ראשי » חדשות » בארץ

ישראל 2016: המדינה הכי מאובטחת בתבל

בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותנו, וחגורת המיגון המשוכללת של צה"ל, שב"כ והתעשיות הביטחוניות מצילתנו מידם. בכל זאת, מותר לקוות שקברניטינו לא יתפתו להאמין שההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה

עמוד העשן שהיתמר ביום שני לפנות ערב מהאוטובוס בקו 12 היה סמיך מאוד ושחור מאוד. הוא נצפה היטב מבניין המערכת שלנו בדרום ירושלים. צפירות רכבי ההצלה חדרו פנימה, מקהלה מבשרת רעות. במכשירים הניידים רצו דיווחים ראשוניים על עשרות נפגעים. לשעה קלה הייתה תחושה שחזרנו במכונת זמן לתחילת העשור הקודם, כשירושלים תפקדה במשך חודשים רבים כזירת אסון גדולה של אוטובוסים מתפוצצים.

עוד כותרות ב-nrg:
- שוטר 'קיצר' עבודות שירות תמורת צילומי עירום
- מבוכה בפולין: ה"רב הראשי" התגלה כמתחזה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

כעבור שעה קלה התברר שהפיגוע חמור פחות מכפי שהיה נדמה בדקות הראשונות. הוא לא התקרב בממדיו ובאופיו לפיגועי חגורות הנפץ של העשור הקודם, ובאופן פרדוקסלי דווקא חידד את עובדת חולשתם של ארגוני הטרור: מטען הנפץ היה חובבני למדי. ספק אם המחבל שנשא אותו תכנן להתאבד.

חמאס מיהר אמנם לפרסם תגובה חגיגית, אבל לא צריך להיות מזרחן בכיר כדי לנחש את התסכול הגדול שמסתתר מאחוריה. מאז 2008 לא הצליחו מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי לייצר פיגוע התאבדות תקני בערי ישראל. נכון לרגע כתיבת השורות הללו, שב"כ מסכל באופן הרמטי את פיגועי חגורות הנפץ.

מטעמי ענווה וחשש לפתוח פה לשטן הוא אינו משתבח בכך רשמית, אך סטטיסטיקת הסיכולים שלו מרשימה ביותר. יכולת טכנולוגית כמוסה ועבודת שטח יסודית בלמו כליל את גל פיגועי ההתאבדות. פעם אחר פעם מצליח הארגון לשלוף את חוליות החבלה מתוך אוכלוסייה של מיליוני פלסטינים, ולעצור אותן בעוד מועד.

בעבר הקרוב והרחוק סתמה מערכת הביטחון באופן מוחלט פרצות עוינות אחרות. לדוגמה: מאז 1979 לא נרשמה חדירת מחבלים מלבנון דרך הים. הרצח הנורא בנהריה של בני משפחת הרן היה הפיגוע האחרון מסוגו. חיל הים עצר על החוף את ניסיון החדירה הבודד בחוף ניצנים ב-1990, לפני חצי יובל שנים.

חיל האוויר, מצדו, שומר לנו על שמיים נקיים ממטוסי אויב מאז מלחמת ששת הימים. הטופולב העיראקי שהפציץ את נתניה ואת עפולה ביום השני של המלחמה היה מטוס הקרב הערבי האחרון שהפיל פה חללים אזרחיים. פיגוע הגלשן בצפון ב-1987 נותר פיגוע יחיד מסוגו.
 
לנמל התעופה בן-גוריון לא הסתנן מחבל אחד אחרי חודש מאי 1972. לקחי הטבח שביצע שם קוזו אוקמוטו הופקו במהירות, ונתב"ג הפך לנמל התעופה הבטוח בעולם. בכל קצווי תבל לומדים מאיתנו כיצד לסכל חטיפות מטוסים. למרות כל המאמצים הכנים של דורשי רעתנו, מאז חורף 1970 הם לא הצליחו להבריח מטעני נפץ למטוסים ישראליים.

בדרום אנחנו מונעים כבר כמה שנים את חדירת המסתננים מאפריקה. הגדר שנתניהו הקים בין רפיח לאילת חיסלה את מה שהצטייר כאן במשך שנים אחדות כבעיה דמוגרפית וביטחונית בלתי פתירה. היא נפתרה. עכשיו הולכת ונפתרת כאן בקדחתנות, תרתי משמע, גם בעיית החדירה התת-קרקעית מרצועת עזה. המנהרה שנחשפה ליד קיבוץ סופה מבשרת את קיצה המסתמן של תופעת המנהור.

התעשיות הביטחוניות שמצאו פתרון איכותי לקאסמים, לגראדים ולסקאדים, הסתערו בכל הכוח והתקציב גם על הפרצה המסוכנת הזו, והפתרון כבר נמצא בהישג יד. שוב הפגינה ישראל יכולת התעשתות ביטחונית מופלאה וכישורי התבצרות בלתי נדלים. היא אלופת העולם במציאת חיסון לכל מכה שאויביה זוממים להנחית עליה. בכל יום ויום הם עומדים עלינו לכלותנו, וחגורת המיגון המשוכללת של צה"ל ושל התעשיות הביטחוניות מצילתנו מידם.
 
אף על פי כן, אחרי חלוקת הצל"שים לעושים במלאכה, מותר לקוות שמעצבי תפיסת הביטחון הלאומי לא יתפתו להאמין שההתקפה הטובה ביותר היא ההגנה. חשוב שידעו לשמור על יכולות האלתור ההתקפיים של ימים עברו, ובמידת הצורך יעבירו את הלחימה לשטח האויב. אסור להם לאפשר את ההפיכה ההדרגתית של צה"ל לחברת אבטחה. אסור גם לאפשר את המשך חלוקת העבודה שלפיה הערבים יוזמים והיהודים מסתפקים במציאת אנטיביוטיקה מתאימה. ערב שנת החמישים למלחמת ששת הימים מסתמן צורך חיוני בטיפול נמרץ יותר.

המִשדר המדובר של אילנה דיין ועמרי אסנהיים ב'עובדה' על רחבעם זאבי לא היה תחקיר שלאחר המוות. הוא היה סיכום דוקומנטרי של כל הדברים הרעים שנכתבו וששודרו על המנוח בעודו בחייו. כמעט הכול פורסם כבר בעבר: שליפות האקדח, האריות במצודת כפיר, ההצקות לסילבי קשת, הצעקות על נחום ברנע, שמועות האונס, וכמובן פרשת אושרי-אהרוני. גנדי מעולם לא זכה כאן להנחת סלב.
 

חלק גדול מהמרואיינים ב'עובדה' התמקצעו בהלקאתו כשעדיין התהלך בינינו. בכל פעם שעמד על סף קידום נשלפו מהבוידעם הטענות העתיקות נגדו, טענות מוצדקות ברובן אך לעוסות עד אימה. כבר ב-1980 קבע שר הפנים יוסף בורג שהאיבה כלפי גנדי גובלת במקרתיזם.

27 חברי כנסת, משמאל ומימין, חתמו על עצומה שדרשה לבטל את מינויו של האלוף במילואים ליועץ ארגוני למשטרה, ובורג כתב שהוא "רואה בפנייה הזאת משום הכפשת שמו של רחבעם זאבי אשר לא הובא לדין, לא הואשם אף פעם ולא הורשע בדין".

"גנדי איים על עיתונאים", זעקה כותרת ב'דבר' באוגוסט 1977, לפני ארבעים שנה כמעט. בידיעה עצמה מסופר על התנכלותו לבעלת הטור סילבי קשת. צוות 'עובדה' הוציא את הסיפורים הללו מהנפטלין ושיווק אותם לדור הצעיר שלא ידע את גנדי וטועה לחשוב שמדובר בגילויים טריים.

נבצר ממנו לדעת שרוב גיבורי המשדר קיימו יחסי ידידות עם פלמ"חניק אחר אשר נודע במעלליו המיניים הפליליים, דן בן אמוץ. חלקם זעמו בשעתם על תחקיר חדשני ומקיף פי כמה שפרסם עליו אמנון דנקנר ב-1992, אחרי שהלך לעולמו.

שניים מהם, עורכי עיתונים לשעבר, העסיקו אותו בעבר בעיתונם. 'הארץ', שדרש השבוע לחסל את מפעל מורשת גנדי, מפרסם מעת לעת מאמרים שכואבים את היעלמותו של בן אמוץ מנוף חיינו הספרותיים ("למה אין רחוב דן בן אמוץ" ב-2008, "למה נשכח דן בן אמוץ" ב-2012, ו"לזכור את דן בן אמוץ" ב-2014). רבקה מיכאלי, מגיבורות המשדר על גנדי, פרגנה ליוצר הבעייתי המנוח ברדיו 103.
 
מה יש להם נגד גנדי? ובכן, להבדיל מדן בן אמוץ, לגנדי היו דעות פוליטיות אסורות. רעיון הטרנספר שלו נחשב לתועבה בלתי נסלחת. גנדי תמיד הסביר שהוא אינו הוגה הרעיון, ושתנועת העבודה הגתה ואף יישמה אותו בתש"ח, אבל ההסבר הזה לא התקבל. מאז ניסה לצנזר את שיר השלום הקדוש של להקת הנח"ל הוא סומן כאיש ימין. עברו הפלמ"חניקי לא עמד לו כשנחשפו קשריו הבעייתיים עם העולם התחתון.

אף שמעולם לא הסתבך רשמית בפלילים, הוא הורשע במשפט התקשורת והפוליטיקה. רציחתו בידי מחבלים לא זיכתה אותו בחנינה. כלי התקשורת נוברים שוב ושוב במעלליו של האלוף הימני, שאחרי ככלות הכול לא גירש ערבי אחד מביתו ועשה הרבה מעשים טובים.

בין השאר הניח את אבן הפינה להתיישבות בבקעה, וחיסל את תופעת החדירות מירדן אחרי מלחמת ששת הימים. הוא גם היה איש ספר מובהק, גורם בכיר בהנחלת ידיעת הארץ, וכן נביא אמת של אחרית הסכמי אוסלו. כשחבורת מוקיעיו הפקידה את עתידנו בידי ערפאת, גנדי הזהיר בראש חוצות שערפאת יחזור לירות בנו.

אילנה דיין ועמרי אסנהיים הצליחו לדובב חיילת לשעבר שכנראה נאנסה על ידיו, פשע בלתי נסלח, אבל 'עובדה' עדיין אינה ערכאה משפטית. אין לה סמכות מוסרית לשפוט נאשמים בהיעדרם. אפילו את עזרא נאווי אי אפשר לשלוח לכלא על סמך ממצאי התוכנית, קל וחומר את גנדי. כמו אישים חשובים רבים הוא לא היה כליל השלמות בלשון המעטה, אך גם לא כליל הרשעות.

אין לגעת בטקסי יום הזיכרון שלו ובמפעל מורשתו כי שניהם נקבעו בעיקר מפני שנרצח בידי מחבלים בהיותו שר בישראל, שליח ציבור. אילו מת בשיבה טובה, לא היה זוכה לכבוד הגדול הזה. אילו השתייך למחנה אחר, לא היה נקבר שנית בטלוויזיה 15 שנה אחרי הלווייתו.

בשבוע שעבר ייחסתי כאן טרמינולוגיה של "כיבוש" לחוגי יש עתיד. יו"ר המפלגה יאיר לפיד מבקש להבהיר שהוא חף ממנה. כלומר, שהוא לא משתמש בה בוויכוח על עתיד יו"ש. לאחרונה הכריז בכנס 'בשבע' ש"אני לא אוהב את הביטוי הזה. אי אפשר לכבוש משהו שהוא שלך. אני תומך בזה שניפרד מהפלסטינים, אבל זה שלי, של אבותי, זה המקום שבו צעדו נביאי ישראל. ואם הדיון הוא על צדק, אז אנחנו הצד הצודק".

בעבר פרסמתי פה הגדה מודרנית לפסח, שחיבר באביב 1956 לא אחר מראש הממשלה דוד בן גוריון. אחר-כך התברר לי שבן-גוריון חיבר בהיותו ראש ממשלה עוד שתי הגדות כאלו (מאיפה היה לו זמן?) לקראת הסדר הקיבוצי בשדה- בוקר. שלושתן שפעו חדווה.
 

חגיגית במיוחד הייתה ההגדה שחיבר ראש הממשלה הראשון בערב פסח תשי"ח (1958), הגדה קצרה שעמדה בסימן חגיגות העשור למדינה. אף ששמו של בורא עולם נעדר ממנה, היא שיעור מאלף באמונה, זריקת אופטימיות עכשווית:

"מה נשתנה העשור הזה מכל השנים שלאחר חורבן בית שני? שבכל השנים היינו גולים בניכר ומשועבדים לזרים, בעשור הזה אנו מתכנסים בארצנו ועומדים ברשות עצמנו. שבכל השנים היו צוררים מתעללים ופורעים בנו, בעשור הזה עשינו שפטים באויבינו. שבכל השנים היינו נוטרים כרמי זיתים, בעשור הזה העלינו כמאה ריבוא בוני ארצנו ותרבותנו. שבכל השנים היינו מחוסרי אונים ושבעי מרורות, בעשור הזה גברנו חיילים ושבענו נצחונות.

"משועבדים היינו עשרות שנים לתוגר ולבריטי בארץ ישראל, עד שהכרזנו על עצמאותנו וקם צבא הגנה לישראל ושחרר אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים – במלחמת הקוממיות ובמבצעי עזה וניצנה, בצפון כנרת ובגבולות ירדן, ועוד הגדילו לעשות במערכת סיני. וגבורה זו היא שעמדה לנו בעשור הראשון ותעמוד לנו בימים הבאים.

"אך לא זו בלבד: אלמלא נוסדה פתח-תקווה לפני שמונים שנה, ואלמלא באו אנשי ביל"ו לפני יובל וחצי, ואלמלא הנחילה העלייה השנייה ניצחון לעבודה עברית ולהגנה עצמית, ואלמלא המשיכו הבאים אחריהם המפעל החלוצי – לא היינו נגאלים.

"וכך היו כורכים בוני היישוב ומייסדי המדינה התיישבות והתגוננות: ביד אחת עשו המלאכה ובאחת החזיקו השלח.

"כל שלא עשה שלושה דברים בישראל לא יצא ידי חובתו, ואילו הם: בטחון המדינה, קליטת עולים והפרחת השממה.
 
"בטחון המדינה על שום מה? על שום שיישובי הספר ישבו לבטח, והולכים בדרכים לא ייפגעו, ומזימות אויבינו יופרו, וברית שלום תקום בינינו ובין שכנינו. קליטת עולים על שום מה? על שום שיגדל כוחנו וירבה מספרנו ותפוצות ישראל יתכנסו במולדת ונהיה לעם אחד ללא מחיצות עדתיות וללא ניגודים מעמדיים.

הפרחת השממה על שום מה? על שום שניטע הנשמה, ונאכלס הנגב, נגדל צאן ובקר וסוסים, נפתח מחצבים ומכרות, נתקין סכרים ונסלול כבישים, ניתן במדבר מים ותגל הערבה, ונרד באניות מאילת לכל קצווי תבל.

"כל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו כאילו הוא קובע גורל ישראל, בטחונו וקיומו. ועל כל אחד מאתנו להיחלץ לעזרת העולים ולהתיישבות בנגב ולהאדרת צה"ל. כמו שנאמר: אם אין אני לי, מי לי, ואם לא עכשיו – אימתי. ולפיכך אנחנו חייבים לשרת ולעבוד, לעזור ולעודד, להתאמץ ולהתמיד, להיחלץ ולהתגבר עד שנוציא כל עמנו מעבדות לחירות, מגולה למולדת, משעבוד לגאולה – וכן יהי רצון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg