ביטחוניות, אלא גם כלכליות: דב קנוהל, עורך הספר "גוש עציון במלחמתו", כתב שהכספים מחו"ל לא זרמו לקופת החברה של הולצמן. בעיות תזרים המזומנים נבעו ממלחמת איטליה-חבש, שמנעה מעבר ספינות לים התיכון. החברה של הולצמן התקשתה לעמוד בהתחייבויותיה, והפסיקה לקדם את בניית כפר-עציון. התקפות הערבים היו רק הקש ששבר את גב הגמל.

הולצמן נאלץ למכור חלק מרכושו. לימים טען שהמוסדות הלאומיים הפריעו לו בכל פעולותיו, כי לא ראו בעין יפה יוזמה פרטית-מסחרית בתחום ההתיישבות. "לו לא היו מפריעים המוסדות שלנו, היינו יכולים ליישב עשרות אלפי יהודים שם", כתב בנובמבר 1951. לאחר שהפסיד את כספו בהשקעה בכפר-עציון יצא הולצמן לאנגליה, ומשם המשיך לגיאנה הבריטית (היום הרפובליקה השיתופית של גיאנה) שבאמריקה הדרומית, שם עסק בעיקר בפיתוח מכרות זהב. הוא שב לארץ בראשית שנות החמישים ונפטר ב-1960, שבע שנים לפני שחרור גוש עציון. עד היום נושא גוש היישובים המפואר את שמו של היזם ואיש החזון שמואל צבי הולצמן.

אחד המסמכים המעניינים בארכיון גוש עציון הוא ריאיון שקיים אריה רוטנברג, איש בית ספר שדה כפר-עציון, עם תמר ברנובסקי ז"ל. בשנות השלושים, כשהייתה בת שמונה, התגוררה ברנובסקי במשך כחצי שנה במנזר הרוסי. הוריה היו בקבוצת העובדים של הולצמן: האב היה אחראי על ביטחון הקבוצה, והאם הייתה חובשת.
ברנובסקי הייתה הילדה היחידה שהתגוררה אז ביישוב היהודי בגוש. החבר היחיד שלה באותה תקופה היה עיסא אבו-עייאש, בנו של המוכתר מבית-אומר. ברנובסקי מספרת שאבו-עייאש לימד אותה לרכוב על סוסתו ועל חמור. הוא גם לימד אותה ערבית, והיא לימדה אותו עברית.

עשר שנים אחר כך הצטרפה ברנובסקי לגרעין השומר הצעיר שהקים את רבדים - קיבוץ חילוני שהיה אחד מארבעת יישובי גוש עציון לפני הקמת המדינה. כשהגיעה לשם היא חידשה את הקשר החברי עם אבו-עייאש, שהרבה לבקר אותה ברבדים. הקשר חודש שוב לאחר חזרת המתיישבים לגוש עציון בעקבות מלחמת ששת הימים. אבו-עייאש, שמונה בינתיים למוכתר של בית-אומר, היה מגיע לחתונות בכפר-עציון שקם מחדש.

הפרק השלישי בתולדות ההתיישבות באזור צומת הגוש החל בשנת 1943. בניגוד לשני הפרקים הקודמים, הפעם היה מדובר בהתיישבות ממוסדת, ולא ביוזמה פרטית. הקרן הקיימת לישראל רכשה את האדמות, וחברי "קבוצת אברהם" של הפועל המזרחי, בוגרי תנועות הנוער השומר הדתי ובני עקיבא בפולין, חידשו את היישוב היהודי בהר והקימו קיבוץ דתי. אלא שקיבוץ כפר-עציון לא הוקם בצומת, על חורבות מגדל-עדר ולצד המרפאה שהקים הולצמן. הוא עלה לקרקע בגבעה הממוקמת כשני קילומטרים מערבה משם, במקום שבו הוא שוכן היום.

יוחנן בן-יעקב מסביר שהגבעה הזו התאימה יותר להתיישבות, מסיבות רבות. "הייתה על הגבעה חווה של נזירים גרמנים, ובה שלושה מבנים", הוא אומר. "כשקק"ל רכשה את המקום בראשית שנות הארבעים, הנזירים כבר לא היו שם. זה היה המקום המתאים ביותר להקים יישוב קיבוצי גדול. באזור צומת הגוש אי אפשר לפתח יישוב משמעותי כי לא היו שם מספיק קרקעות. גם מגדל-עדר, אילו זכה להתרחב, לא היה יכול להסתפק בשטח של הצומת".
 

לצד כפר-עציון הוקמו בשנים שלאחר מכן שלושה קיבוצים נוספים, שניים דתיים ואחד חילוני: משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים. יחד הם היוו את גוש עציון של שנות הארבעים. בשנים האלה הפך הצומת לנקודה אסטרטגית מבחינה ביטחונית, בשל מיקומו על הציר החשוב בין ירושלים לחברון.

אירוע הטרור הראשון בגוש במלחמת השחרור התרחש בצומת, ימים ספורים לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת המדינה היהודית. בכ"ד בכסלו, ערב חנוכה, הותקפה ונשדדה שם מכונית שיצאה מאחד מיישובי הגוש. בעקבות התקיפה הופסק השירות הסדיר של אגד ליישובים, ולא חודש עד אחרי מלחמת ששת הימים.

ארבעה ימים אחרי השוד ההוא, הותקפה שיירה של ארבע משאיות שהייתה בדרכה מירושלים עם אספקה ומים ליישובים. קרב קשה פרץ שישה קילומטרים צפונית לצומת הגוש, ובסיומו נמנו עשרה הרוגים יהודים, ארבעה מהם חברי כפר-עציון. בעקבות ההתקפה על "שיירת העשרה" יצאה קבוצת לוחמים מהגוש לפעולת תגמול ליד הצומת. המטרה הייתה לתקוף אוטובוס ובו נוסעים ערבים שיעבור בכביש בין חברון לירושלים.

בפעולת התגמול נהרגו ארבעה נוסעים ערבים. סבי שמואל גלברד, שהיה אחד הלוחמים, תיאר בספר "גוש עציון במלחמתו" את תחושותיו לקראת הפעולה. "רוח קרה וחזקה הניעה את הברושים, שנראו כמתפללים 'תיקון חצות'", כתב.

"משונה הדבר, מזה שנים שומע אני בבית הכנסת את קריאת עשרת הדברות. תמיד היה בשבילי ה'לא תרצח' מין צליל רחוק של סיפורי התורה, ולא משום צו פקודה: לא תרצח! עתה נראה כל זה באור אחר לגמרי. ה'לא תרצח' הרשום על ארון הקודש, בחומש המקומט ועל גוויל ספר התורה – שתי המילים הללו נראות לי עתה מזהירות, מאיימות, מתחננות, כמבקשות רחמים על עצמן: 'לא תרצח, לא תרצח אותנו...'. נזכרתי בזאב (ספראי, אחד מהנופלים בשיירת העשרה – א"ר), חברי מהישיבה, השוכב עטוף בסדין צחור ועל פניו חיוך שלא מן העולם הזה, חיוכו של מת. והוא לוחש, קולו אינו נשמע, רק שפתיו נעות: 'נקום, נקום, נקום!'"

ההתקפות על שיירות היהודים ויישוביהם נמשכו. בג' בשבט, 14 בינואר 1948, יצאה שוב כיתת לוחמים מהגוש לתקוף את התחבורה הערבית על הכביש הראשי. כשחזרו בשעות הבוקר מאזור הצומת לכיוון היישובים, הם נתקלו ליד ח'רבת זכריה בכוח ערבי גדול שנערך להתקפה על הגוש. בקרב שהתפתח השתלטו התוקפים על רוב הרכס המרכזי של הגוש, אבל התקפת-נגד של כוח פלמ"ח הצליחה להניס אותם וגרמה להם נפגעים רבים.

בראשית אדר ב' תש"ח הצליחו הכוחות היהודיים לתפוס את המנזר הרוסי החולש על הצומת ולהציב בו יחידת לוחמים קבועה. משלט אחר בח'רבת סאוויר – כיום שכונת גבעת-החי"ש של היישוב אלון-שבות - נכבש שבועות ספורים לאחר מכן. בשביעי של פסח בלמו הכוחות שיירה ערבית של למעלה מ-15 מכוניות שהייתה בדרכה לירושלים.
 

באותו זמן התקיים קרב קשה בשכונת קטמון, ואנשי גוש עציון שמחו לשמוע שחסימת כוחות האויב באזורם סייעה לניצחון הפלמ"ח. הם ראו בכך הוכחה שגוש עציון הוא הקו היהודי הדרומי של ירושלים, והעצימו את פעולותיהם. למחרת הם הניחו מוקשים ומחסום על הכביש הראשי, והצליחו לחסום אותו לתנועת כוחות אויב. בתגובה החלה התקפת תותחים על המנזר הרוסי.

יומיים לאחר מכן, בכ"ה בניסן, תקפו כוחות גדולים של הלגיון הערבי בסיוע בריטי את שני המשלטים – המנזר הרוסי וח'רבת סאוויר - ולראשונה הצליחו לכבוש אותם למשך כמה שעות. בקרב הקשה נפלו 12 לוחמים יהודים.

כעבור שמונה ימים, בג' באייר, החל הקרב האחרון על גוש עציון. ביומו הראשון נפלו בידי האויב רוב המשלטים, ובהם המנזר הרוסי, שבו נהרג מפקד הגוש מוש זילברשמידט. ביום השני, בקרב הירואי שבו נהרגו 127 מגנים, נפל כפר-עציון.

למעלה מ-300 מאנשי הגוש והלוחמים שהצטרפו להגנתו נפלו בשבי הלגיון. ביום המחרת הם נלקחו לירדן, בשעה שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. בכך הגיע לסיומו הפרק השלישי של ההתיישבות היהודית במקום. רק 19 שנה לאחר מכן, בעקבות שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, חזרו יהודים לצומת והקימו על האדמות שבבעלותם את הפרק הרביעי והמפואר ביותר בתולדות גוש עציון.

יומיים לאחר מכן, בכ"ה בניסן, תקפו כוחות גדולים של הלגיון הערבי בסיוע בריטי את שני המשלטים – המנזר הרוסי וח'רבת סאוויר - ולראשונה הצליחו לכבוש אותם למשך כמה שעות. בקרב הקשה נפלו 12 לוחמים יהודים.

כעבור שמונה ימים, בג' באייר, החל הקרב האחרון על גוש עציון. ביומו הראשון נפלו בידי האויב רוב המשלטים, ובהם המנזר הרוסי, שבו נהרג מפקד הגוש מוש זילברשמידט. ביום השני, בקרב הירואי שבו נהרגו 127 מגנים, נפל כפר-עציון. למעלה מ-300 מאנשי הגוש והלוחמים שהצטרפו להגנתו נפלו בשבי הלגיון. ביום המחרת הם נלקחו לירדן, בשעה שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. בכך הגיע לסיומו הפרק השלישי של ההתיישבות היהודית במקום. רק 19 שנה לאחר מכן, בעקבות שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, חזרו יהודים לצומת והקימו על האדמות שבבעלותם את הפרק הרביעי והמפואר ביותר בתולדות גוש עציון.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg