לא ימין או שמאל: בדרך לכנסת עוצרים במרוקו
קחו אוטובוס, הכניסו לתוכו מנהיגה של מחאת האתיופים, אישה חרדית שנלחמת בהדרה מהפוליטיקה, ובדווית שמגלה מה באמת מעניין את היהודים. פרויקט "120" הוציא לדרך ניסוי חברתי על גלגלים
רוח מדברית חמימה מניעה את עצי הדקל, ומהמסגד בעיר סאלי עולים קולות המואזין. משה פריגן - חרדי, ישראלי, מרוקאי - נשען על קבר סבו כמו מחבק את האיש שמעולם לא פגש, ודמעות עולות בעיניו. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", הוא אומר לאט ובהטעמה, כשהטלפון הסלולרי משמש לו כסידור. והחבורה שסביבו - יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, ספרדים, אשכנזים, שמאלנים, ימנים, הומוסקסואלים וסטרייטים - כולם כאחד עונים אמן, מתאחדים סביבו בקבוצה תומכת.הסיטואציה יוצאת הדופן הזו מתרחשת במסגרת אחד מהניסויים החברתיים היותר מעניינים שנעשו כאן בשנים האחרונות: מסע למרוקו מטעם קבוצת "120", חבורה מבטיחה שקיבץ מכון "שחרית". מטרת הפרויקט היא לבנות מדי שנה במשך שש שנים קבוצה של עשרים צעירים וצעירות בעלי שאיפות פוליטיות, שבתורם יובילו את כנסת ישראל לשיח אחר ולמציאות שונה. כל אחד מהמשתתפים בפרויקט נבחר מתוך כמאה מועמדים, וכל אחד מהם יכול לעמוד במרכז כתבה מעוררת השראה.
הצטרפתי כצופה מהצד למסע בן שבוע של קבוצה בת עשרים חברים, בהם שני גברים ערבים, אישה בדווית, שתי נשים ושלושה גברים מהמגזר החרדי, אשת עסקים מהדרום, חבר הקהילה הלהט"בית, אחת ממנהיגות מחאת האתיופים ועוד. הדינמיקה שנוצרה בביקורים באתרים השונים, בוויכוחים לתוך הלילה ובנסיעות ארוכות באוטובוס אחד בלי יכולת לברוח, הייתה מרתקת. אם תרצו, גרסה משודרגת ואינטלקטואלית של האח הגדול, בלי מודחים ובלי אירוע גמר נוצץ, ועם מטרה משותפת אחת: כינון סדר פוליטי חדש בישראל, שלא יהיה מחולק רק לימין ושמאל, אלא יגלה רבדים עמוקים יותר.
עוד כותרות ב-nrg:
• צפון יבש: עד סוף הקיץ הכנרת תתקרב לקו השחור
• אסוציאציות: ממה מפחדת דפני ליף?
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
התחנה הראשונה שלנו היא לא אתר היסטורי אלא חנות לממכר כרטיסי SIM. זינב אבו־סויד (32) מהיישוב כעביה־טבאש־חג'אג'רה שבגליל התחתון משמשת כמתורגמנית של הקבוצה מול המוכר, שעושה את ההכנסה החודשית שלו מחבורת הישראלים צמאי הסמ"סים והוואטסאפ שנחתה עליו. מאוחר יותר תספר לי אבו־סויד - המשמשת כמפקחת על השירות האזרחי־לאומי – כי היתרון שמקנה לה כאן הערבית השגורה בפיה, עומד בניגוד למה שהיא מכירה מחייה בישראל.
אנחנו יוצאים לדרך. לא קשה לי להבחין שהנוכחות שלי, הנטע הזר שהצטרף לאוטובוס, מעוררת מעט חשדנות. ד"ר גלי סמבירא, ראשת התכנית, מסבירה לי שחברי הקבוצה חוששים כי לא יוכלו להתבטא בחופשיות מבלי שיצוטטו לאחר מכן בעיתונות. אחרי הכול, מדובר בנשים וגברים שמתעתדים להיכנס לעולם הפוליטי; הם מבינים היטב שכל מילה שעולה לרשת נשארת שם, ועלולה בעתיד לשמש נגדם. הבטחה שלי שציטוטים מתוך השיח הפנימי לא יפורסמו ללא אישור, מצליחה להוריד את הלחץ.
לפני ההגעה לקזנבלנקה, המדריך מבקש לפוגג כמה סטריאוטיפים שאנחנו הישראלים אולי פיתחנו עם השנים. "העם המרוקאי דווקא רגוע", הוא אומר בחיוך. "אי אפשר להרגיז אותם, והכול כאן עובד מאוד לאט". זמן קצר אחר כך אנחנו יורדים מהאוטובוס ומצאים עצמנו בשכונה יוקרתית של בתי מידות צמודי קרקע. מולנו אנחנו מבחינים בשלט בעברית: "מוזיאון יהדות מרוקו".
"הקבוצה הראשונה של יהודים הגיעה למרוקו אחרי חורבן בית ראשון", מספר חמו לפני שאנחנו נכנסים. "הם הצטרפו לשבטים הברבריים שחיו כאן, ובנו איתם את המדינה. חשוב להבין שעד שנת 670 לספירה בכלל לא היו במרוקו ערבים". החוקה שהתקבלה ב־2011 קובעת כי מרוקו היא "מדינה מוסלמית ריבונית, המחויבת לאידיאלים של פתיחות, מתינות, סובלנות, דיאלוג והבנה הדדית בין כל התרבויות". בין השאר מוזכרים בה "ערבים, ברברים, אנשי דרום הסהרה, אפריקנים, אנדלוסים, יהודים ורקעים ים־תיכונים“. עבור המקומיים, מסביר לנו חמו, הזהות המרוקאית היא הדומיננטית. "אין הבדל בין יהודי למוסלמי, כולם מרוקאים. את אף אחד לא מעניין אם אתה יהודי או לא". ואולי זה מה שרוצים מארגני הקבוצה להשיג: לגרום למשתתפים להבין שכך גם הם, כולם ישראלים.
המוזיאון הקטן יחסית מנסה לתאר בשלושה חדרים את העבר המפואר של יהדות מרוקו, באמצעות תמונות מהווי הקהילות, מסמכים וגם בגדים מסורתיים שנלבשו ביומיום או באירועים מיוחדים. חמו מצביע על אחד המוצגים: "מגילת היטלר", מגילה משנות הארבעים שמתארת בשפה עברית פיוטית את מאורעות השואה, והייתה נקראת מדי שנה בבתי הכנסת.
כיום נותרו במרוקו כ־2,500 יהודים, מהם כ־500 שמחזיקים כאן עסקים ומחלקים את חייהם בין המדינה שבצפון אפריקה לבין צרפת. על ילדים אין כמעט מה לדבר. בית הספר היהודי בקזבלנקה, שנחשב לאחד הטובים במדינה, מתקשה לאכלס את הכיתות, ואת מקומם של הצעירים היהודים ממלאים ילדי העשירון העליון של מרוקו.
לאחר התארגנות בחדרים מתקיימת פגישה עם קבוצה מרתקת בשם "מימונה", שמערערת עוד יותר את מה שמקובל לחשוב על מרוקו. לא מדובר בארגון יהודי, אלא בקבוצת סטודנטים מוסלמים שהחליטו לשמר את התרבות היהודית־מרוקאית. שלושה מחברי הקבוצה הישראלית היו אחראים לניהול הדיון עמם: קרן אוזן (37) מהיישוב עומר, סמנכ"לית "רדיו דרום", מנהלת רדיו 101.5FM ומגישת תוכנית האקטואליה "בוקר טוב דרום"; עו"ד אחמד מוהנא (27) מאום־אל־פחם, יועץ פרלמנטרי של חבר הכנסת אחמד טיבי מזה כחמש שנים; ורואי רביצקי (28) מירושלים, מנהל "היוזמה הדתית לשלום – מוזאיקה", שפועלת לשתף מנהיגות דתית יהודית ומוסלמית כדי למצוא פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
בראש ארגון מימונה עומד סטודנט בשם טריס. "מרוקו זו גם המדינה שלכם", הוא אומר לנו בחיוך. "סבתא שלי נולדה ברחוב שבו גרו רק יהודים. היא סיפרה לי שהיא אמנם מוסלמית גאה, אבל מבחינה תרבותית היא יהודייה". לשאלה מה הביא אותו להקים את הארגון יוצא הדופן, הוא משיב: "רוב המרוקאים אף פעם לא פגשו יהודי. צריכים לדעת שהייתה כאן היסטוריה יהודית עשירה, ושהיהודים לקחו חלק בהקמת המדינה הזאת. פשוט לא מובן לנו מדוע הם עזבו. אולי פחדו שיקרה להם מה שקרה במדינות ערביות אחרות. מצד שני, הרי היה להם כל כך טוב פה, חיינו יחד בשלום".
הלוגו של הקבוצה הוא חמסה ובתוכה דגל מרוקו. השם מימונה נבחר, לדברי טריס, "כי לחג הזה יש הרבה משמעות לא רק ליהודים. גם המוסלמים היו חוגגים אותו. אנחנו רוצים לקדם במרוקו חקיקה שתהפוך אותו לחג לאומי". הפעילויות שלהם כוללות ירידים של אוכל יהודי־מרוקאי בקמפוסים, שיעורי עברית, מופעי מוזיקה יהודית ואף תרגום של ספרים יהודיים. אירוע השיא מבחינתם היה כנס בן יומיים שעסק בשואה. בתקשורת המקומית ספג הכנס הזה ביקורת נוקבת: "שאלו אותנו למה לא התייחסנו למה שהם כינו 'השואה הפלסטינית'", מספר טריס. הקהילה היהודית הרשמית של מרוקו, הוא מוסיף, אינה רוצה לעבוד עמם, אולי משום שאינה בוטחת בכנות כוונותיהם. אנשי חב"ד לעומת זאת מוכנים לשתף איתם פעולה, והם עורכים יחד סעודה משותפת ליהודים ומוסלמים באחד מלילות הרמדאן.
חבר בקבוצה הישראלית שמוצאו ממרוקו, מבקש להודות לאנשי מימונה. "קשה לי לקבל את כל מה שאתם מספרים, אבל זה מאוד מרגש. בישראל תמיד יש כאלה שאומרים שהנוסטלגיה של היהודים המרוקאים לא אמיתית, וזה מדהים לגלות שהורינו וסבינו לא היו נאיבים".
אבו־סויד מציגה זווית משלה: "כערבייה שחיה במדינת ישראל, מרגש אותי לראות שאתם, מתוך עמדת כוח, לקחתם על עצמכם לשמור על המיעוט היהודי".
לא פשוט לחדור לקבוצה שנראית, כלפי חוץ לפחות, כמלוכדת היטב. כבר כמה חודשים שהם נפגשים למשך יומיים בכל חודש, לומדים את החברה הישראלית וזה את זה, ומנסים לחשוב יחד על השאלות העמוקות של קיומנו כאן. אבל ככל שהמסע במרוקו מתמשך, כך מתברר שהחזית האחידה היא לא בהכרח כזו. בנסיעות ברחבי המדינה, שאורכות לעתים כעשר שעות, מתיחויות רבות עולות להן, ואוטובוס התיירים שלנו הופך לכור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית.
אט־אט אני לומד להכיר את חברי הקבוצה. מתברר שכמחציתם הם בעלי שורשים מרוקאיים, באופן כזה או אחר. "'120' היא מבחינת מכון שחרית העתודה הפוליטית, ואנחנו מקווים שבפוליטיקה של העתיד יהיו יותר מזרחים, חרדים וערבים", אומרת לי גלי סמבירא. היא פעילה מזרחית ולהט"בית, פסיכולוגית, דוקטור למגדר, יועצת למשרדי ממשלה, מומחית לחברה אזרחית ובעברה מנכ"לית שחרית. לדבריה, בישראל פועלות הרבה תוכניות מנהיגות לאנשי חינוך או אנשי תקשורת, אך אין פרויקט המנסה לדאוג לדור הבא של הפוליטיקאים. למידור של מגזרים מעמדות כוח, היא אומרת, יש השלכות קשות: "הרבה דתיים למשל לא מכירים בבית המשפט העליון, וזה הגיוני לגמרי. איך יכירו בו אם הוא כל כך הומוגני?"
כמה מחברי הקבוצה מודים בשקט ש"לצערנו אין כאן מספיק ימנים". כך למשל אומר לי רועי בן־טולילה (33), המייסד והמנכ"ל של "רועים - פיתוח מנהיגות עסקית וחברתית", ושחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים. לפני יותר מעשור, כששירת ביחידת מגלן, הוא נפצע מאש כוחותינו: כלבן מיחידת "עוקץ" שהצטרף למבצע בג'נין חשב אותו בטעות למחבל, וירה לעברו 34 כדורים. אחד מהם פגע בעמוד השדרה של בן־טולילה, ופצע אותו אנוש. מאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. אף שגדל והתחנך בציונות הדתית, בן־טולילה מסביר שהוא נמצא בקבוצה על תקן אחר, חברתי. רואי רביצקי חובש כיפה סרוגה, אך גם הוא אינו מרגיש כי הוא מייצג כאן את הציונות הדתית, וזאת בעיקר בשל דעותיו השמאלניות, כהגדרתו.
סמבירא, הרוח החיה מאחורי התוכנית, מספרת כי לא מעט צעירים ימנים או דתיים לקחו חלק בתהליך המיון של הקבוצה, אך לבסוף החליטו שלא להשתתף. ייתכן שנרתעו מהעובדה שאחת מהתורמות של מכון שחרית, גם אם בסכומים קטנים יחסית, היא הקרן החדשה לישראל. אגב, גם משמאל יש ביקורת על המכון: ארגונים כגון "מולד" ואחרים טוענים כי מדובר ב"בזבוז משאבים של השמאל" לצרכים אחרים. "משמאל קוראים לנו 'שמאלנים ביישנים שלא מודים שהם שמאלנים'", אומרת לי סמבירא. "מימין טוענים שאנחנו לוקחים דתיים וחרדים, ומצרפים אותם למחנה השמאל. אנשים חיים כל כך הרבה שנים בדיכוטומיות של ימין־שמאל, מזרח־מערב, שאם אתה לא מתיישב להם באחת התבניות – הם לא מסוגלים להכיל אותך".
"דיכוטומיה" היא המילה שחוזרת על עצמה בשיחות הארוכות עם כל חברי הקבוצה, וסמבירא משתמשת בה כמה שיותר. כדוגמה היא מזכירה את סיפורו של החייל היורה מחברון, שעורר סערה בחברה הישראלית. "יכול להיות שהחייל הוא קדוש מעונה ונטפלו אליו בגלל משפטיזציה, יכול להיות שהוא משוגע שבא להרוג ערבים, אבל זה שתוך עשרים שניות מהאירוע חצי מאזרחי המדינה יודעים שהוא 'גיבור' וחצי יודעים שהוא 'רוצח' – זה בעייתי. אין שום משמעות לאירוע עצמו, אלא לסמלים שהוא מייצר.
"זה נשמע מאוד יומרני, לעצב מגמה חדשה שהיא גם לא באמצע. אחד החברים החרדים בקבוצה אמר לי 'הייתי בתוכניות דומות, אבל תמיד רוצים שתצהיר מראש שאתה קודם כול ישראלי'. בעצם הם אומרים - תחתום על הישראליות ההגמונית. ב'120' אני לא רק אומרת שזה בסדר להיות דתי, חרדי או ערבי; זה בעצם הנכס, הידע, האוצר של הקבוצה. ברגע שנתת להם מקום, מיד כל האיומים והפחדים מצטמצמים. פתאום אתה יכול להיות אתה - להיות חרדי, דתי או חילוני גאה, בלי להתבייש וגם בלי להיות תוקפני מול אחרים. אם אתה לא חושש למקום ולמשבצת שלך, השיחה מתנהלת ממקום אחר לגמרי".
נשמע כאילו אתם שואפים להקים מפלגת מרכז, סוג של "יש עתיד".
"יש עתיד זה 'שחרית' מפלסטיק", אומרת סמבירא בלי למצמץ. "זו הגרסה הכי שטחית, הכי צינית. אגב, אני לגמרי בעד שפוליטיקאים ישנו את דעתם – אבל בגלל ששמעו משהו חדש, לא בגלל סקרים", היא מרמזת לשינוי הדרמטי שעשה יאיר לפיד.
את הניסיונות שלי למפות את הקבוצה אני מתחיל עם אפרת שני־שטרית (42), ילידת מעלות־תרשיחא שכיום מתגוררת בשוהם. היא גדלה במשפחה ציונית־דתית, ובעבר אף כתבה ב"מקור ראשון". ביום הראשון למסע סיפרה לחבריה בהתרגשות על סבתא מסעודה שעלתה לישראל ממרוקו. "היא הייתה האישה הכי פמיניסטית שהכרתי", אמרה. "סבתא נלחמה שאבא ילמד בישיבת כפר־הרא"ה, וביקשה סיוע כלכלי מפני שהיו לה שמונה ילדים. ענו לה שם ש'זו ישיבה שנועדה למשפחות איכותיות'. אז סבתא לקחה על עצמה עבודה שלישית, ומימנה לאבי את הלימודים. היא מהווה מקור השראה בשבילי".
כיום עובדת שני־שטרית בחברת תקשורת כמנתחת מערכות מידע ומפתחת תוכנה. במקביל היא חברת מזכירות בתנועת "תיקון", מכהנת בוועד המנהל של "הקשת הדמוקרטית המזרחית", וחברה במועצה האזרחית המייעצת לש"ס. היא ממש לא נראית כמו מצביעת ש"ס מן המניין, ומודעת לזה היטב. "המסורתיות היא זרם שצריך להכיר בו", אומרת שני־שטרית. "היום, גם ילד שלומד בבית ספר דתי־חילוני, צריך לבחור זהות מובחנת - דתית או חילונית. המסורתיים נופלים בין הכיסאות. הם לא חילונים, ומצד שני הם לא בהכרח רוצים להתפלל כל בוקר".
בפעילותה בעמותת "תיקון" היא שואפת להנכיח בישראל את התרבות הצפון־אפריקנית, וליצור מודל יהודי־פלסטיני שדומה לחיים המשותפים שהיו במרוקו. מבחינתה, הביקור במרוקו הוא האלטרנטיבה למסעות התיכוניסטים לפולין. "לא הייתי בפולין בתיכון, זה לא הנרטיב שלי. לדעתי הנוער בכלל חוזר משם לאומני, לא לאומי. הרגשתי שזה הנרטיב היחיד או המרכזי שיש בארץ – והוא לא שלי. אני שייכת כנראה לקבוצה המודרת, שאת הסיפור שלה לא שומעים ולא לומדים. הנרטיב היה 'אתם יהודים, תשנאו ערבים', ושוכחים כמה טוב היה פה במרוקו. רק בשנים האחרונות זה מתחיל לצוף".
ביום השני אנחנו עושים את דרכנו לבירה רבאט. במהלך הנסיעה, שלושת המוסלמים בקבוצה מסבירים על האסלאם, כל אחד מנקודת מבטו. שלושתם מתייחסים לנושא שהכי מעניין את חברי הקבוצה: פוליגמיה. אין ביניהם הסכמה בסוגיה, ובעוד הם מלבנים אותה אנחנו מגיעים ליעד.
כמה מכם שמעו מיהודים מרוקאים את המשפט "סבא שלי עבד אצל המלך"? מתברר שיש לכך סיבה הגיונית: "המלך פשוט שלט בכול, והעסיק בעצמו המון עובדים. בארמון עצמו יש מאתיים אנשי גננות", מסביר חמו כאשר האוטובוס חונה לצד ארמון יפהפה.
בהמשך אנו מגיעים לבית הקברות היהודי בסאלי, הסמוכה לבירת מרוקו. כמו במוזיאון היהודי, גם כאן יש מוסלמים שדואגים לשמר את המקום – שוטרים משגיחים שאיש לא יפגע בקברים העתיקים, ואדם מבוגר שחי כאן שנים רבות מטפח את האתר.
קובי קיסוס (34), תושב חולון, מוציא כיפה מהכיס ואומר פרקי תהלים. לצד עבודתו כמורה לאזרחות משמש קיסוס כיו"ר החוג המזרחי במפלגת העבודה ופעיל בשדולה לצדק חלוקתי בכנסת. במהלך הנסיעה הוא מספר על החותם שהותירה בו ההשתייכות העדתית כבר מילדות. "לבר־המצווה קיבלתי מסבתא גורמט, והיה בי כעס גדול. אמרתי לעצמי: למה סבתא שלי לא יכולה להיות כמו סבתות אחרות, שלוקחות את הנכדים ליורודיסני? למה היא הייתה צריכה להביא לי את הדבר הזה? החזרתי את הגורמט לקופסה מתוך מחשבה שאמכור אותו. רק לפני כחמש שנים הרגשתי מספיק אומץ, הוצאתי אותו משם וענדתי אותו", אומר קיסוס בהתרגשות, לקול מחיאות הכפיים של חבריו. "אמרו לי 'אתה ערס', ואני השבתי בגאווה: זו המזכרת שלי מסבתא".
סבתו, שאליה היה קשור מאוד, נפטרה בשנה האחרונה. "היא סיפרה לי את כל הסיפורים על המלך, על הרבנים הגדולים, על החיים בשלום עם הערבים. היא גם סיפרה איך בארץ הם נזרקו למעברה. אני מרגיש שהיא איתי בנסיעה הזו".
במהלך הנסיעה אפשר להבחין בכריזמה השקטה של ליאת מלכה (43), אישה חרדית מזיכרון־יעקב, אחת החברות הבולטות ב־120. היא מדברת לאט וברוגע, אך משדרת ביטחון רב. מלכה, נשואה ואם לחמישה, חברה בהנהלת המועצה הדתית בזיכרון־יעקב, והייתה בשעתה האישה הראשונה בארץ בתפקיד כזה. בשנים האחרונות עבדה עם אלי ישי כיועצת לענייני חינוך, וכיום היא עוסקת בפיתוח וקידום יוזמות חברתיות־תעסוקתיות במגזר החרדי במסגרת רשת "עתיד". זו הפעם הראשונה שהיא יוצאת מגבולות ישראל.
המגזר החרדי מתאפיין בדרך כלל בסגירות; מה לאישה חרדית בקבוצה כל כך מגוונת?
"לדעתי יש לגיוון ערך מוסף. אם רוצים לקדם את השיח הפנים־קהילתי, צריך גם להסתכל החוצה, להכיר עוד אנשים, ללמוד. יש פה למידה והפריה הדדית. אני מוצאת הרבה מהמשותף אצל החברים הערבים, למשל בנושא חינוך".
היו התלבטויות לפני ההחלטה לעזוב לראשונה את הארץ?
"זו בכלל הפעם הראשונה שאני ישנה מחוץ לבית. זה לא מקובל אצלנו, והייתה לי דילמה אם להצטרף. ייאמר לזכותו של בעלי שהוא פתר לי אותה כשנתן את הסכמתו. יכול להיות שזה קשור לשורשים המרוקאיים שלו", היא מחייכת.
את חושבת שתגיעי יום אחד לכנסת?
"אני מקווה שכן, אבל רק בהסכמת רבנים".
התנאי הזה מייצג את ההפך מעמדתה של חברה אחרת בקבוצה - אסתי רידר־אינדורסקי (42), ממובילות תנועת "לא נבחרות - לא בוחרות". מטרתה של התנועה הזו היא לאלץ את המפלגות החרדיות לשלב נשים בשורותיהן. "אני מפרגנת לה", אומרת מלכה, "אבל אני לא שם. בלי הסכמה רבנית אין סיכוי שאכנס לעולם הזה".
התחנה הבאה היא פאנל של פוליטיקאים ופעילים חברתיים במרוקו. שתיים מהמשתתפות הן נשים העוסקות בקידום החברה האזרחית ומעמד האישה במדינה. "הן לא שוברות את הכלים", מאבחנת ליאת מלכה. "אני רואה את הגאווה שלהן במרוקו, ואיך למרות העוולות שקיימות לדעתן בחברה, הן פועלות בפטריוטיות. אני חושבת כמוהן - שיש לעשות שינויים בתוך הקהילה שבה אתה נמצא, לא לצאת החוצה. להישאר ולתקן, למרות הקשיים".
הפעילות המקומיות מדברות באנגלית. כאשר משתתף אחר בפאנל מדבר בערבית, אבו־סויד מתבקשת לתרגם לקבוצה. מתברר שלא פשוט לתרגם שיחה שלמה לעברית, כשזו לא שפת האם שלך. התרגומים והשאלות גולשים לכאוס מילולי, שעוד יככב בוויכוח סוער בקרב הקבוצה.
הביקור במרוקו, מתברר, טורף את הקלפים המגזריים המוכרים. בעלי הרקע המרוקאי אינם מסתירים את האופוריה; הערבים מדגישים את יתרון השפה שלהם; ודווקא האשכנזים מרגישים אאוטסיידרים, וחווים את המסע רק כמשהו תיירותי־היסטורי או תרבותי.
אנחנו מגיעים לפאס. אחרי ערב של שיחות בלובי וריקודים לצלילי מוזיקה חיה במועדון המלון, יוצאים לסיור בעיר היפהפייה. בין התרשמות מהשווקים הססגוניים והעשירים לבין ביקור בארמון נוסף של המלך ובבית הכנסת המקומי, אני משוחח עם קסה גטו (27) מחולון. גטו, הנציגה היחידה של העדה האתיופית ב"120", הייתה מדוברות גל המחאה שפרץ לאחר שבן העדה הוכה בידי שוטר. בניגוד לחבריה לקבוצה, שמדברים באופטימיות על החברה הישראלית, היא ממש לא רואה כך את הדברים. "בהפגנה האחרונה הרבה חברים שלי נכנסו לכלא, אני חטפתי מכות - וגם קיבלתי כאפה מטאפורית לפנים. אני הרי רואה עצמי ישראלית לכל דבר, עליתי בגיל ארבע וחצי, אבל במחאה הזו פתאום הבנתי שהמדינה היא גזענית מהיסוד, והאפליה נמצאת בתוך המוסדות שלה.
"ההבנה הזאת הייתה מאוד קשה. זה מעבר לייאוש, אתה תופס שיש פה היררכיה של צבעים, של מעמדות. אני בתחתית של החברה הישראלית, ואני לא רואה איך זה הולך להשתנות בשנים הקרובות. החוויה הזאת היא קשה. אין דבר יותר כואב מאשר לדעת שאין לך דרך לשנות את הבית שלך. אני מרגישה שהחברה הישראלית הלבנה נישלה אותי מהשורשים שלי, מחקה את הזהות והמורשת שלי. היא מדכאת אותי, וכמעט אין שיח על המצב שלי בתוך הדבר הזה".
באותם ימים סוערים היא ובן זוגה קיבלו הצעה מפתה לעבור לחו"ל. "רגע לפני החתימה אמרנו שניתן לישראל עוד צ'אנס, בשביל ההורים שלי. הם הרי הקריבו את כל מה שהיה להם כדי לעלות לארץ. כשנרשמתי ל'120' אמרתי לעצמי שאולי זו הזדמנות לסלוח לחברה הישראלית. ובשביל להצליח לסלוח צריך לשמוע את כל הגוונים, ולהשמיע את הקול שלך".
גטו אומרת שיש בה כעס על המזרחים, במיוחד בגלל שרוב השוטרים הישראלים, כך לדברחה, מגיעים מהעדות הללו. "לאורך המחאה המזרחים אמרו 'אנחנו אתכם' – אבל מה זה אומר? אתם המזרחים מטשטשים את העובדה שאתם כבר לא בסיטואציה הזאת. אתם כבר התקדמתם, יש לכם פריבילגיה שלי אין. בסופו של דבר אנחנו החלפנו את המזרחים. כמה שיגידו שזה לא נכון, אין דבר יותר נוח מלהתקדם צעד בהיררכיה. אומרים שזה תהליך אבולוציוני־סוציולוגי שצריך להתפתח לתוכו - ואני לא מוכנה לעשות זאת. לא מסכימה שתשתיקו את מה שיש לי להגיד".
גם בתוך הקבוצה, היא מספרת, נתקלה בדעות קדומות על העדה שלה. "אחד החברים ואני הלכנו לבר. כשהוא ראה שאני לא שותה ולא מעשנת, הוא אמר לי 'את אשכנזייה' - כי לפי הסטריאוטיפ, האתיופים שיכורים כל הזמן. צעקתי עליו, 'מי שמך להגיד לי מה אני, מה זו אתיופית? אתה מכיר סטריאוטיפ שבחר להיות גרסה זולה של החברה הישראלית הלבנה – וזה עצוב, אבל זה לא אתיופי'.
"אתמול היה לי ערב מאוד קשה. כשחזרתי לחדר עלו בי המון אמוציות ומחשבות על ההורים שלי. כשאני רואה אנשים אחרים במסע שורשים, זה מזכיר לי את הגעגוע של הוריי לאתיופיה. המשפחה שלי הייתה שם עשירה מאוד ומקובלת בקהילה. בארץ נמחקה לנו תרבות שלמה. לא רואים בנו חלק מהזהות הרחבה יותר של העם היהודי, אלא מין נספחים שהצליחו להציל. סיפחו אותנו מיד לאורתודוכסיה הספרדית, ואף אחד לא שאל 'אולי יש לכם משהו אחר להציע?', למרות שבאפריקה קיימנו חיים יהודיים מלאים ועשירים במשך אלפי שנים. אף אחד לא בא להגנתנו. רק הדור השלישי חוזר עכשיו לשורשים".
אבו־סויד היא גרושה ואם לשניים. "אצלנו לא מתגרשים הרבה. הייתי הראשונה ביישוב, ואחריי היו עוד כמה", היא מחייכת. בעתיד היא רוצה להשתלב בפוליטיקה, "להתחיל במוניציפאלי ומשם להגיע לכנסת. אין בארץ אפילו בדווית אחת שהיא חברת מועצה ברשות מקומית, לא בצפון ולא בדרום. הבדוויות לא מתמודדות, וגם לא מצפים מהן. בבחירות רק מסיעים אותן ואומרים להן למי להצביע. לא טוב לי עם זה, אבל אני רוצה לעשות את השינוי בנועם, לא להתנגח עם המנהיגים של העדה", היא אומרת בנוסח ליאת מלכה החרדית. "הבנתי כבר שעם הבדווים לא הולכים ראש בראש. אני לא רוצה לאיים על הגברים".
כשאני שואל אם משהו הפתיע אותה בקבוצה, אבו־סויד צוחקת: "חשבתי שהסוגיה המרכזית שמעסיקה את המדינה היא יהודים וערבים – ופתאום אני רואה שהיהודים מסובכים בינם לבין עצמם, ואני לא הנושא. נחשפתי בחוזקה לעניין הספרדים והאשכנזים, וזה היה לי שוק. בעצם עכשיו הבנתי למה המזרחים מתעקשים 'להתגזען' על הערבים - כי עשו להם אותו דבר. מי שמקופח כל החיים שלו, יתגזען על אחרים. גם מעמד הנשים החרדיות מאוד מעניין, ואסתי היא מודל לחיקוי בעיניי".
דווקא אצלה עולים הרהורי כפירה לגבי האידיליה ששררה בין יהודים לערבים במרוקו. "מרוב שזה מדהים, אני תוהה אם זה אמיתי או שסתם צוחקים עלינו. ערבים דואגים לבית קברות יהודי ולמוזיאון יהודי, ומקימים עמותות של מימונה? ערבים?! אצלנו בארץ קשה לגייס ערבים לשירות לאומי כי הם חושדים, ופה במרוקו משמרים זהות של יהודים? יחיאל המדריך ואחרים מציגים כולם גישה אחת וצד אחד של הסיפור. חסר לי הצד השני, הנרטיב שהוא לא כזה אופורי. אני צריכה את האיזונים. תנו לנו קצת ביקורת".
הערב יורד על העיר פאס, ואני יוצא לצעידה קצרה ברחובותיה המוארים יחד עם קרן אוזן, הסמן הימני של הקבוצה. "אני מאוד רוצה להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת", היא אומרת לי עוד לפני ששאלתי. "הדבר היחיד שגורם לי להתלבט לגבי התמודדות בפריימריס הבאים זה שיש לי ילד בן שמונה וחצי. המערכת הפוליטית לא מאפשר להרבה נשים להשתלב. ההצבעות בכנסת מתחילות בשעה ארבע אחר הצהריים, וקשה להיות אמא ככה.
"המפגש הראשון של '120' היה מבחינתי מאוד מבלבל", היא נזכרת. "אמרו לנו 'אם אתם מזהים עצמכם כימין, תעמדו בצד הימני של החדר, ואם שמאל אז בצד השמאלי'. מצאתי את עצמי כמעט לבד. זו הייתה הפעם הראשונה בשנים האחרונות, מאז שהימין בשלטון, שהרגשתי שאני החריג, המיעוט, זה שנמצא בעמדת נחיתות. הניגוד בין מה שקורה בקבוצה למה שקורה במציאות הוא חד מאוד. ברור שאם היה פה רוב ימני, השיח היה אחר. אבל מה שיפה בשחרית זה שאתה לומד להשתחרר מעולם ההמשגה שאתה חי בו, של ימין ושמאל וערבים ויהודים, ולהבין שהדיכוטומיות האלה כבר לא רלוונטיות. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, להשתחרר ממחסומי החשיבה".
עם הנושא העדתי, אומרת אוזן, היא מתמודדת כבר מגיל חמש. "כשההורים שלי רצו לשלוח אותי לגן ילדים בשכונה, אמרו להם שזה 'רק לילדים אשכנזים'. אבא שלי בתגובה לקח שרשראות של משאית, סגר את הגן ואמר להם 'עד שהבת שלי לא נכנסת ללמוד פה, אף אחד לא לומד פה'. ככה התחלתי את החיים בהבנה שיש אנשים שמראש מקוטלגים כטובים יותר ממני. גם כשרציתי למצוא עבודה, לא קיבלו אותי בגלל השם 'אוזן'. לאותם מקומות בדיוק שלחתי קורות חיים עם השם אייזן, ומיד חזרו אליי".
יש שיגידו שהקבוצה הזו היא מעין ניסוי בבני אדם, שאמורים להתעמת ביניהם.
"נכון, זה בדיוק כמו תוכנית ריאליטי, אבל עם שכל ובלי משימות מניפולטיביות. הדעות הפוליטיות שלי לא השתנו כאן, אבל אני מבינה שכדי לדרוש מערביי ישראל להתנהג בצורה מסוימת, צריך גם לתת להם כמו לכולם".
את מאמינה בנרטיב על הדו־קיום המופלא שהיה בין יהודים לערבים במרוקו?
"פעם התקשרו אליי מתוכנית בוקר ושאלו אם אני חושבת שדווקא היהודים המזרחים יכולים לעשות שלום עם המוסלמים, ואמרתי להם שבעיניי אלה שטויות. אבל האמת היא ששיניתי את דעתי. אני חושבת שבמהות, אם אין מאבקים על טריטוריה ומי היה קודם, יש חיבור תרבותי בין היהדות של צפון אפריקה לבין ערביות. ברגע שהקונפליקט של הטריטוריה על השולחן, אין הבדל בין העדות".
אנו יושבים במעין מועדון מקומי, ושורה של מופעים עולים בזה אחר זה. אני מנצל את אחת הגיחות החוצה כדי לשוחח עם צביקה (ביקו) ארן, שמגדיר עצמו בצחוק "נציג ההגמוניה האשכנזית־חילונית־לבנה". הוא בן 40, תושב אליאב, קהילה דתית־חילונית בצפון הנגב, ומנכ"ל מיזם "929 – תנ"ך ביחד". בעבר שירת כקצין בגלי צה"ל בתפקידי שידור, הכשרה וניהול.
"אמרתי לגלי סמבירא 'זה בסדר אם לא תיקחו אותי כי אני גבר אשכנזי סטרייט, מהמרכז במקור וגל"צניק'", הוא מספר. "אליי מופנים כל חצי הקבוצה. היום למעשה אני לא ממש כזה: עברתי דרומה, התחתנתי עם תוניסאית, התמזרחתי. האמת היא שתמיד הייתי מחובר לצד היהודי. אני אולי מביא שיח מתוך ההגמוניה, אבל גם מבין שיש שינוי של דורות ואליטות".
ומה שצומח כאן בקבוצה זה השלטון העתידי של ישראל?
"אני לא בטוח שכולם פה מתאימים לפוליטיקה, כולל אני. יש פה אנשים נחמדים מדי, מעמיקים מדי. רציניים מדי בחלקם".
בבוקרו של היום החמישי צף ועולה אל פני השטח חיכוך שמאפיל על היחסים בתוך הקבוצה: ביקורת מצד כמה מהחברים על מחמוד וזינב, בטענה שלא תרגמו כראוי את הדוברים המקומיים באחד הפאנלים בתחילת השבוע. לעתים הם ניהלו עם הפאנליסטים שיחות בנות כמה דקות בלי לתווך בינם לבין הקבוצה, דבר שגרם לאנטגוניזם מצד חבריהם. השניים מצדם נעלבים מאוד מההאשמות. "יש לך מזל שראיינת אותי לפני שזה קרה", אומרת לי אבו־סויד בכעס. "כשהם רוצים ממני עזרה בשוק הם יודעים להיות נחמדים, אבל לכבד אותי כבנאדם - הם לא יודעים".
כמה ימים אחר כך הם מספרים לי שבאותו ערב התנהל דיון אמיץ, שהעלה נושא הגזענות למרכז הבמה. אף שהשיחה הייתה "סוערת מאוד" כהגדרתם, היא הצליחה לפוגג את המתח ולהחזיר את הקבוצה לסדרה. הפעם הבאה שאבו־סויד שימשה כמתורגמנית הייתה במפגש עם פעילים ברברים מקומיים, שסיפרו כיצד הערבים מוחקים את התרבות שלהם ודיברו במונחים של "כיבוש". רק במרוקו, כבר אמרנו?
עוד לפני שהמסע מגיע אל תומו, אני מבין שהוא גרם גם לי טלטלה. הופתעתי מעוצמת האמוציות של חברי הקבוצה יוצאי עדות המזרח. מדובר בשכבות שלמות שמחקו להן את זהותן, את המורשת שלהן, את המסורת. בניגוד ליוצאי מזרח אירופה שביקשו לבעוט בשורשים שלהם, מיהודי המזרח שעלו לישראל השורשים נשללו.
אך מעבר לכך, הפרויקט של שחרית נוגע בנקודה פוליטית רגישה. בעוד שיעור ניכר מאזרחי ישראל אינם מוצאים לעצמם בית פוליטי שעמו הם מזדהים, ב־120 מנסים לייצג את החיים הישראליים הכה־מורכבים דרך נרטיבים חדשים. לא שמעתי דיבורים על פתרון שתי המדינות או על סיפוח שטחים, אלא שיח פנים־ישראלי עמוק ומהותי, מתוך דאגה לעתיד המדינה. וכן, הנפקדות של בני הציונות הדתית או נציגים מהימין מורגשת במיזם כזה, בייחוד באקלים הפוליטי הנוכחי. הקולות שלהם חסרים בתוך חבורת הצעירים המבטיחים, הדעתניים ומלאי השאיפות, שאולי באמת יזכו בעתיד למושב באולם המליאה של כנסת ישראל.
שבת בבוקר במרקש. מזג האוויר נעים. שלושה מחברי הקבוצה צועדים לבית הכנסת. ליאת מלכה התעקשה ללכת לתפילת שחרית בלי טלפון נייד או מכשיר ניווט, וביקו ארן ורון גרליץ - מנכ"ל משותף של הארגון היהודי־ערבי "סיכוי" - התנדבו ללוותה. אף שבית הכנסת נמצא במרחק של כחצי שעת הליכה בלבד, הם צעדו כמעט שעתיים עד שאיתרו אותו. אישה חרדית ושני גברים אשכנזים חילונים, ברחובותיה של עיר ערבית. הם נכנסו לבית הכנסת בדיוק בפתיחת ארון הקודש. עבור ארן זה היה אחד הרגעים המרגשים של השבוע, לצד אמירת הקדיש בבית הקברות בסאלי.
"אמנם אני גבר שבוכה הרבה, גם מסרטים של דיסני, אבל היה לי ממש קשה בבית הקברות", יספר לי מאוחר יותר. "בכיתי. הרגשתי כמו במז'יבוז' (עיירתו של הבעל־שם־טוב באוקראינה - צ"ק), מהבחינה של לראות את הקברים ולהבין מה היה פה; עושר, חיים מלאים, תרבות יהודית שוקקת. אתה מבין שהכול נקטע, ואין לזה תקומה. לא משנה כמה נחזור ונתגעגע, זהו, זה לא קיים. לקחתי את זה למקום של האחריות שלנו בארץ כציונים. באיזו זכות כל מה שהיה פה נעצר? איזו חובה זה מטיל עלינו?".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם