חומס: השיקום מתעכב, התושבים חוששים לחזור
המשימה להקים מחדש את העיר ההרוסה מסמלת אולי את האתגר הגדול ביותר של סוריה. ללא פתרון פוליטי, סבורים באו"ם, העיר בת 4,300 השנים תתקשה מאוד להתאושש מהמלחמה
בבנייניה מוכי המלחמה של חומס – העיר הסורית שתויגה בעבר כ"בירת המהפכה" – עדיין מסתובבות רוחותיהם של המורדים שלחמו שם. באחד מהבניינים, מעל חנות צבעים שנבזזה, חרתו לוחמים את שמותיהם: אבו־עומר, אבו־רטיב ואבו־שריף. הם הותירו סימן, תשושים מרעב, לפני כמעט שנתיים, זמן קצר לפני שנכנעו והעבירו את העיר ואת פרבריה לידי כוחות הממשל, שעלו עליהם במספרם.
עוד כותרות ב-nrg:
טורקיה: ההסכם עם ישראל יושלם "בקרוב מאוד"
פוטין מאשים: מסמכי פנמה – קנוניה של המערב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הביאו לי גלידה והאכילו אותי", כתב אחד מהם. בסמוך צויר במרקר שחור דגל שלושת הכוכבים, שהפך לסמל ההתקוממות בסוריה. במורד המדרגות אפשר להבחין בחורים שהלוחמים פערו בקירות, כדי שיוכלו לנוע מבית לבית בלי שצלפים יפגעו בהם.
חומס הייתה בעבר ביתם של יותר ממיליון בני אדם. שכונת חמדיה הנוצרית
צילום: The Washington Post by Lorenzo Tugnoli
המורדים נעלמו לפני זמן רב מהעיר העתיקה של חומס, שבה עמדו תחת מצור. אלפיים השורדים האחרונים שבהם הוסעו משם באוטובוסים במסגרת עסקה בתיווך האו"ם במאי 2014. אבל רוב המשפחות שחיו כאן עדיין לא חזרו. רחוב הרוס אחרי רחוב הרוס נותרים שקטים לחלוטין, מלבד צליל ההריסות החורקות ברוח.
החור הפעור הזה בלבה של חומס, שבעבר הייתה ביתם של יותר ממיליון בני אדם, הוא עדות לאתגר של הבנייה והאכלוס מחדש של ערי סוריה. הבנק העולמי מעריך שהמשימה עשויה לדרוש 170 מיליארד דולר, ולשם השלמתה יהיה צורך במאמצים בינלאומיים בהיקפה של תוכנית מרשל, שסייעה לשיקומה של אירופה בתום מלחמת העולם השנייה.
המלחמה בסוריה השמידה בתי חולים, אלפי בתי ספר ושליש מדירות המגורים במדינה, ועוד ממשיכה לעקור את התושבים ממכורותיהם. היא הותירה את אירופה להתמודד עם זרם של פליטים, עד שראשי היבשת גיבשו לבסוף עסקה שבמסגרתה נשלחו לטורקיה מי שבאו זה מקרוב.
הרחובות עדיין ריקים באופן משונה. שכונת חלדיה בחומס
צילום: The Washington Post by Lorenzo Tugnoli
אבל אפילו באזורים כמו מחוז חומס, שהיה יציב יחסית בשנים האחרונות, המחסור הן בפתרון פוליטי והן בכסף למלאכת השיקום ימנע מהמשפחות שגרו כאן לחזור לבתיהן בעתיד הקרוב. רבות מהן מפחדות, וככל ששטחי ההריסות ייוותרו בלי שאיש ייגע בהם כך התושבים שהתבצרו בהם בעבר יבנו את חייהם במקומות אחרים.
"אנשים התחילו מחדש את החיים", אמר זיאד אקראס (43), חבר ועד השכונה לשיקום האזור הנוצרי באב אל־דרייב. "הילדים שלהם לומדים בבתי ספר, הם אולי מצאו עבודה. הם לא יחזרו".
בשכונות נוצריות כמו באב אל־דרייב, שרבים מתושבים תמכו במשטר, חלק מהמשפחות אכן חזרו. פעילים נוצרים גייסו כספים כדי להקים מחדש את הכנסיות שנהרסו, והעניקו תמיכה כלכלית למשפחות שהיו מעוניינות לחזור הביתה. החשמל והמים חזרו לתקנם, אבל הרחובות עדיין ריקים באופן משונה.
איפה מתחילים?
מילאד ג'מאל (36) פתח מחדש את המסעדה שבבעלותו, אף שלדבריו היא רק צל של המרכז הקהילתי שהייתה בעבר. "זו השכונה שלנו, ולכן חזרנו", הוא אמר. "היינו האחרונים לסגור והראשונים לפתוח". משפחתו היא אחת מכ־800 משפחות ששבו לאזור, מתוך כ־40 אלף משפחות בסך הכול.
ג'מאל שילם מכיסו כדי לבנות מחדש את בית הקפה, והכנסייה סייעה לו להקים שוב את ביתו. בקרבת מקום, גינה ששימשה כבית עלמין כשהאזור היה בידי המורדים נחפרה, והממשלה הוציאה משם את גופות המתים. לדברי אקראס, נמצאו שם כ־500 גופות.
''זו השכונה שלנו, ולכן חזרנו''. מילאד ג'מאל יושב במסעדה שבבעלתו בשכונת חמדיה
צילום: The Washington Post by Lorenzo Tugnoli
מגדל השעון העתיק של העיר, שבעבר היה בין מוקדי המחאה, שוחזר. הממשלה הפעילה אותו שוב בטקס שנערך לפני שנה, ביום ההולדת לתום המצור על העיר. בסמוך, תוכנית הפיתוח של האו"ם סייעה לפנות בערך 70 אלף טונות של הריסות מאזור השוק המרכזי, והיא מנסה לעודד את אנשי העסקים לחזור לעיר.
אבל יש סימנים מועטים בלבד לחיים באזורים אחרים של העיר העתיקה, שעמדה תחת מצור והופצצה במשך שלוש שנים. באזורים שבהם רוב האוכלוסייה היה סוני ותמך במורדים ההרס היה חמור יותר, מה שהפך את השיקום למשימה מבהילה גם אם יש רצון פוליטי.
ח'לידיה, השכונה הסונית הגדולה שבה עומד הבית עם הגרפיטי, הייתה ממוקדי ההרס הגדולים ביותר בלחימה בעיר. גגות וחזיתות של בניינים נקרעו. הפיגומים מסביב לכיפה של מסגד ח'אלד איבן אל־ואליד, שתוקנה זה מכבר, הם העדות היחידה למלאכת השיקום. לדברי חייל במחסום צבאי כעשרים משפחות גרות אי שם בשממה האפורה, אבל הוא לא נשמע משוכנע. הבתים לא מחוברים למים ולחשמל.
"היכן אתה מתחיל?" שאל ג'יהאד יזיגי, עורך 'סיריה רפורט', מגזין המתמחה בכלכלה הסורית. "אין שיקום בקנה מידה גדול כי אין פיוס משמעותי, מכיוון שאין כסף. אין ודאות, אין רצון". לדבריו, לצורך השיקום תידרש תוכנית בינלאומית "נרחבת", שעשויה לקרום עור וגידים רק כשהמלחמה תגיע לסופה.
מסעדת בוסתן אל-דיוואן, אחד העסקים הראשונים להיפתח מחדש
צילום: The Washington Post by Lorenzo Tugnoli
ג'מאל, בעלי המסעדה, יצא נגד תושבי שכונות כמו ח'לידיה על שלא חזרו לבתיהם. "הממשלה ממש כנה בכוונתה לשקם את העיר", הוא אמר. "מי שעשה דבר מה שאינו כשורה תמיד יחיה בפחד".
אבל אפילו אם התושבים ירצו לחזור, נראה שאין הרבה לחזור אליו. "אנשים זקוקים לעירבונות", הסביר יזיגי. "הם אולי יודעים ששמותיהם לא נמצאים ברשימת המעקב שבגבולות, אבל הם חשים מאוימים מכדי לחזור".
גודל המשימה עצום, הודה סמואל ריזק, מנהל מחוז סוריה בתוכנית הפיתוח של האו"ם. הוא הסכים שיש צורך בפתרון פוליטי מסוג כלשהו בסוריה לפני שכל מיזם יוכל לצאת לדרך. נכון לעכשיו, תוכנית הפיתוח של האו"ם מתמקדת במאמצים בהיקף קטן להשיב את האפשרות לחיים ולאפשר התאוששות כלכלית, בתקווה להאט את זרם הפליטים לאירופה. "הרבה אנשים עוזבים מסיבות ביטחוניות", קבע ריזק. "אבל הרבה אנשים גם עוזבים בשל המחסור בהזדמנויות".
העיר חומס, מכל מקום, עדיין חיה על הקצה. שלוש מכוניות תופת התפוצצו במחוז זהרה בעיר בסוף השנה שעברה, והרגו תריסרי בני אדם. ההסכם מ־2014 אפשר לכמה מורדים להישאר בשכונת אל־וואר שבעיר, והפסקת האש שהוסכם עליה בדצמבר התירה להם לעזוב. "כולם זהירים. אנו חשים שבכל רגע יכולה לצוץ הפתעה נוראית", אמר ג'מאל, "זה הבית, אבל אנחנו עוד לא יכולים להרגיש כאן בנוח".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם