דרך השלום: הבורר הערבי שהפך ליקיר ירושלים
במזרח ירושלים כבר יודעים שבביתו של עאדל שרבאתי נפתרים הסכסוכים המורכבים ביותר, ועיריית ירושלים החליטה להעניק לו את תואר יקיר העיר. על גל הטרור הוא אומר: "ברור שיש פה דור שחייב טיפול"
אטליז רגיל למראה ברחוב אלמקדסי שבשכונת ואדי-ג'וז הירושלמית, מסתיר את יופיו של הבית הנמצא מעליו. את פני המבקר מקדמות שלוש קשתות שעליהן עיטורי ברזל של גפנים ועוללות. שער הברזל שמתחת לקשת המרכזית מוביל לסלון: רצפה מכוסה בדוגמאות בשחור-אפור-לבן, כיסאות עץ כבדים המעוטרים בשנהב ומחוברים זה לזה, ובמרכז - שולחן נמוך בצורת מתומן ולצדו ארבעה שולחנות קטנים נוספים. זהו הסלון הסורי, אחד משלושה חדרי הסבה בביתו של אלחאג' עאדל דאהר מוחמד אבו-שאהר שרבאתי.
עוד כותרות ב-nrg:
- ליכודניקים, מרגלית חושב שאתם עדר פרימיטיבים
- 'דאעש רצח 250 נשים שסירבו לשמש שפחות מין'
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הבית הזה היה אחד משבעת הארמונות של עשירי ירושלים הוותיקים. רכשתי אותו בשנת 1979 ממשפחת בדריה, אחת המשפחות העשירות ביותר בעיר", אומר שרבאתי בגאווה בזמן שהוא מוביל אותי לסלון השני.
"זה הסלון המצרי. אפשר לראות שבכורסאות הכבדות יש אמנות מאוד מיוחדת ואותנטית של חריטה בעץ". מימין נמצא הסלון הערבי - ספות נמוכות סביב שולחן נמוך, שעליו מונח ספר קוראן בקופסה מוזהבת ושתי חרבות הכלואות בנדני זהב. "את המתנות האלו הבן שלי הביא לי מערב הסעודית. יש לי פה אוסף של מזכרות מכל העולם הערבי, דברים ישנים לצד חדשים", אומר שרבאתי.
שלושת הסלונים שבבית רחב-הידיים משמשים את שרבאתי להפריד בין נצים ולגשר מעל בעיות. זה יותר משלושים שנה שהוא פועל בהתנדבות כמיישב סכסוכים, מה שהקנה לו את אות "יקיר העיר ירושלים" לשנת 2016.
מאחורי דלתות הזכוכית של אחד הארונות בבית מוצגים מכתבי תודה ותעודות הוקרה בערבית ובעברית, שאותם קיבל מאנשים פרטיים, ממוסדות ואפילו מגופים רשמיים. "אני אוהב לעזור לאנשים, והתעודות האלו מעודדות אותי להמשיך לפעול כמה שהשנים יאפשרו לי", אומר שרבאתי.
כשאני שואל אותו איך הוא פותר סכסוכים, הוא מחייך: "אתה רוצה ללמוד סוד שאני רכשתי ביותר מארבעים שנה? זה לא הולך ככה". ובכל זאת, הוא מעניק לי שיעור ראשון בגישור: "קודם כול, תשתה תה ותמתין בסבלנות. בשביל לעזור צריך לדעת להקשיב, ולא למהר לזרוק תשובות".
שרבאתי הוא אדם קטן קומה ובעל אישיות כובשת. כשאנחנו מסיירים בבית, בין תמונות, מזכרות והדי חוויות, הוא עוצר מול תצלום של אדם זקן, משקפי שמש על עיניו. "זה אבא שלי, ממנו למדתי הכול", הוא מספר.
"הייתי בבית הספר שש שנים, את השאר למדתי בבית הספר של החיים ואבא היה המורה שלי. בגיל 12 הוא נפצע מרסיסים בעיניים, ולמרות המגבלה הגדולה, הוא לא ויתר לעצמו ולא נכנס למשבר אלא התחזק. הוא גדל להיות איש דת שיודע את הקוראן בעל פה, ואדם מכובד שכולם נשמעים לעצותיו. הוא היה יושב בבית ומגשר בין אנשים מסוכסכים בלי לראות דבר.
"לי היה הכבוד ללכת איתו לכל מקום, לסייע לו בכל צרכיו, וגם לשבת לידו ולשמוע איך הוא מדבר עם אנשים, מרגיע אותם ועוזר להם להגיע לעמק השווה. עם הזמן, אנשים התחילו לבקש גם ממני עצות. בהתחלה הייתי צנוע והפניתי אותם לאבי, עד שהוא אמר לי: 'ילד, גדלת. למדת ממני הרבה, עכשיו תעזור לאחרים'. הלקוח הראשון שלי היה חבר שהסתכסך עם אשתו. הוא היה שפן הניסיונות שלי", צוחק שרבאתי, "אבל עזרתי להם והם חיים באושר עד היום".
הוא נולד בחברון בשנת 1944, האמצעי מבין שבעה ילדים. בשנות השבעים עבר לירושלים ומאז הוא שם. "לפני שהתחתנתי חייתי בעיר העתיקה, ולאחר מכן עברתי לראס-אל-עמוד, לסילוואן ולוואדי-ג'וז. בחרתי לחיות בעיר שמבחינתי היא מרכז העולם".
כבר בשנותיו הראשונות בעיר התנדב שרבאתי בלשכת הרווחה, וב-1987 בחרה בו ועדה בת עשרה נציגים ממזרח ירושלים לתפקיד "שופט חברתי". בהמשך התנדב גם לשיטור הקהילתי, והיה פעיל בוועדת גישור שמטרתה לסייע בפתרון סכסוכים בקרב האוכלוסייה הערבית. מזה כעשור הוא משמש כבורר בסכסוכים שמפנים אליו בית המשפט השרעי בירושלים ובית משפט השלום בעיר.
אילו תיקים מגיעים אליך לצורך פתרון?
"אני מקבל מבתי המשפט מידע על סכסוך בין בני זוג, למשל. אני יוצר קשר ראשוני, ואז מביא לבית שלי את הגבר. כשאני שואל אותו מה קרה, הוא כצפוי מתחיל לפתוח את הפה ולקלל את אשתו. לפני שהוא מתחמם אני עוצר אותו, ואומר לו שהוא צריך לדבר יפה על האישה, כי היא דווקא אוהבת אותו ומכבדת אותו.
"אחר כך אני מביא לפה את אשתו. אני שואל אותה כמה ילדים יש לה, אם לא חבל על הילדים שלה ושל בעלה, והיא כצפוי פותחת עליו את הפה ומקללת אותו. אני מספר לה שבעלה אוהב אותה ומעריך אותה, וככה היא מתרככת".
אז בעצם אתה משקר להם.
"שקר לבן, בשביל לעזור להם. זה מותר", הוא מחייך. "אחרי שהם נפתחים חזרה אחד כלפי השני, אני מזמין אותם יחד אליי ומדריך אותם איך לחיות נכון ולכבד זה את זו. גם כשהם חוזרים הביתה, אני דואג להיות איתם בקשר. בהתחלה כל יומיים, אחר כך בכל יום שישי, אחר כך כל חודש. אני אומר להם שבכל בעיה אני הכתובת. שאני כמו אבא שלהם.
גם סכסוכים כספיים מתגלגלים לפתחו. "אני מזמין את שני הצדדים ובודק מה הבעיה. אנחנו עוזרים למי שחייב כסף להשיג את הסכום המרבי שהוא יכול. עוזרים לו לדבר עם המשפחה שתשלם עבורו, חושבים איתו איך למכור רכוש כדי להחזיר כמה שיותר, מסדרים שיפרסו לו את התשלומים, ואם אי אפשר - אני משלים את סכום החוב גם מהכיס הפרטי שלי. אני יודע שהכסף הזה הוא ברכה לעתיד בשבילי".
ואם החייב לא עומד בהסכמים ובהתחייבויות כלפיך?
"תראה, אנחנו לא מאיימים. מה שכן, אני אומר לבעל החוב שהיום אני לצדו, עוזר לו ורוצה בטובתו, אבל אם הוא לא יעמוד בהסכמים וימשיך להיכנס לחובות - הוא לא יוכל לקבל אצלי עזרה. אנשים לא רוצים להיות חייבים. הם מעריכים מאוד את מי שעוזר להם, ולכן הם לא עובדים עליי. אני לא מרוויח מזה שום דבר, ואנשים מכבדים אותי. עד עכשיו לא קרה לי שהייתי צריך להטיל סנקציות על מישהו שלא עמד בהתחייבויות שלו".
מלבד גישור בין צדדים לסכסוך, שרבאתי הקים בביתו מקלט לנשים מוכות ממזרח העיר, שמהווה גם בית בטוח לצעירות הנמלטות ממשפחותיהן. אשתו, אף היא בעלת ניסיון בתחום החברתי, קולטת את הבנות, מספקת להן בגדים נקיים ומדובבת אותן. במקרים של סכסוך בין כלה לחמות, היא זו שמנסה לפשר.
"לצערי יש הרבה מקרים של מוות בגלל כבוד המשפחה, ואני פועל בכל דרך כדי למנוע אותם", אומר שרבאתי. "רק לפני חודש הגיעה אליי בחורה שברחה מהאחים שלה כי הם רצו להרוג אותה. היא הלכה עם בחור שלא מצא חן בעיניהם, והם טענו שהיא חיללה את כבוד המשפחה. אחרי ששמעה שאצלי יש בית בטוח, היא הגיעה לכאן בוכה ומפוחדת. נתנו לה לאכול, היא ישבה אצלנו כמה שבועות, ואני שמרתי עליה מהאחים.
כשהעסק קצת נרגע התקשרתי למשפחה, הצגתי את עצמי וביקשתי שיבדקו מי אני ומה התפקיד שלי. אחרי שהם הבינו שמדובר בשופט ומגשר, הם חזרו אליי וביקשו לפתור את הבעיה. ישבתי איתם, הרגעתי אותם וביקשתי שיחשבו שוב לפני שהם עושים משהו פזיז שאין ממנו דרך חזרה".
ואיך אתה יכול להבטיח לבחורה כזו שהמשפחה לא תפגע בה כשתחזור הביתה?
"לפני שהיא יוצאת מכאן, אני מחתים את המשפחה וערבים נוספים על כך שלא יקרה לה שום דבר רע. מדובר במסמך חוקי שאומר שאם היא תיפגע הם ישלמו על כך כחוק – כלומר, שיידעו כולם שהם ייכנסו לכלא. אבל מעבר לסנקציות אני דואג ליצור גשר בין הילדה לבין המשפחה, ולנסות לעודד אותם לפתור את הבעיות בצורה יותר הגיונית.
"המריבות האלו יכולות להיגמר בטוב. לפעמים שני הצעירים מוותרים על האהבה שלהם, ולפעמים המשפחה נותנת את ברכתה ואנחנו מוזמנים פתאום לחתונה. היו זוגות שהתחתנו אחרי שהצלחנו לפייס בין הצדדים, ועכשיו יש להם ילדים ומשפחות יפות וטובות".
הטלפון קוטע את שיחתנו. "זה בנאדם שנמצא בצרה", שרבאתי מתנצל ועונה למתקשר. "תביא לי את הנער. אני רוצה להבין עד איפה הוא הגיע עם הנערה, כדי שאני אוכל להסביר להורים שלה", הוא מורה בקול סמכותי בטלפון. "אני רוצה להבין עד כמה הבעיה קשה. תגיע אליי עם הנער, אעשה לכם פינג'אן קפה ונדבר על הכול".
כשהשיחה מסתיימת, הוא חוזר אליי: "הנה, קיבלת דוגמה חיה. נער בן 22 התאהב בנערה בת 18 וביקש את ידה מהמשפחה. כשהמשפחה לא הסכימה, הבת החליטה לברוח איתו והם הסתבכו. הדוד שלו התקשר אליי. אני מקווה שאצליח לפתור את הבעיה. זה לא פשוט בכלל".
כידוע, לא רק ענייני אהבה מעסיקים את בני הנוער במזרח ירושלים בחודשים האחרונים. גל הטרור שהחל לפני חצי שנה ניזון מדור צעיר אלים, שמתחנך על שנאת יהודים ושואף להרוג כמה שיותר מהם. "ברור שיש פה דור שחייב טיפול, וזה מה שאני עושה", אומר על כך שרבאתי.
"כשאני נכנס לסייע לצעירים, אני רואה בטיפול הזה קרש הצלה אחרון לפני שיגיעו למעשים בלתי הגיוניים כמו פעולות התאבדות. גם אירועים אלימים כמו זריקות אבנים ובקבוקי תבערה הם דבר רע מאוד בעיניי. כשאני רואה נערים ונערות מיידים אבנים לעבר חיילים, אני מבקש מהם להפסיק מיד, כי אין עתיד לדבר הזה".
מה הסיבה לשנאה שלהם כלפי ישראל?
שרבאתי מכניס יד לכיס המכנסיים ושולף את הסמארטפון. "הדבר הזה החריב את העולם בכל התחומים", הוא מצביע עליו. "בשנת 2015 היו במזרח ירושלים 492 מקרים של גירושין, מהם שמונים אחוזים בגלל הסמארטפון, עוד עשרה אחוזים בגלל בגידות, ועשרה אחוזים נוספים בגלל מלחמה בין הוריהם של בני הזוג".
איך הטלפון הוא הסיבה לכל הבעיות?
"המכשירים האלו מחוברים לאינטרנט ולרשתות החברתיות. נערים ונערות חלשי אופי נחשפים אליהם, ומה שעובר שם מניע אותם לעשות פעולות התאבדות בלתי הגיוניות. האחד מעודד את השני, מפרסמים תמונות וסרטונים, וככה אנחנו יוצרים תנועה לכיוון שלילי. כמו בפיגועים, גם בנישואין. כאשר מישהו רואה שאשתו מדברת עם גבר אחר בפייסבוק או בווטסאפ, הוא לא שומע את ההסברים שלה. הוא מסלק אותה מהבית למשפחה שלה באופן מיידי".
השנאה ליהודים צומחת גם מהחינוך בבתי הספר ומהתרבות.
"אני כמובן נגד ההסתה הזאת. יש בבתי הספר חינוך בעייתי מאוד, ולצערי זה הולך שנים רבות אחורה. אני זוכר מה היה עם הילדים שלי בתקופת האינתיפאדה הראשונה, אז הארגונים הפלסטיניים היו מאוד חזקים ואי אפשר היה שלא לקחת איזשהו צד.
"הילדים חזרו מבית הספר וביקשו את העצה שלי - לאיזה ארגון להצטרף, עם מי להזדהות ודרך מי לפעול כדי להיות חלק מהחברה. הייתה לנו שיחה קשה מאוד. הבהרתי להם שאבא שלהם אדם ששופט ומגשר בין אנשים, אדם שמאמין ומנחיל את דרך הפשרה, ולכן אסור להם בשום אופן לקחת חלק בפעילות מהסוג הזה.
"היה צורך בהרבה אומץ ובחינוך של שנים כדי להגיע לנקודה שבה אני יכול להשפיע עליהם בצורה כזאת, ולגרום להם להיות מחוץ לחברה מתוך בחירה. תמיד חינכתי אותם לסובלנות ולפשרה. אפילו קבוצת כדורגל לא הרשיתי להם לאהוד, כי תמיד יש גם אוהדים שמנגד וזה גורר אלימות".
לדעתו, מחסום השפה הוא אחד הגורמים לעוינות בין העמים. "אני מצטער על כך שהילדים שלנו לא יודעים לדבר עברית טובה. זאת טעות שמשרתת את הניכור ואת הפיצול. במקום ללכת ולהתרחק, צריך לעבוד על החיבור בינינו כמו שהיה בעבר. המציאות הנוכחית, שאתם שם ואנחנו כאן, היא הגורם המרכזי לבעיות.
"אנחנו, הערבים של מזרח ירושלים, היינו הולכים בעבר לעזה, לתל-אביב ולכל מקום. היינו רואים יהודים, והם היו רואים ומדברים עם ערבים. היו לי חברי נפש יהודים שהיו כמו אחים שלי ויותר מזה. עם אחד מהם נסעתי פעם לחוץ לארץ לבלות. הפקידים בשדה התעופה היו בהלם כשאמרנו להם שאנחנו ישנים באותו המלון. אבל בינתיים הכול השתנה. השנאה עובדת נגד היהודים ונגד הערבים.
"הכי טוב שנחיה ביחד, אני אשמור עליך ואתה תשמור עליי. אם נכבד זה את זה, יהיה טוב. ירושלים היא הלב של העולם, ובירושלים אנחנו חייבים להתחיל לחיות יחד – יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים".
מדברים הרבה על היעדר הנהגה כגורם להידרדרות הצעירים. מה אתה חושב?
"יש בהחלט בעיה כזו. זה דור שלא שומע להורים שלו, ולא למנהיגים אחרים. הבעיה היא שאין דמות סמכותית שיכולה לאסוף את הנערים והנערות ולשכנע אותם איך כדאי לחיות. שוב הטלפונים והרשתות החברתיות הם אלו שמחנכים את הילדים שלנו".
מדוע ערביי מזרח ירושלים לא מתאגדים ככוח פוליטי ונכנסים לעירייה כדי לשפר את מצבם?
"היה אחד מבית-צפאפה שהתמודד, והרשות הפלסטינית התחילה לשלוח לו אזהרות. הם רואים את ההתמודדות או השותפות שלנו בעירייה כאקט של הכרה במדינת ישראל ובשייכות של ירושלים לישראל ולא לפלסטינים".
אתה רואה את עצמך כישראלי או פלסטיני?
"אני פלסטיני, בוודאי".
יש שטוענים שהסכמי אוסלו והקמת הרשות הרסו את המסורת השיפוטית של הפלסטינים, שהייתה שעונה בעבר על שייח'ים וראשי חמולות מקומיים שהשטח רחש להם כבוד. זה נכון?
"אני מכיר את הטענות האלו, וגם לי יש ביקורת כלפי הרשות הפלסטינית. למזלי רוב העבודה שלי היא בירושלים, ולכן אני עובד פחות מול הרשות ויותר מול משטרת ישראל. עבדתי מול מיקי לוי כששימש מפקד מחוז ירושלים, ומול ראובן ברקו, שהיה היועץ לענייני ערבים של מפקד המחוז. הם האמינו ביכולותיי, ונתנו לי כוח ויד חופשית לפתור סכסוכים בירושלים על פי הדרך שלי.
"לעומת זאת במקרים שבהם עבדתי מול הרשות הפלסטינית, אנשיה היו דורשים שאפתור את הבעיות בדרך שהם רוצים, ולמעשה שאשמש חותמת גומי להחלטות שהם קיבלו מראש. אז אני בחרתי שלא לשתף פעולה איתם.
"יש לי בית גם ביריחו, וכבר קרה כמה פעמים שהגעתי לשם והרשות הפלסטינית עצרה אותי לחקירה, כי אמרו להם שאני מדבר עם הרבה ישראלים ושיש לי קשר אישי עם המוסדות בישראל. אמרתי להם בבירור, בלי להתבלבל: 'אנשים רוצים שאפתור להם את הבעיות כי הם מאמינים בי ולא בכם'. אני עובד כעצמאי, לא מוכן לקבל הוראות מהרשות, ודואג שהם לא יתערבו לי בעניינים".
כמומחה ליישוב סכסוכים, איך היית פותר את הסכסוך שמתרחש בירושלים?
"אני מתמקד באנשים ומשפחות, ולא נכנס לעניינים פוליטיים. לא מתערב בנושא המקומות הקדושים או בסכסוך בין היהודים והערבים".
ואם היית מתמנה לגשר בין נתניהו לאבו-מאזן, מה היית עושה?
הוא צוחק. "הייתי לוקח אותם לחדר אחד ומבקש מהם: תנו לנו לחיות. אנחנו רוצים לחיות בשלום".
שלוש מנכדותיו של שרבאתי נכנסות לבית, נושאות ילקוטים. הן ממהרות לגשת אל סבא ולנשק ידו לאות כבוד. "זה התענוג שלנו, הילדים והנכדים". הוא אומר.
בסלון הערבי שלו ניצבת תמונה שבה הוא נראה בצעירותו רכוב על אופנוע מרשים במיוחד. "זה אופנוע בריטי מסוג BSA twin, שהיה שייך לחוסיין מלך ירדן", הוא מספר. "כשהייתי בן 17 שמעתי שהולכים למכור את האופנוע הזה, ואמרתי לעצמי שהוא חייב להיות שלי.
"המכירה הזו התאפשרה רק בזכות פציעה: חוסיין החליט למכור את האופנוע אחרי שחבר שלו, סוחר איטלקי, רכב עליו ושבר את היד. נסעתי לירדן ונכנסתי למכירה הפומבית. ישבו שם אנשים מכובדים, לבושים בבגדי עשירים, ואני הצעיר תפסתי מקום והתחלתי לזרוק מחירים. כל הזמן הרמתי את היד. כנראה חשבו שאני משוגע, כי קניתי אותו ב-81 דינרים, סכום שבו היה אפשר אז לקנות רחוב שלם בירושלים.
"האופנוע נשאר אצלי עד שנת 1970, ואז הגיע בחור יהודי וביקש לקנות אותו. האמת היא שלא רציתי למכור, אז אמרתי לו שאם ייתן לי 5,000 דינר, האופנוע יהיה שלו. כמעט יצאו לי העיניים מהמקום כשהוא הוציא את הכסף מהכיס ושם על השולחן. נתתי לו מילה, לא יכולתי לשבור אותה. ככה הלך האופנוע. הבחור הזה עשה דבר חכם. על האופנוע היה הסמל המוזהב של בית המלוכה הירדני, ואני חושב שלמרות הסכום המטורף שהוא שילם, הוא עדיין הרוויח".
לשרבאתי יש חמישה בנים ושבע בנות, כמעט כולם עובדים באטליז המשפחתי שתחת הבית, ונראה שגם שיגעון האופנועים עבר אליהם בירושה. כמה מהם מתלווים אלינו למטה, למבנה שמשמש חנייה סגורה לשלושה אופנועים שונים, כל אחד מהם מפחיד יותר מהאחר.
במאמץ לא קל מוצא מהחנייה המלך הבלתי מעורער - ההארלי דיווידסון. סאלח (31), אחד הבנים, עולה על האופנוע, מסובב את המפתח בסוויץ' ומושך בידית הגז. הענק שקם מתרדמתו פולט נהמה, כאילו גוער בנו וברחוב כולו על שהפרענו את מנוחת הצהריים שלו.
"אחי הגדול רכב על האופנוע הזה ב-19 מדינות שונות", מספר הבן. "הטיול האחרון שלו היה בנסיכויות המפרץ, שם הוא הצטרף לחבורה של אופנוענים שעשו כל יום 1,200 קילומטרים. הכלי הזה הוא חיה רעה", מלטף סאלח את מכסה המנוע ביראת כבוד.
שלושה מילדיו האחרים של שרבאתי מהנהנים. גם הם מכירים היטב את תחושת הכביש תחת גלגלי האופנוע – או תחת הגוף, לאחר תאונת אופנוע. הם שולפים את הסלולריים, משווים בין צילומים של שתלי פלטינה, ומחליפים סיפורי גבורה. "שיגעון זה שיגעון, אין מה לעשות", הם צוחקים.
לפני שניפרד ממנו, שרבאתי מחלץ מאיתנו הבטחה לשוב ולהתארח אצלו בירושלים או ביריחו. הוא עצמו עולה על אופנוע עם בנו הצעיר, וממהר למרכז העיר. היעד: פגישת סולחה נוספת, שלא תגיע לסיומה המוצלח בלעדיו.
לתגובות:
dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם