ראשי » חדשות » בארץ

"לא כועסת על המחבל": רננה מאיר נאבקת בשכול

רננה מאיר נסעה השבוע לאו"ם כדי לספר איך ראתה מקרוב את אמה דפנה ז"ל, שהייתה חברתה הטובה ביותר, נרצחת על ידי מחבל. אין בה כעס על "הבוס הגדול" בשמיים ואפילו על המחבל, כי הוא "רק חייל במשחק שחמט"

"הרגע הכי קשה בשבוע הוא כשאבא מדליק נרות שבת. בשבתות הראשונות היה גם בכי - ליד הנרות, וכשאבא שר 'אשת חיל'. ועכשיו, עכשיו זה כאב שהוא לא בדמעות. כאב שאתה לא יודע איך להוציא. אני זוכרת איך בעבר, אחרי בכי סוער הייתי מרגישה הקלה, תחושה שמה שמעיק יצא החוצה. עכשיו אתה בוכה בכל הכוח, וזה נשאר. כמו ענן כבד שתלוי מעליך".

עוד כותרות ב-nrg:
- ראאד סלאח: "הכיבוש רוצה את אל אקצא לעצמו"
- מבוכה בפולין: ה"רב הראשי" התגלה כמתחזה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

ובוכים בכל זאת?
"כן. האמת היא שאני לא בוכה הרבה, כי אפילו להכניס אוויר לריאות זה כואב. כל דבר הוא מאמץ. אני חושבת שכולם פה בבית מרגישים את הגעגוע לאמא באופן פיזי. פעם ראשונה בחיים שאני מבינה את המשמעות הפשוטה של הביטוי 'כואב לי הלב'. זה ממש ככה. אתה מרגיש כאילו חסרה בך חתיכה".

רננה מאיר בת 17 וחצי, עוד רגע מסיימת י"ב. בתה הבכורה של דפנה מאיר, שלפני שלושה חודשים נרצחה בידי מחבל בביתה שבעתניאל. רננה הייתה אז בבית, ראתה את המתרחש והזעיקה עזרה. "ישבתי בחדר של ההורים שלי, כששמעתי את אמא צורחת מהקומה מעל, קומת הכניסה לבית", היא מספרת.

"לקח לי שתיים-שלוש שניות לקלוט שזה לא שהיא ראתה ג'וק. רצתי למעלה ובאמצע המדרגות נעצרתי, כי הבנתי שיכול להיות שעדיין קורה שם משהו. אמא הייתה על הרצפה ומישהו מעליה. ראיתי את הפנים שלו, אבל אני לא זוכרת אותם. היה לו קפוצ'ון שחור עם כיתוב עליו, ואני זוכרת שבאותו רגע המוח שלי ניסה לפענח מה כתוב שם.

"הדפתי אותו, צרחתי, והוא נבהל וברח. אחרי שעצרו אותו הוא סיפר שצפה לתוך הבית דרך החלון, וברגע שאמא הפנתה את הגב - הוא נכנס והתנפל עליה. מתברר שהוא דקר אותה ליד הדלת, אבל היא נפלה לרצפה רק ליד המדרגות, כי היה ביניהם מאבק לאורך כמה מטרים. אני עוד ראיתי אותם נאבקים".

רננה מצליחה לחייך כשהיא מספרת איך אמא שלה, בישירות חסרת הפניות שאפיינה אותה, נהגה לומר שאם תפרוץ שרפה בבית - היא מתכוונת להציל קודם כול את עצמה. "בתור ילדים לא אהבנו לשמוע אותה אומרת את זה. בפועל, אני והאחים שלי חיים היום בזכותה, בזכות זה שהיא נאבקה בו. אני מנסה לחשוב אילו כוחות צריכים להיות לבנאדם שלא נותן שישלפו מהגוף שלו סכין, כדי שהיא לא תינעץ במישהו אחר. כוחות שאני לא חושבת שיש למישהו".
 
הידיעה שמחבל נכנס לכאן, למה שאמור להיות החלל המוגן שלכם, משפיעה ביומיום?
"בהתחלה זה היה יותר מורגש, התחושה שמישהו חדר כאן לפרטיות. עכשיו אני כבר לא מרגישה את זה. החוסר שלנו הוא כל כך גדול, שאין מקום לחשוב על פגיעה בפרטיות".

חושבים למה המחבל בחר דווקא בבית שלכם, מכל הבתים ביישוב?
"אנחנו מאוד מאמינים בהשגחה פרטית. אני יודעת שהבוס הגדול הוא שלקח אותה, אז תלונות או פחד, זה רק אליו וממנו".

ויש תלונות אליו?
"תלונות כן, כעס לא. אני אומרת לעצמי שכעס רק יזיק לי. אני לא נכנסת לחשבונות שלו, ואני גם מאמינה שהוא לא מביא משהו על אדם בלי לתת לו את הכוחות להתמודד. כולנו כאן משתדלים להתמקד בטוב שקיים. פתאום אני שמה לב לדברים שלא הערכתי קודם. אפילו זה שיש לי בגדים, שיש אוכל במקרר - אלו דברים שלא מובנים מאליהם. אני רואה לפעמים חברות שמתחצפות לאמהות שלהן, ואני חושבת לעצמי: אם הן רק היו רואות את הדברים בראייה שלי, הן היו יודעות איזה רווח זה שיש לך אמא".

לדפנה מאיר, בת 38 במותה, לא הייתה ילדות של ממש. בגיל צעיר היא הוצאה לפנימייה, ובנעוריה התגוררה בקיבוץ טירת-צבי כחניכה בחברת הנוער במקום. כשנישאה לנתן, אמרה לו שעכשיו בפעם הראשונה בחייה יהיה לה בית. בבית שהקימו נותרו כעת שישה ילדים - רננה, עקיבא בן ה-15, נעה שבעוד חודשים אחדים תחגוג בת-מצווה, אהבה בת ה-10, ועוד שני בנים, בני 6 ו-4, שהמשפחה קיבלה אל תוכה כילדי אומנה.

שני הקטנים בחופש עכשיו, משועממים קלות כמו מרבית ילדי ישראל בימים של טרום-החג. למבקרת מן החוץ הם שמחים להציג את האוגרת שלהם על גוריה, ומספרים על הטרמפולינה שבחוץ, וכמה כיף לקפוץ עליה. כשאני שואלת אם הם קופצים גבוה עד השמיים, הקטן מביט בי ברצינות ספקנית: "אף אחד לא יכול לגעת בשמיים, רק השם. ואמא שלי".
 

"הם האור של הבית", אומרת רננה. "הגדול היה ליד אמא וראה הכול. הוא סיפר לאבא שאיש רע נכנס הביתה. הקטן היה שואל עליה בהתחלה כל הזמן. בכל פעם שחזר מהגן, הוא שאל אם אמא בבית. אבל הוא קיבל מספיק פעמים את התשובה ש'אמא בשמיים' או 'אמא בלב', ועכשיו הוא כבר לא שואל. אני משתדלת להראות להם הרבה תמונות שלה במחשב, כדי שלא ישכחו".

מחוץ לבית המשפחה בעתניאל, מול הנוף ההררי והכפרים הערביים שמעבר לוואדי, דגל ישראל מתנופף ברוח. בפנים, ליד פמוטי הקרמיקה האדומים דמויי הפרחים שבפינת הדלקת הנרות, עומד נר זיכרון גדול, כזה שדולק במשך שבוע. תפילה ממוסגרת לזכרה של דפנה ניצבת בסמוך.

מלבד ההנצחה הזו, הבית נראה לכאורה בדיוק כמו לפני שהתפרץ אליו הרוצח, ובכל זאת הוא אחר. "החיים שלנו הם כרגע קצת פחות שלנו", אומרת רננה. "הניקיון הוא לא שלנו, אלא של מישהי שבאה ומנקה. האוכל הוא לא שלנו, אלא של אנשים שמביאים לנו. הבית עדיין לא חזר לתפקד. זה לא בית מבולגן, אבל עכשיו רמת הבלגן גבוהה יותר.
 
"יום שישי הוא קשה במיוחד, כי אמא הייתה זו שמחלקת משימות – 'את תשטפי רצפה, אתה תשטוף כלים'. עכשיו אנחנו יותר מפוזרים. בכלל, המתח של כל השבוע מתנקז ליום שישי. מצד שני, כולנו התבגרנו מאז הרצח, ואנחנו פחות רבים. עדיין יש כאן מריבות, אבל כולם משתדלים לתת יד במה שאפשר".

עדיין מביאים לכם אוכל?
"הרבה פחות, לפעמים אנחנו צריכים לאלתר בעצמנו ארוחת צהריים. כשאמא שלי הייתה בבית, היינו חוזרים בצהריים ומוצאים ארוחה ממש מושקעת, עם הכול - פחמימות וירקות שמאוד היה חשוב לה שנאכל. היא הייתה משקיעה וחותכת אותם בצורה שיהיה לנו כיף לאכול. היום אנחנו בקושי אוכלים ירקות".

מה הכי אהבת שהיא בישלה?
"וואו, הכול. היא הייתה מכינה אוכל פשוט, ביתי כזה. והיא בחיים לא טיגנה. לא סבלה את הריח".

אבל אמא בבית, כמעט מיותר לומר, היא יותר מאשר אוכל וסדר. במיוחד אישה חכמה, רגישה, מדויקת ומעשית כפי שמתוארת דפנה בפי כל מי שהכיר אותה. "אבא מאוד משתדל להשלים את מה שחסר, אבל יש דברים שהוא לא יכול", אומרת רננה.

"כשהלכתי למשל לקנות בגדים הוא בא איתי וייעץ, אבל יש דברים שאת רוצה עליהם חוות דעת של אמא. או כשאני מספרת לו שחברה עצבנה אותי, הוא חושב בראש של גבר, לא מבין מה היה כל כך מעצבן בסיטואציה שאני מתארת. ואני יודעת שאמא ישר הייתה מבינה אותי", היא מספרת.
 

אמרת עליה בהספד שהיא הייתה החברה הכי טובה שלך. לא טריוויאלי שבגיל 17 מרגישים ככה כלפי אמא.
"יש לנו אופי מאוד דומה. לכן המריבות שלנו היו פיצוצים, אבל גם החברות שלנו הייתה מאוד טובה. יכולנו לבלות בנסיעות, בימי כיף, במסעדות, לצחוק על הכול, לדבר על הכול, וגם לריב כסאח. היו לנו יחסית הרבה שעות ביחד, כי שתינו היינו 'באר-שבעיות'".

רננה לומדת באולפנת אמי"ת בבאר-שבע. אמה עבדה כאחות בבית החולים סורוקה, וגם החזיקה קליניקה בעיר הדרומית. "אחרי שיעורי נהיגה הייתי באה אליה לקליניקה, והיינו יושבות שם במרכז ואוכלות סושי, קונות שטויות, בכיף כזה. יש פלאפל אחד בבאר-שבע שכמעט בכל נסיעה היינו עוצרות לאכול בו. אמא שלי הייתה חולה עליו. היום זה אחד מהמקומות שקשה לי לחזור אליהם, כי זה היה מקום שלי ושלה".
 
נשמע שהיא ידעה ליהנות מהחיים.
"כן, לגמרי. גם מאוד אהבה דברים חדשים, אהבה ללמוד אפילו ביטויים של בני נוער שהייתי במקרה משתמשת בהם לידה, ואז חודשים היא הייתה חופרת עליהם. הייתה אומרת 'אני עפה על עצמי', כי פעם אמרתי את זה.
"לא שהיא לא ידעה לשים גבולות.

"הרבה פעמים אמא אמרה לנו שגם אם היא טועה היא לא מתנצלת, כי הורים לא צריכים להתנצל בפני הילדים. אני מסכימה עם זה. היא ידעה היטב להיות במקום ההורי, אבל כשהיא הייתה חברה, היא הייתה חברה במאה אחוז".

נפלה עלייך חתיכת תפקיד בבית.
"מבחינה פיזית יש לנו הרבה עזרה, ולא יוצא לי לנקות, לבשל, או לכבס יותר מדי. אפילו פחות ממה שהייתי עושה פעם. אבל כן, מבחינה רגשית נהייתי אחות גדולה עם משמעות יותר כבדה משהייתה. עם הקטנים אני מרגישה את זה מאוד. גם נעה ואהבה מתייעצות איתי הרבה, מספרות לי דברים".

אחת ממשימות חייה של דפנה מאיר הייתה החינוך למיניות נשית בריאה ולמודעות טבעית לפוריות. בתחום העדין הזה, היא נחשבה לפורצת דרך רבת ידע ואמיצה. כמי שהכירה היטב את הפן ההלכתי והרפואי של הסוגיות הסבוכות, היא פרסמה מאמרים מפורטים שהתפרסמו רובם בבלוגים ייעודיים, ייעצה לפונות רבות בנושאים של אמצעי מניעה, וסייעה באופן פרטני לאינספור נשים שהגיעו אליה.

"אמא הייתה מדברת איתי על הכול, כי היה לה חשוב שאשמע ממנה ולא ממקורות אחרים", מספרת רננה. "הכרתי את מפעל החיים שלה בתחום, והייתי גאה בה. היה אפילו תכנון לעשות באולפנה ערב כיתה שאמא שלי תבוא לדבר בו. פעם זה היה נראה לי מביך, פדיחה שהיא תשוחח עם כולן על הנושאים הנשיים האלו, אבל כשגדלתי הבנתי שהיא הכי זורמת שיש, ודווקא רציתי שתבוא.
 

"היה אפשר לדבר איתה ממש על הכול. אפילו בדיחות גסות הייתי שולחת לה, וזה היה מאוד מצחיק אותה. גם לא היה אכפת לי שתראה שיחות שלי בווטסאפ. לא רק כי היא הייתה כל כך פתוחה, אלא גם כי לא הייתה לה ביקורת. הגישה שלה הייתה 'אלו החיים שלך, הרווח וההפסד מההחלטות שתעשי הם שלך. אם אני אגיד לך מה לעשות, זה לא ייתן לך כלום'".

בשנה הבאה מתעתדת רננה ללמוד במכינה הקדם-צבאית לבנות "צהלי", ולאחר מכן להתגייס לצה"ל. "שאלתי את אמא אם ללכת למכינה הזו או הזו - והיא ענתה שלא אכפת לה, שזה ממש לא משנה. אבא ירד יותר לפרטים, אמר לי 'כאן מעורב וכאן נפרד, זה רחוק וזה קרוב', אבל לה זה לא הזיז.

בניגוד לאבא, היא גם לא ניסתה להשפיע עליי בנושא צבא או שירות לאומי, סוגיה שהיא בדרך כלל טעונה אצל משפחות דתיות. אמא אמרה שאחליט מה שאני רוצה, אפילו צחקה שבצבא אולי יכניסו בי קצת משמעת".

אנחנו יושבות בחדר שלה, חדר מתבגרות סטנדרטי. כמעט סטנדרטי. דובי לבן וגדול מונח על הרצפה, לבוש בגופייה שעליה מודפסת תמונה של רננה עם אמה, שתיהן חובשות כובעי מיניונים. אותה תמונה ממש תלויה גם על הקיר ממול. סלפי משועשע של אם ובת שמשתטות ביחד. "זה היה שבועיים לפני הרצח. נכשלתי בטסט ראשון, והיא לקחה אותי למסעדה כדי לחגוג את הכישלון. עשינו טיול קטן לראות יישוב חדש שהקימו פה באזור, קנינו שטויות, והיו לנו כמה שעות של כיף ביחד".
 
הטסט השני, שאותו הצליחה לעבור, התקיים שעות לא רבות לפני אירוע לציון שלושים למותה של האם. "עברתי כבר חודשיים מתוך תקופת ה'נהג מלווה', וזה הזוי, כי זה אומר שעברו שלושה חודשים מהרצח. מצד אחד, הזמן רץ. מצד שני, נראה לי שהחיבוק האחרון שלי עם אמא היה לפני שנים. כשאני מדברת על האירוע עצמו, אני מרגישה כאילו אני מתארת משהו שקרה מינימום במלחמת העולם הראשונה".

ליד תמונת המיניונים תלויה מעין תפילה אישית להתגברות על פחד. "קשה לי היום עדיין ללכת ברחוב. אני מסתובבת הרבה פעמים לראות מי נמצא מאחוריי. כל מיני אנשים פתאום נראים לי מפחידים. אני גם מפחדת שיקרה משהו לבני המשפחה".

אני שואלת בזהירות אם היא מקבלת עזרה מקצועית. "בינתיים לא", עונה רננה, "אבל אני מניחה שעוד תהיה. אני חשה צורך בטיפול בטראומה, פחות באובדן. הייתי פעם אחת אצל פסיכולוגית, וזה היה נראה לי כמו לגעת במשהו שלא קרה עדיין".

אחרי הרצח, היא מספרת, הגיעו אליהם לא מעט בני משפחות שכולות, ורבים מהם ניסו לתת עצה טובה להתמודדות עם דרך החתחתים שמשפחת מאיר ניצבת בתחילתה. "אני בקשר עם דוד חטואל, שאשתו וארבע הבנות שלו נרצחו בגוש קטיף. הוא לא אומר 'תראו שיקרה ככה וככה', אלא שכדאי להתבונן על אנשים אחרים שחוו אובדן, לבחון איך הם מתמודדים, ולבחור איפה אני רוצה למקם את עצמי, כי אין כללים באבל.

"גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה פה בשבעה ודיבר מהלב. הוא אמר לנו 'החיים יקימו אתכם', וזה נכון. אני רואה כאלה שאיבדו את יקיריהם והפכו לאנשים עצובים, סגורים, ואני רואה גם כאלה שמתמודדים בצורה אחרת, ומקווה שאצליח להיות כמוהם".
 

את חושבת שראש הממשלה עשה מספיק כדי להתמודד עם גל הטרור?
"אנשים בשוק מזה, אבל הדעה שלי היום הרבה יותר מקבלת. הבנתי שהרבה דברים לא תלויים בפוליטיקה. אנשים אומרים על נתניהו 'למה הוא לא עושה ככה וככה'. אז ברור שהוא צריך לפעול בכל דרך כדי שאירועים כאלו לא יקרו, אבל לא הכול בידיים שלו. מאז ומתמיד רצחו אותנו, מאז ומתמיד רדפו יהודים.

"מובן שהאבטחה ביישוב וגם המחוקקים שלנו צריכים לעשות את המקסימום, אבל אני מרגישה פה בטוחה. כשאנשים אומרים 'זה קרה בגלל שאתם גרים בעתניאל', אני נזכרת ששבוע לפני כן היה הפיגוע הקשה בדיזנגוף. ובכלל, כשאני מסתובבת בקניון בבאר-שבע יש בדווים שמתחילים איתי ומציקים לי, וכשאני חוזרת לעתניאל שקט ורגוע לי. כולם פה אנשים טובים".
 

חוויות הילדות הקשות של דפנה מאיר הולידו את החלטתה לאסוף ילדי אומנה אל ביתה ולהעניק להם בית חם - וגם את היכולת שלה להשרות על הבית הזה אווירה של התמודדות בריאה עם החיים. רננה ספרה כי "במובן מסוים היא חיה כל יום כאילו הוא היום האחרון בחייה.

"אמא אף פעם לא דחתה דברים לאחר כך. לא היה אצלה 'מחר אני אפסיק לאכול סוכר, מתישהו השבוע אני צריכה לגהץ'. היא עשתה הכול במקום. כל חלום שהיה לה, ניגשה מיד להגשים. היה לה למשל רגע של מחשבה להיכנס לשוק ההון, ועוד באותו היום היא הרימה טלפון ובדקה, עד שאבא שלי הוריד אותה מזה".

היא הייתה מדברת על הילדות שלה?
"היא מעולם לא סיפרה לנו את הסיפור כולו, לא היה 'שבו ותשמעו מה קרה לי'. זה בא יותר בנקודות. למשל, אם הייתי אומרת לה שאין לי מה ללבוש, היא הייתה עונה 'אז מה, לי היה פחות'. אם האחיות שלי בכו כשהיא סירקה אותן במשך שעות בגלל כינים, היא הייתה מספרת שכאשר לה היו כינים, אמא שלה הייתה שמה לה נפט על הראש, או שגילחו לה את השיער".

מה למדת עליה מאז הרצח שלא ידעת לפני כן?
"האמת שלא הרבה התחדש לי, כי היא הייתה בנאדם שפותח את כל הקלפים על השולחן. לא היו דברים שהיא הסתירה. לפעמים אבא שלי אפילו התחרפן ממנה, שאל אותה למה היא מספרת לי כל דבר. אבל היו דברים שהיא כתבה ולא ידעתי עליהם.

"למשל, לחברה שאמא שלה נפטרה, היא כתבה הודעת ניחומים: 'להתגעגע לאדם אהוב זה משמח, כי זה אומר שהיה לך אותו. אני מקווה שביום מן הימים גם אלינו יתגעגעו, ורק ישמחו על כך'. עכשיו אני מאוד מחזיקה מהמסר הזה.

"למדתי גם הרבה על העבודה העצמית שלה. מישהי סיפרה לי שבעלה אמר פעם לאמא - 'דפנה, את יודעת, את מאוד צינית'. אמא חשבה על זה, ואחרי כמה ימים התקשרה אליו ואמרה שגילתה שהיא באמת מאוד צינית, ושיידע שהיא עובדת על זה. או הפתק שמצאנו בתיק שלה וכבר פורסם, עם הוראות שכתבה לעצמה איך להתנהל בין היתר בזמן של ויכוח או כעס".

את אוהבת לשמוע סיפורים עליה?
"כן, אבל תלוי ממי, תלוי מתי. הרבה פעמים כשמאבדים מישהו, נוטים לספר עליו רק דברים טובים. בעיניי זה מעוות את הזיכרון. כשאני מתגעגעת אליה אני זוכרת גם את המריבות, והאמת היא שזה אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם".

בימים הראשונים שלאחר הרצח חשבה רננה להנציח את אמה באמצעות מיזם של אופנה יפה לנשים דתיות. בינתיים, היא אומרת בגילוי לב, הבינה שהכוחות כולם דרושים לה כדי לחיות. "אנחנו לא עובדים על זה כי ראינו שהחזרה לשגרה היא הרבה יותר קשה משחשבנו. אנחנו כרגע עוסקים במיזם שיקום החיים.

כל דבר ביומיום קשה. לקום בבוקר זה קשה. כל יום דורש הרבה אנרגיות, הולכים לישון הרבה יותר עייפים. אתה מרגיש כאילו אתה נמצא על קצה של צוק, וכל דבר קטן יכול לשבור אותך ולהעיף אותך למטה. אז הכול נעשה לאט ובזהירות".

וברגעים האלו, כשמרגישים על קצה הצוק, איך לא נופלים?
"תלוי. לפעמים אני לוקחת כמה דקות ומסתכלת בתמונות שלנו יחד. מזכירה לעצמי כל הזמן שנשארה לי כמעט כל המשפחה - אבא, חמישה אחים. יש אנשים שגם זה אין להם. וכן, יש לנו גם רגעים של שבירה ובכי וקושי. זה מותר, אנחנו מקבלים את זה.

"אמא שלי תמיד הייתה אומרת ש'מחר יהיה יותר טוב'. לפעמים זה עצבן אותי. היה לי קשה למשל לצאת לטיולים, לא אהבתי לישון מחוץ לבית, וכשהייתי מתקשרת אליה בלילה ובוכה שאני רוצה לחזור הביתה, היא הייתה אומרת לי את ה'מחר יהיה יותר טוב' שלה. אז כעסתי, אבל היום אני כל הזמן משננת את זה לעצמי. עכשיו קשה, אבל מחר יהיה יותר טוב".

למסר הזה של אמא יש השפעה שמורגשת היטב בבית משפחת מאיר. "אני מרגישה שאנחנו מפעל החיים הכי גדול שלה, בזה שאנחנו ממשיכים לשמוח. התלבטתי מאוד למשל אם ללכת להכתרה של רבנית פורים אצלי באולפנה. זה אירוע השיא של כיתה י"ב, ומצד שני אני בשנת אבל. שאלתי את הרב של היישוב והוא אמר לי לא להשתתף שם בריקודים אבל ודאי ללכת, ושזה מה שאמא הייתה רוצה שאעשה.
 

"הלכתי והצלחתי אפילו ליהנות, אבל הייתה תחושה כזו של 'מה פתאום הכתרה עכשיו'. אני הרי התבגרתי במאה שנה, אני בת מאה בעצם. לפעמים אני הולכת ברחוב ולא מבינה איך אנשים ממשיכים לשבת בבתי קפה, איך רמזורים ממשיכים להתחלף. מבחינתי יש עולם בחוץ, שתמיד חייתי בו, ויש עולם חדש שרק אני חיה בתוכו, והחיים כאילו מתפצלים בין שניהם".

כאשר הגיעה לבית הספר אחרי השבעה, היא ביקשה שיתייחסו אליה באופן רגיל. "אני לא סובלת שמרחמים עליי, או שאנשים בשוק מזה שאני צוחקת, ומצפים שאשב ואבכה כל היום. אנחנו ביישוב לצערנו כבר למודי טרור, לכן כאן מתייחסים אלייך בצורה די רגילה. מצד אחד נמצאים פה בשבילך כל הזמן, ממש כל הזמן, אבל מצד שני לא נותנים לך הנחות. כי אם ייתנו לך הנחות, לא תקומי מזה. באולפנה בבאר-שבע אני מרגישה שיותר נזהרים לידי".

בשבוע שעבר שודר בערוץ 10 סרט שליווה את בני המשפחה בשלושים הימים שלאחר הרצח. נתן, רננה ושאר הילדים סיפרו שם בכנות כובשת על ניסיונות ההסתגלות למצב שנכפה עליהם. הם חשפו את השקפת החיים המכילה והפתוחה שלאורה הם חיים, ואת ההשתדלות להימנע מכל טרוניה וזעם שלא יקדמו אותם לשום מקום.

"הפידבקים על הסרט היו מדהימים", אומרת רננה. "בעיקר קראתי תגובות בפייסבוק, ואנשים מאוד פרגנו וחיבקו. התגובה הרעה היחידה הייתה ב'הארץ'".

במהלך הסרט סיפר נתן, במשפט אחד, שהמצבה של רעייתו תהיה אבן אחת גדולה ושלמה, ושהוא מעדיף שהטיפול בה ייעשה בידיים יהודיות. לרוגל אלפר מ"הארץ" זה הספיק כדי לכתוב מילים קשות: "הסרט חושף את השקפת עולמם המזעזעת, האבסורדית, המופרכת וההרסנית. אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית וסנטימנטלית. (...) זה יותר או פחות גזעני מלרצות ללדת עם יהודים בלבד? שיהיה ברור: נתן מאיר איננו פרטנר (...) הוא לא יכול להיות פרטנר שלי לכלום. כנראה שגם לא למדינה".

"כשקראתי את זה מאוד כעסתי", מספרת רננה. "רואים שמי שכתב את הביקורת לא באמת צפה בסרט, או שצפה וממש לא הבין. איך אפשר לדבר על גזענות, כשבסרט אבא שלי קורא לרוצח 'בחורצ'יק', ואומר שלקלל אותו לא יביא אותנו לשום מקום?"
 

 
באמת אין כעס על המחבל פה בבית?
"אין, כי הוא לא פקטור. הוא רוצח, והוא צריך להיות בכלא כי הוא רוצח, אבל הוא חייל שחמט בעיניי. הוא אמנם עשה את המעשה, אבל יש בוס מאחוריו. יכול להיות שאפילו אם אראה את המחבל לא ארגיש כעס, כי הוא עצמו כל כך לא משמעותי".

כשנתן מגיע הביתה, מתברר כי יש עוד התפתחות אומללה למדי בעקבות הסרט. לפני כמה שבועות פנו אליו מתוכנית בערוץ 2 שבה משפצים בתים, והציעו לשפץ את הבית בעתניאל, ואף לעשות זאת בדיוק לפי תכנון מפורט שדפנה כתבה וחלמה להגשים.

כעת, מכיוון שהסרט על המשפחה שודר בערוץ 10, בוטלה ההצעה. כשאני מתנצלת על הציניות של אנשי התקשורת באשר הם, נתן מחייך ואומר שאין צורך שאטול עליי אשמה שאינה במקומה.

שעות ספורות אחרי שיחתנו ימריאו האב ובתו לניו-יורק, לשאת דברים בדיון באו"ם שיעסוק בטרור. "המליאה הולכת לגנות את ישראל", מסבירה רננה. "דני דנון, השגריר באו"ם, מכנס במקביל מסיבת עיתונאים נגד הגינוי. כתבתי את הנאום שלי לבד, עם כמה שיפוצים קלים לפי הערות שקיבלתי מאנשים".

בין הדברים שכתבה: "לעולם לא אעלה על דעתי לפגוע. איני דוגלת בשנאה, בריחוק ובפגיעה, כי שום תסכול לא מצדיק פגיעה באחר".

איפה תהיו בליל הסדר?
"כאן, אצל שכנים, חברים טובים".

את חוששת מהחג הזה בלעדיה?
"אני מזכירה לעצמי שעברנו את פורים. פורים זה חג שכל כך מנוגד לאבל. בבוקר הייתה קריאת מגילה לנשים, והיה לי קשה ללכת לבד, כי בכל שנה הלכתי עם אמא. אני מאמינה שגם פסח יהיה קשה, אבל זה חג שפחות בולט בו הניגוד לאבל. יותר כמו ליל שבת ארוך מאוד".
 
יש בך אופטימיות?
"אני לא אומרת לעצמי שיהיה בסדר, אבל אני אומרת שאדע להתמודד גם עם הרגעים הקשים. גם אם הכאב לא ייעלם ולא יקטן, אני אלמד לחיות איתו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg