רק לא אורן חזן: פוליטיקה היא לא זירת אגרוף
אבי דבוש החליט להיכנס לסיעת מרצ בעקבות טלטלה שעבר אחרי צוק איתן. אלא שבניגוד לפוליטיקאים אחרים הוא לא מתכוון להתגושש עם יריביו או לצעוק יותר חזק. יש גם פוליטיקה אחרת, טובה יותר
קוראים לי אבי דבוש. אני בן ארבעים. וחטאתי בהתמודדות פוליטית. אני מספר 8 במרצ, ההישג (הכמעט) הכי גבוה שיכולתי להגיע אליו (הסברים על שיטת הבחירות במרצ - בהזדמנות).עוד כותרות ב-nrg:
- הפדופיל נלכד: הציע בגדי ים לילדות ואז נגע בהן
- הטיה נגד ישראל מנעה את סיכול הפיגועים בפריז
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
''מלחמה שהביאה אותי להחליט להיכנס בשתי רגליים לביצה הפוליטית''. צוק איתן
צילום: GettyImages
בשביל אנשים רבים בחברה הישראלית זה מספיק על מנת להדביק עלי בתיעוב את התווית "פוליטיקאי", ולהמשיך לריאליטי הבא, או לקטר על "המצב". אני הייתי באותו מקום אזרחי בטוח בדיוק לפני שנה וחצי, רגע אחרי צוק איתן, מלחמה שטלטלה את הקהילה שלי ואותי, בעוטף עזה. מלחמה שהביאה אותי להחליט להיכנס בשתי רגליים לביצה הפוליטית.
אחד האנשים הראשונים שהתייעצתי איתם היה בעלים של משרד אסטרטגיה ויחסי ציבור מהמוכרים במשק הישראלי. איש עם קילומטראז' עיתונאי ופוליטי - שיווקי מרשים ביותר. איש שאני מכיר ומוקיר שנים ארוכות. חבר מקצועי. מהטובים. סיפרתי על ההכרעה שהולכת ומתגבשת אצלי.
הוא זרק לעברי את מבטו המחודד והמנוסה, ואמר כי "הפוליטיקה הישראלית היא כמו זירת איגרוף. האנשים שלך רוצים שתעלה ותתגושש עם היריבים. הם רוצים לראות אותך מזיע ומדמם. הם רוצים לראות אותך מכאיב לצד השני".
"תודה על המטפורה" השבתי "אני מאמין לך לגמרי. אבל... זו לא הפוליטיקה שלי. הפוליטיקה שלי מניחה ריבוי קולות במה שאתה מכנה הצד השני. הפוליטיקה שלי, אם תהיה, תפעל לחיבור ולא לפיצול. הפוליטיקה שלי תשתמש בכוח לא על מנת להביא לדימומים של יריבים פוליטיים, אלא כדי להביא לשיתוף פעולה פורה איתם".
''בוגי יעלון, מלך או כלב''. משה (בוגי) יעלון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
זה לא מאמר על הפוליטיקה שלי. אני משוכנע שיש עוד לא מעטים בזירה הפוליטית, משמאל ומימין, שאוחזים בתפיסה דומה, אך נכנעים למטפורת האגרוף השטחית. נדמה שבשנה האחרונה הזירה הפוליטית שלנו כולה נכנעה, יותר מתמיד, למטפורה הזו.
כמעט בחדווה פוליטיקאים משמאל ומימין מתמסרים להתגוששות הזו, שעושה אולי נעים לאלקטורט שלהם, אבל ממש לא מועילה לאינטרס הציבורי הרחב. וכבר אמרו חכמינו "איסתרא בלגינא - קיש קיש קריא". יש מצב לגמרי שהפקרת הזירה הפוליטית, והשפעת תרבות הריאליטי, מביאה לנו הרבה חביות ריקות ומקשקשות.
רוצים דוגמאות? ראו את סגן שר הפנים, ירון מזוז מהליכוד, שמבזה את עצמו בראיון טלוויזיוני, על פגישה עם תא"ל נאשם, שמסתבר שכלל לא היתה. ראו את אורן חזן. וראו גם את יו"ר האופוזיציה שלא רוצה שיחשבו שהוא "אוהב ערבים" חלילה (כי שנאה משתלמת יותר בפוליטיקה הישראלית, כנראה) ואת יריבו שחושב שאם יצעק ויקלל וימתג את עצמו כמי שנכנס בימין (ו"מחזיר את המדינה" למי, בעצם?) יזכה לנקודות ויחזק את מפלגתו.
איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. ח''כ אורן חזן
צילום: פלאש 90
איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. זו האסטרטגיה. גם למול שכנינו ולמול מדינות העולם האחרות. נצעק יותר חזק, נדמם ונקיז דם, ונרויח עוד כמה נקודות. עד הבחירות הבאות. זירת האגרוף הזו לא מייצרת שטחיות אסתטית, לא נעימה לעין ולאוזן. לא "סירחון" הכרחי. היא משחיתה את הפוליטיקה שלנו. ומרחיקה את הטובות והטובים שבינינו מלעשות פוליטיקה.
עוד דוגמא? הוויכוח הנוקב בנושא החייל היורה. החייל רוצח או החייל גיבור. בוגי יעלון מלך או כלב. אנחנו נגד הצבא או בעדו. הרשו לי לנסות אחרת: הסימפטיה לה זוכה החייל איננה רק (היא גם, בחלקה הנראה לעין) התלהמות אלימה ימנית קיצונית.
בין היתר, היא ביטוי להבנה של הסרת האחריות של דרג המפקדים והשרים. מי שגיבה מח"ט יורה, למשל, מיהר להודיע שהחיל הפשוט סרח. מי שמבטיח לי ולילדי מלחמה פעם בשנתיים נישא על גלי אהדה משמאל, המבלבלים בין תוכן לצורה.
מדוע נכנסתי למערכת הזו, החשובה אך הדורשת כל כך הרבה תיקון, אתם שואלים? כי אני מאמין באחריות. ורוצה שכל אזרח רציני ואחראי יכנס לזירה הזו, כחבר מפלגה, מועמד או פעיל. רוב הנבחרים שלנו מעדיפים שלא תכנסו לשם. גם לי, על הנייר האינטרסנטי, עדיף שלא. לטובת העתיד שלנו, רצוי ומוכרח שכן. הטובות והטובים לפוליטיקה. עכשיו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם