עומד על החומה: קרב הבלימה של נתניהו נגד ההיסטוריה
מבקריו מאשימים אותו בחרדה ובהססנות, אך פעולותיו של נתניהו מונעות מהשקפה היסטורית ותרבותית מוצקה. בראייתו, נחילי הברברים מסביב אינם מותירים לו ברירה
בשנת 146 לפני הספירה נפלה העיר הגדולה קרתגו. בתום מצור שנמשך שלוש שנים פרץ הצבא הרומאי את חומותיה של העיר והחל לנהל קרב מבית לבית כנגד מגִניה הנואשים. הכרך הגדול, שהיה פעם בירתה של אימפריה ימית גאה, עלה בלהבות. חלק מן התושבים העדיפו להשליך עצמם לאש מאשר ליפול בידי הכובשים חדורי תאוות הנקם. הם ידעו היטב כי לא יזכו לרחמים מיד אויביהם המושבעים; מנוי וגמור היה עם הרומאים לא רק להשתלט על קרתגו, אלא להחריבה כליל, למחוק אותה מעל פני האדמה.
עוד כותרות ב-nrg:
אחרי יריחו: קוצצה אספקת חשמל לבית לחם
חשד: סירבו להכניס עו"ד למועדון "כי הוא ערס"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מפקד הכוח הרומאי, סקיפיו אמיליאנוס, צפה במתרחש מרחוק. לכאורה, הייתה זו שעתו הגדולה. קרתגו, שנחשבה בעבר ליריבתה הקשה ביותר של הרפובליקה, נוצחה באופן סופי ומוחלט. ועם זאת, למראה העיר הבוערת זלגו דמעות מעיניו. המצביא שעתיד היה לחזור לעירו עטור תהילה נשא קינה, שבה השמיע הרהורים על קצם הבלתי נמנע של עמים, ערים ושושלות, על נפילתם של האשורים, של המדים, של הפרסים ושל המקדונים, שחלשו על אימפריות כבירות. לבסוף מצטט סקיפיו שורות מן ה"איליאדה" של הומרוס: "יבוא יום וטרויה הקדושה תיפול / ופריאם ובני עמו יוכו בחרב".
ההיסטוריון היווני פוליביוס היה עד למתרחש. הוא מספר ששאל את סקיפיו לפשר דבריו, והלה נקב מפורשות בשמה של רומא והודה כי חרד לגורלה כשתהה על שבריריותם של מעשי ידי אנוש. פוליביוס התרשם עמוקות מתשובתו של המצביא הרומאי. "קשה יהיה להעלות על הכתב תובנה חודרת יותר או יאה יותר למדינאי", כתב בחיבורו "ההיסטוריה". "לזכור בעיצומה של ההצלחה את הפכפכותו של הגורל – זהו סימן ההיכר של האדם הגדול והמושלם".
בניגוד למצביא הרומאי המצוטט אצל פוליביוס, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, טורח להפגין בכל הזדמנות אופטימיות עזה לגבי עתיד עמו וארצו. כנגד הערעור על זכותם של היהודים לשכון לבטח כאומה ריבונית בארצם טוען נתניהו בעקביות כי ישראל אינה תופעה חולפת, וכל מי שמצפה לראותה מסתלקת מן העולם ינחל רק אכזבה ומפח נפש. "היינו כאן ונמשיך להיות כאן לנצח נצחים", הוא חוזר ומצהיר.
הכרזות כאלה, המבטיחות לעם ישראל חסינות מפני כל מה שהיקום עלול להעמיד כנגדו, עשויות לעורר את הרושם כי נתניהו אינו רגיש די הצורך ל"הפכפכותו של הגורל". אלא שהאמת, במקרה הזה, שונה בתכלית. נתניהו, בנו של מלומד דגול ואדם משכיל בזכות עצמו, מודע היטב לכוחות הגאות והשפל המושלים בהיסטוריה. בספרו "מקום תחת השמש", שראה אור ב־1995, הוא מזכיר את הפילוסוף האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו, "שביטא מה שנראה לו כחוקיות היסטורית שאין מנוס מפניה: מעגל חייהן של אומות מקיף סדרה צפויה של שלבים – לידה, נעורים, בגרות ומוות".
תרבויות רבות, כותב נתניהו, עברו תהליך זה של צמיחה ושל דעיכה, ובהן האשורים, הבבלים, הפרסים, המצרים, היוונים, הרומאים, בני האינקה, האצטקים, ואפילו "הקומוניסטים של ימינו". רק אומה אחת חמקה, כך נדמה, ממלכודת הגורל ההיסטורי הבלתי נמנע: היהודים. "הם ספגו מהלומות יותר מכל אומה אחרת, ואף על פי כן סירבו לגווע", מסביר נתניהו. "גם ליהודים היו תקופות של שקיעה כמו לאומות אחרות, אבל הם התחמקו מן המוות פעם אחר פעם על ידי לידה מחודשת, שפתחה להם מעגל חיים חדש".
בין שנקבל את השקפתו ההיסטורית של נתניהו ובין אם לאו, חשוב להבין כי אין היא בחזקת פרט שולי. למרבה הצער, פרשנים רבים כבר אינם מגלים עניין בתמונת עולמו של ראש הממשלה. המניעים האמיתיים למעשיו של נתניהו טמונים, כך הם אומרים, באישיותו, ובעיקר בתאוות השררה הבלתי מרוסנת שלו; לאמונותיו נודעת חשיבות משנית, אם בכלל, בעיניהם.
ואולם, בניגוד לרושם שחלק מן הפרשנים אלה מבטאים, ספק רב אם נתניהו טרוד רק בחישובים פוליטיים. מהתבטאויותיו ומהתנהלותו עולה בבירור כי לראש ממשלת ישראל תפיסה ברורה מאוד לגבי מקומו בהיסטוריה, תפיסה המכתיבה במידה רבה את מהלכיו בזירה הפנימית והחיצונית.
אחד מן המהלכים האלה, שמשך תשומת לב עצומה בישראל ומחוצה לה, היה הופעתו של נתניהו בפני בית הנבחרים האמריקניב־21 בינואר 2015. הנאום שנשא באותו מעמד, ובו הזהיר מפני שאיפות ההתעצמות הגרעינית של איראן והתרה באמריקנים לא ללכת שולל אחר הצהרותיה המתונות, היה עתיר פאתוס.
"אתם עומדים לצידה של ישראל כיוון שאתם יודעים שסיפורה של ישראל הוא לא רק סיפורו של העם היהודי, אלא סיפורה של הרוח האנושית המסרבת שוב ושוב להיכנע לזוועות ההיסטוריה", אמר נתניהו לחברי בית הנבחרים, ולא שכח להבהיר כי אין הוא חושש מבידודה של ארצו. בסופו של דבר, הצדק ניצב לצדו ולצד בני עמו. "אני, כראש ממשלת ישראל יכול להבטיח לכם דבר נוסף: אפילו אם ישראל תיאלץ לעמוד לבדה, ישראל תעמוד", הכריז.
הנימה הקטסטרופלית המאפיינת את התבטאויותיו של נתניהו בעניין האיום הנשקף למערב מאיראן ומן האסלאם הרדיקלי בכללו מספקת לכאורה תימוכין לקביעת הניו יורק טיימס כי המנהיג הישראלי מוביל "מסע צלב משיחי". ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, השמיע כזכור אבחנה דומה ב־2012, כשאמר, בהתייחסו לנתניהו ולשר הביטחון באותו זמן, אהוד ברק, כי אין לו אמון "במנהיגות שמקבלת החלטות מתוך תחושות משיחיות". מתנגדיו של ראש הממשלה עטו על הציטוטים האלה כמוצאי שלל רב. תיאורו של נתניהו כאדם אחוז תסביך משיחי הרי מתיישב היטב עם הדימוי הנרקיסיסטי והאובססיבי שדבק בו במרוצת השנים.
ואולם, התיאור הזה מתבסס על שתי טעויות מהותיות: טעות בהבנתו של נתניהו וטעות בהבנת טבעה של המשיחיות. חשוב אפוא להעמיד דברים על דיוקם ולבחון את הראיות. אלה מלמדות כי נתניהו אינו שש לזרז את מהלכה של ההיסטוריה לקראת שעת הכרעה גורלית. הוא אינו מייחל למערכה הסופית בין בני אור ובין בני חושך ואינו מצפה בכיליון עיניים לישועה אלוהית או לגאולה ארצית. לתחושת השליחות המפעמת בו, המפיחה רוח במפרשיו, אין ולא כלום עם הדחף המשיחי; תרחישי קץ אינם מעוררים בנתניהו התלהבות והתרוממות רוח, אלא דאגה עמוקה.
למרבה האירוניה, המונח האסכטולוגי הקולע ביותר לתיאור התפקיד ההיסטורי שמייעד מנהיג המדינה היהודית לעצמו לקוח דווקא מן "הברית החדשה". אין הוא "משיח" כי אם קטכון, מילה יוונית שפירושה "מונע" או "מרסן". המונח הזה מוזכר באיגרת השנייה של פאולוס אל התסלוניקים, שבה מנסה השליח לשכך את צפייתה הדרוכה של הקהילה הנוצרית בעיר היוונית לביאתו השנייה של ישו. המושיע בושש להגיע, מסביר פאולוס, מאחר שכוח מסוים, אותו "קטכון", מעכב את הופעתו של האנטי־כריסטוס, האמורה להקדים את הגאולה: "וְעַתָּה יְדַעְתֶּם אֶת אֲשֶׁר יִמְנָעֵהוּ מִלְּהִגָּלוֹת בְּעִתּוֹ. כִּי סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר הֵחֵלָּה פְעֻלָּתוֹ רַק שֶׁיּוּסַר מִתָּוֶךְ הַמֹּנֵעַ עַד כֹּה" (האיגרת השנייה אל התסלוניקים, פרק ב', פסוקים ו־ז).
פאולוס אינו מציין מיהו ה"מונע" – האם מדובר באדם יחיד או שמא בקיבוץ של אנשים – אבל פרשנים נוצרים בדורות מאוחרים יותר, ובראשם טרטוליאנוס, סברו כי הכוונה לאימפריה הרומית. אפשר להבין אפוא מדוע זוכה הקטכון ליחס מסויג בכתבי אבות הכנסייה: כסוכנו של הסדר הקיים, הוא דוחה את אחרית הימים ואת גאולתה הסופית של האנושות בידי הא־ל ושלוחיו.
הפיגורה החידתית והמעורפלת של הקטכון הייתה מעסיקה כנראה רק תיאולוגים וחוקרי נצרות לולא הופקעה מן ההקשר הכריסטולוגי הצר באמצע המאה הקודמת בידי הוגה הדעות הגרמני השנוי במחלוקת, קרל שמיט. התואר "שנוי במחלוקת" הוא בגדר לשון המעטה בהקשר הזה.
שמיט היה תיאורטיקן מבריק, אך גם ריאקציונר קתולי ואנטישמי ארסי אשר נשבע אמונים לרייך השלישי. המושג "קטכון" מופיע בחיבוריו בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ובספרים שכתב אחרי תבוסת ארצו במלחמת העולם השנייה. בכתבים אלה, שהחשוב שבהם הוא ספרו מ־1950, "הנומוס של הארץ", מהלל שמיט את התפקיד הקטכוני שמילאו המעצמות אשר חרתו על דגלן את ההגנה על גבולות העולם הנוצרי ואת בלימת אויביו, ובראשם האסלאם.
הקיסרות הביזנטית במזרח, האימפריה הרומית הקדושה של ימי הביניים, כובשיה הספרדים והפורטוגזים של אמריקה בראשית העת החדשה ובריטניה המושלת בימים במאה התשע עשרה – בכל אלה זיהה שמיט את הקטכונים של תקופתם. "אפשר להצביע על קטכון מסוים בכל עידן במהלך 1948 שנים", כתב שמיט ביומניו שנים ספורות אחרי המלחמה. "הנישה הזאת מעולם לא הייתה ריקה, שאלמלא כן לא היינו קיימים".
בניגוד לפאולוס, שמיט ראה בקטכון כוח חיובי וצייר אותו כהתגלמותה האימפריאלית של הציביליזציה הנוצרית. הקטכון, מנקודת מבט זאת, פועל כל העת בצלה של אחרית הימים אך אינו חש לקראתה. הוא מגונן על הסטטוס קוו, ונשמר מן הרוע האבסולוטי מזה ומן הטוב המוחלט מזה; הוא דוחה את האוטופיה כשם שהוא שולל את הכאוס.
הבה נרחיב קמעא את גבולות הדיון: למרות ההקשר הנוצרי שבו נטבע המושג, אפשר לראות בקטכוניזם תופעה כמעט אוניברסלית, בדומה למשיחיות. גם הקטכוניזם, כמו המשיחיות, צץ במקומות ובזמנים שונים, כשהוא מתגלגל באידיאולוגיות, באסטרטגיות, בריטואלים, בסמלים, במיתוסים וגם ביצירות אמנות.
בדומה למשיחיות, גם הקטכוניזם צופה אל הבאות ומבחין בחשרת הסופה, בהיערכות הכוחות לקראת הדרמה האפוקליפטית אשר תביא את הקץ על הסדר הקיים. אלא שחזות פני העתיד מעוררת בקטכוניסט בהלה, לא תקווה, והוא נחוש בדעתו למנוע, או לפחות לדחות, את האסון הממשמש ובא. לצורך זה הוא עשוי להתפלל לאלים, להקריב קורבנות, להנחית מהלומה מקדימה על אויביו או לנסות לשחדם – כל קטכון על פי דרכו ועל פי האמצעים העומדים לרשותו – אבל חרדת הקיום שלו נגועה ביותר משמץ של פטליזם: במאוחר או במוקדם, הוא יודע, שוב לא יהיה בהם די.
הקטכוניזם, חשוב להדגיש, אינו סטייה. הוא אינו טירוף פוליטי, אלא הלך רוח הטבוע בתשתיתה של המדינה המודרנית. הערות מאירות עיניים בהקשר הזה השמיע הוגה הדעות מישל פוקו בסדרת ההרצאות "ביטחון, טריטוריה, אוכלוסייה", שהעביר בקולז' דה פראנס בין השנים 1977 ו־1978. פוקו דן שם, בין היתר, בהתגבשות דוקטרינת "הגיון המדינה" בכתביהם של מלומדים איטלקים מן המאות השש עשרה והשבע עשרה, כדוגמת ג'ובאני אנטוניו פלאצו וג'ובאני בוטרו.
תיאורטיקנים אלה, הסביר פוקו, ביקשו לנסח את "הגיון המדינה", את מערך השיקולים המבטיח את שלומה של הקהילייה המדינית, את שגשוגה ואת הישרדותה, כדי לחסן אותה מפני הגורל שפקד את ממלכת בבל, את האימפריה הרומית ואת הקיסרות שהקים קרל הגדול, אשר עלייתן על במת ההיסטוריה ונפילתן ממנה צייתו לאותה "מחזוריות של לידה, צמיחה, הבשלה ושקיעה".
בטרמינולוגיה של התקופה, מחזורי לידתן ומותן של מלכויות נקראו "רבולוציות", והוגי דעות כבוטרו ופלאצו האמינו כי המפתח לעצירתם טמון בשכלולה של אמנות הממשל לרמה של שלמות בת־קיימא. המדינה שאותה ראו בעיני רוחם אמורה הייתה לתפקד כמין מנגנון עצום של "פרפטום מובילה" ("תנועה נצחית"), המחדש עצמו לעד מבלי להיכנע לכוחות השחיקה והריקבון; במלים אחרות, היא נועדה לשמש כקטכון.
דומה שהפרדיגמה הזאת מעצבת גם את השקפת עולמו של נתניהו. ייעודה של מדינת ישראל, לשיטתו, הוא לספק ליהודים תחום מקלט לא רק מפני אויביהם אלא גם מפני תהפוכות הגורל ההיסטורי. כלפי חוץ הוא מפגין ביטחון כי ביכולתה לעשות זאת "לנצח נצחים". "עם ישראל חי, והמדינה היהודית תתקיים לעד", הכריז בנאום בעצרת האו"ם בספטמבר 2012. "בניגוד לחוקי ההיסטוריה, קיבצנו את הגלויות, שחזרנו את עצמאותנו ובנינו מחדש את החיים הלאומיים שלנו. העם היהודי שב לביתו. לעולם לא יעקרו אותנו שוב". אכן, דברים חדורי אופטימיות מופלגת – אבל האם הם משקפים את תחושותיו האמיתיות של ראש הממשלה? האם הוא מאמין בהם בכל לבו?
נתניהו, פוליטיקאי מנוסה, לא יביע בפומבי הרהורי כפירה על תוחלת החיים של המפעל הציוני, אבל שניים מן האנשים הקרובים לו מכל לא סבלו מעכבות דומות. אחד מהם, יוני נתניהו ז"ל, התוודה כי הוא "חרד לגורלה של מדינת היהודים". במכתב ששלח בנובמבר 1974 לבנימין נתניהו ולרעייתו דאז, מיקי, כתב יוני כי הוא "רואה את התהליך המכוון להביא לסופנו מתקדם בקצב גובר־ והעניבה מתהדקת.
התהליך לא יהיה מהיר, אם כי כוחנו ילך ויצטמצם ממלחמה למלחמה, וייתכן (רק ייתכן) שלבסוף נצא מזה בשלום אם נצליח 'למשוך את העסק' מספר עשרות שנים. בינתיים אני בצבא ואני די משוכנע, שאני עושה, לפחות בתקופה זו, את המכסימום האפשרי כדי להאריך את חוט החיים שלנו, או למנוע את ניתוקו המוקדם".
אביו המנוח של ראש הממשלה, בנציון נתניהו, צייר תמונה קודרת אף יותר בריאיון שהעניק לעיתונאי ארי שביט ב־1998. לאחר שהזכיר את בלימת צבאות המוּרים בידי הקרולינגים במאה השמינית לספירה ואת הדיפת התורכים משערי וינה במאה השבע עשרה, התנבא בנציון נתניהו שלוש שנים לפני פיגועי ה־11 בספטמבר כי אנו ניצבים "לפני אפשרות הופעתו של נחשול נוסף. לפני הסיכון הממשי שתיערך התקפה ערבית־מוסלמית חדשה על המערב".
הציביליזציה המערבית, הזהיר ההיסטוריון, אינה ערוכה להתמודדות עם האתגר הזה. נתניהו האב ציין שהוא נוטה להסכים עם הוגה הדעות הגרמני אוסוולד שפנגלר כי "המערב נמצא בשקיעה". "כמו רומא שהייתה אדירה וכבירה, אך נהרסה מתוך דגנרציה פנימית, כך הוא המערב בזמננו", אמר לשביט. "דווקא העושר וההצלחה וההתקדמות הטכנית הביאו להתנוונות, לנטייה ניכרת להתעלם מן ההתפתחות ההיסטורית בתוכה ומחוץ לה. ומי שאין לו תחושה היסטורית גם אין לו תחושת ההווה, אינו מבין את המתהווה סביבו, אינו תופש את העומד לפניו.
אלא שבזמן מלחמת העולם השנייה אירע לאירופה נס בדמות הופעתו של צ'רצ'יל, שבעצם לא היה שייך למאה העשרים אלא היה בן המאה התשע עשרה. נס שני אירע בהופעתו של רוזוולט, ושני אישים אלה גרמו לכך שהיטלר נוצח וששקיעתו של המערב נדחתה בדורות אחדים".
נדחתה אך לא נמנעה; אמריקה ואירופה המנוונות לא תוכלנה לעמוד בפרץ לאורך זמן. "קשה לי להאמין בעתידו של המערב, בכל אופן, בעתידו הרחוק", הודה נתניהו האב, אף שהוסיף, אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה, כי "ההיסטוריה מלאה כידוע הפתעות. ואין זה מן הנמנע שהמערב יתעורר ויגלה שוב כוחות כבירים שעדיין הם גנוזים בו ויאריכו את קיומו לזמן ניכר".
ספק רב אם נתניהו הבן יחלוק על הדיאגנוזה ההיסטורית המבהילה שהציג אביו, אף שבניגוד אליו הוא מאמין כנראה שגם בעת הנוכחית יכול המערב לשאת את עיניו למנהיג בעל שיעור קומה: הוא עצמו. אין הוא מסתיר את הזדהותו העמוקה עם וינסטון צ'רצ'יל, הדמות הקטכונית בה"א הידיעה של המאה העשרים.
כמו ראש הממשלה המהולל של בריטניה, רואה עצמו נתניהו כמי שנבחר, או נשלח, להגן לא רק על ארצו אלא על האנושות המתורבתת כולה מפני התוהו, מפני נחילי הברברים הנאספים על גבולותיה. מידותיה של מדינת ישראל צרות מכדי להכיל את יומרתו; הפנתיאון שאליו מבקש נתניהו להשתייך אינו מאוכלס בקודמיו בתפקיד - בן־גוריון, אשכול ובגין - אלא במושיעי המערב לאורך הדורות: קרל מרטל, יאן סובייסקי וגיבורו צ'רצ'יל.
אין כל רע במנהיג השואף לגדולות, ונתניהו, אדם רב כישרונות, עשוי היה אולי להגביה עוף למרומי השליחות ההיסטורית שנטל על עצמו לולא סבל מפגם טרגי אחד: ראיית שחורות נגועה בפחד מצמית. עדויותיהם של האנשים אשר עבדו במחיצתו אינן מותירות מקום רב לספק בנוגע לשיתוק שאחז בו. עדות כזאת סיפק אהוד ברק, שהיה מפקדו של נתניהו, יריבו הפוליטי והשר הבכיר בממשלתו. בהקלטות שפורסמו בערוץ 2 באוגוסט האחרון, סיפר ברק כי "ביבי בעצמו, הוא אפוף במין פסימיות עמוקה... במאזן בין החרדה לתקווה הוא מעדיף בדרך כלל להיות יותר חרד, הוא פעם קרא לזה מודאג".
אלו זמירות מוכרות. מבקריו של נתניהו משמאל ומימין מוקיעים אותו לעתים קרובות בגין מה שנתפס בעיניהם כ"פחדנות" ו"הססנות". הם מזכירים את הביצה הטובענית שבה שקע המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים, את הפרחת איומי הסרק על איראן, את גרירת הרגליים במערכות הצבאיות מול חמאס בעזה. "היכן התעוזה?", הם שואלים, "היכן היוזמה?". לביקורת הזאת נלווית לעתים קרובות נימה של לעג לנוכח הפער בין דימויו העצמי הצ'רצ'ליאני של ראש הממשלה ובין התנהלותו בפועל.
אבל את ההסבר לפעולותיו של נתניהו - ובמקרים רבים, להימנעותו מפעולות - אין לחפש רק במבנה אישיותו, אלא גם, ואולי בעיקר, בתפיסת המציאות הקטכונית שלו. אם נתניהו מצטייר לעתים כמי שמתעקש "להיתקע" במקום, כמי שמסרב להתקדם הלאה, הרי זה משום שכל התקדמות באשר היא מובילה את המדינה היהודית בכיוון מסוכן, לשיטתו: לקראת הקטסטרופה החטופה או השקיעה האיטית, הממתינות, כגזרת גורל בלתי נמנעת, לכל האומות. הוא מבקש לשמר את המצב הקיים, לעכב כל הכרעה, כל שינוי דרמטי בסדר הדברים - גם אם יצטייר עקב כך כפוליטיקאי פסיבי, חסר כושר החלטה - משום שהאפלה המתעבה מסביב אינה מותירה לו, בראייתו, כל ברירה: עליו לנהל קרב בלימה נגד ההיסטוריה.
האם הרהר אי פעם נתניהו ברצינות, כסקיפיו בשעתו, על אחריתה של ארצו? האם דמיין, בשעה שהורה על הפצצתה של עזה, את תל־אביב עולה בלהבות, את עטרת ירושלים נופלת? לעת עתה נוכל רק לנחש את התשובה. אסתכן אפוא בהשערה כי המחשבה על קיצה האלים של המדינה היהודית לא רק חלפה במוחו של ראש הממשלה - היא אינה נותנת לו מנוח. וייתכן, אם יותר לי להוסיף ולהפליג בסברות - ייתכן שמפעם לפעם פוקד את נתניהו תסכול עמוק לנוכח התפקיד כפוי הטובה שהועיד לו הגורל: לשמש כקטכון, כמונע הגדול, על אף טרוניותיו של ציבור חסר סבלנות המצפה ממנו דווקא להתיר את הרסן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם