ראשי » חדשות » בארץ

גל הירש על החבר רוני אלשיך: "הקשר נוצר תחת אש"

תא"ל במיל' גל הירש חוזר לקרב בו לחם כתף אל כתף עם רוני אלשיך, מסביר מדוע כל צנחן חייב לדעת להטיל ספק ומדבר על האכזבה ממפקדים שחינכו אותו לגיבוי ולאחוות לוחמים

על קיר משרדו של גל הירש בחברת "דיפנסיב שילד" בנתניה תלויות שלוש תמונות במסגרות כסופות. העליונה היא משנת 1988 - הירש נראה בה חבוש בקסדה, במהלך הקרב בעיירה מיידון שבלבנון. האמצעית, משנת 1993, מציגה אותו כמפקד גדוד, בפגישה עם ראש הממשלה יצחק רבין ובכירים נוספים שהגיעו לשכם לאחר נפילתו של הצנחן סמואל תיהו ז"ל.

עוד כותרות ב-nrg:
- "כמו דיקטטור": אבו מאזן הדיח את מושל שכם
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסי חיזבאללה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

התמונה השלישית, מ-1995, היא של יעד שפוצץ מעבר לקווי האויב: הירש כמפקד "שלדג", יחידת הקומנדו של חיל האוויר, פעל שם בראש כוח קטן כשהוא נמנע במשך דקות ארוכות מלתקשר עם מפקדיו.

אם תרצו, התמונות הללו הן לא רק שלושה אירועים נקודתיים מתוך קריירה צבאית ארוכה, אלא גם שלושה דגשים שהירש רוצה להביע, כלוחם וכמפקד: רעות שמתפתחת תחת אש אויב, חיבור תמידי אל השכול, ומרדנות מסוימת שבעיניו היא תכונה רצויה אצל לוחם בצה"ל.

הירש, תת-אלוף במיל', הוא קודם כול צנחן. את דרכו בצבא התחיל כלוחם בסיירת הצנחנים, בהמשך פיקד על פלוגה בגדוד 202 של החטיבה, חזר לסיירת כמפקד צוות, פיקד על פלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) החטיבתית, ושימש כמג"ד 202. גם כשיצא מהחטיבה – כדי לפקד על שלדג, על בה"ד 1, על חטיבת בנימין או על אוגדה 91 - מבחינתו הוא תמיד נשאר צנחן.

"צנחנים הם אנשים שקופצים ממטוס אל הלא-נודע", אומר הירש. "בקפיצה הזו אל החושך יש לא רק רגע של התגברות ועשיית מעשה לא נורמלי לאדם, אלא גם משהו מהעולם של 'לך לְךָ': לך מהמקום הבטוח שלך, מסיפון המטוס, אל החלל, אל המעשה החלוצי.

"כך אני נוהג לעשות תמיד. הדבר שלעתים מטריד אותי, וכך גם לאחרונה, זה שכאשר אני קופץ - כל המשפחה שלי קופצת אחריי. משפחתי מקריבה ומשלמת את מחיר השליחות שלי, והוא לא פשוט".

על הספה במשרד מונחת בובת בד של ברבור שחור. לפי ספרו של הפילוסוף ד"ר נַאסים טאלב, הברבור השחור מסמל את ההפתעות שיכולות להגיע מכיוון האויב, אך חייו של הירש זימנו לו לא מעט הפתעות דווקא מבית.
 
כך למשל הביקורת שהוטחה בו בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחריה, או הניסיון למנותו למפכ"לות והעובדה שלבסוף מונה במקומו חברו לנשק, רוני אלשיך. בשני המקרים האלו פעלו נגדו בין היתר גנרלים יוצאי הצנחנים, חלקם אף מפקדיו בעבר.

לפני שבועות אחדים קבע בית המשפט בלונדון כי לא נפל פגם חוקי בעסקאות שבוצעו בגאורגיה על ידי החברות שהירש היה קשור אליהן לפני קרוב לעשר שנים. אותן עסקאות היו בין הגורמים להסרת מועמדותו למפכ"לות, לאחר שכאן בארץ נטען כי יידרש זמן רב לבדיקתן.

בשבוע שעבר פורסם כי הירש נחקר באזהרה על פרשה אחרת, פרויקט סילוק הנפלים בחוף ראשון-לציון, אך הירש דוחה בתוקף את החשדות גם בנושא הזה. "במאמץ לסכל את מינויי למפכ"ל פורסמו כל כך הרבה פרטים הרחוקים מן האמת, המון פרטים", הוא אומר. "קשה מאוד לרוקן את הים בכפית, ולוקח זמן להפריך כל אמירה.

"מאז שהסכמתי לשרת כמפכ"ל, הנזק שנגרם למשפחתי, לשותפיי, לעסקיי ולשמי הטוב הוא כבד, ונמשך כבר זמן רב. אני מצפה לסיום מהיר של החקירה ובטוח בניקיון כפיי".
 
להירש יש הרבה מאוד מה להגיד על פרשת המפכ"לות, אך מבחינתו טרם הגיע הזמן לכך. "אני חייל של עם ישראל. לא ביקשתי להיות מפכ"ל המשטרה, אך כשנקראתי למשימה - התייצבתי, וכשנודע לי שהדבר לא מתאפשר - הצדעתי", כך אמר עם היוודע דבר ביטולו של המינוי.

גם היום הוא דבק במסר הזה. "זו לא תקופה פשוטה, אבל כשאתה נמצא בנתיב של מנהיגות והובלה, יש לזה מחירים. איתנות מנהיגותית זה גם להיות מסוגל לחטוף מהלומות, ליפול ולקום. אני חווה משברים קשים, החיים שלי הם סערה אחת גדולה, ואם אין לך היכולת הזו, האיתנות הנדרשת - אתה צריך לחפש משהו אחר.

"אתה יכול הרי להיעלם לקרן זווית, לעסוק בעניינים שהם לא בציר המרכזי, ולעשות לביתך. אבל כשאני נקרא לדגל - אני בא. כך היה, כך הווה וכך יהיה".

אין תחושה של "המערכת דפקה אותי, לא אתן לה מעצמי יותר"?

"אני מבין את השאלה, אבל בכל פעם שאני ניצב מול גודל המשימה או גודל השעה, ומזהה הזדמנות לתקן משהו או לשדרג אותו, אני מגיע עם ניצוץ בעיניים. כשמשהו מדבר אליי - כמו נוף מיוחד במינו של הארץ הזו, סיפור של אדם, פרק בתנ"ך או טקסט שמזיז לי כל נים בנשמה - אני לא יכול להתנתק מזה".

את רוני אלשיך, שנקרא ללשכת המפכ"ל במקומו, הירש מכיר היטב. בשנת 1988 סיים אלשיך את תפקידו כמפקד הפלחה"ן של חטיבת הצנחנים, והחל בחפיפה צמודה להירש, שמונה למחליפו. בחודש מאי, ממש כשהיו אמורים להעביר את השרביט, הוזנקה החטיבה ללבנון. ימים אחדים קודם לכן נהרג סא"ל שמואל אדיב, מפקד גדוד "צבר" של גבעתי, בהיתקלות עם מחבלים בגזרת הר דב.

בעקבות זאת החליט אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, להוציא מבצע שבו יפשטו הצנחנים על העיירה הדרום-לבנונית מיידון, שבה שכן בסיס גדול של חזבאללה.

המבצע, שנחשב לפעולה הצבאית הנרחבת ביותר של צה"ל בלבנון בתקופה שלאחר מלחמת של"ג, החל בפעולת הסחה בגזרת הר דב תחת השם "חוק". תכליתו האמיתית הייתה במבצע "סדר", בפיקודו של מח"ט הצנחנים שאול מופז, שבו נטלו חלק גדוד 202 ויחידת החבלה של הצנחנים. הכוח יצא ב-3 במאי, בליל ירח מלא, ומהר מאוד העניינים החלו להסתבך.
 

"הכוח של ציון מזרחי ז"ל, שהיה מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 202, בלט על קו הרכס", מספר הירש. "כנראה הם התגלו על ידי פטרול של חזבאללה, שפתח לעברם באש. ציון ספג פגיעה קשה מאוד, והכוח שלי נשלח לחלץ אותו. אני זוכר את הרופא מטפל בו בשטח, וציון, שהיה איש חזק, מנסה כל העת להתרומם, מנסה לקום. הוא היה חבר קרוב שלי, והיה לי קשה מאוד לראות אותו ככה. מאוחר יותר הוא נפטר מפצעיו.

"בבת אחת רשת הקשר התחילה להשתולל. במשך שעות ארוכות הכוח שלי נע ממקום למקום כדי לחלץ פצועים והרוגים, תוך שאנחנו חשופים לאש האויב. ארבעה מהחיילים בכוח נפגעו קשה מרסיסים. בסוף הקרב הזה המדים שלי היו מוכתמים בדם".

כעבור כמה שעות התקבלה הפקודה להיכנס ללחימה בתוך התעלות ובין הבתים במיידון. "כאן כבר חברתי לאלשיך, והכוחות שלנו נעו יחד באגף המערבי של הכפר, בתעלות הקשר וב'מפקדה' - בונקר גדול של חזבאללה. ניהלנו לחימה כתף אל כתף, כשאחד מחפה לשני: מחבלים שמאיימים על הכוח שלו - אני פוגע בהם בעזרת הכוח שלי, ובינתיים הוא זורק רימונים".

"פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה", מתאר הירש בספרו "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2009). "דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקרב רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה.

תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו. 'בידי', אני מדווח לרוני. 'אני רואה', הוא מעביר דיווח למח"ט. 'קדימה. להתחיל להכין את הבתים לפיצוץ'".

"רוני ואני מכירים גם מתקופת שירותו בשב"כ", אומר הירש, "אבל מבחינתי זה תמיד יהיה רוני שרצתי יחד איתו, זה לצד זה, בתעלות של מיידון. אני מאוד מעריך אותו כי הוא לוחם אמיתי, והקשר בינינו נוצר תחת אש".

כשהוא לבסוף מונה למפכ"ל, זה קצת ריכך מבחינתך את המכה של ביטול המינוי שלך?

"רוני הוא איש עם זכויות רבות, וכמובן שוחחנו כשהוא התמנה ובירכתי אותו בחום".

הקשר החזק של הירש עם חטיבת הצנחנים נוצר מתוך טרגדיה אישית ולאומית. ב-10 במאי 1977 אירע "אסון הנ"ד", כשמסוק יסעור של חיל האוויר התרסק במהלך אימון בבקעת הירדן. פלוגת צנחנים שלמה נמחקה - 44 לוחמים מגדוד 890 – ואיתם נהרגו גם עשרה אנשי צוות מחיל האוויר. בין ההרוגים היה סגן אמנון הגר ז"ל, ששירת בחיל כטייס מסוק. הירש, בן-דודו, קיבל את ההודעה בעת שהיה על פסגת המצדה, בחגיגת בר מצווה עם בני שכבתו.

"יש נקודות שבהן החיים מתהפכים לך", הוא מספר. "האירוע הזה הביא אותי לעשות מעשה. במקום ללכת ל'נוער שוחר מדע' בבאר-שבע, החלטתי שאני הולך בדרכו של אמנון: נרשם לפנימייה צבאית כדי לעלות קודם כול על מדים".
 

בגיל 14 מצא עצמו הירש בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד הגימנסיה הרצליה בתל-אביב. "אלה היו הימים של אחרי מלחמת יום הכיפורים ומבצע יונתן, והמונים ניסו אז להתקבל לשם. המיונים היו קשים מאוד, לא הייתי בנוי לזה פיזית, אבל התאמצתי מאוד והתקבלתי. זה הכניס אותי לארבע שנים כחניך בפנימייה מאוד ספרטנית, שנים שעיצבו אותי כאדם-אזרח, לוחם ומפקד".

הירש סיים בהצטיינות את הפנימייה. ערב גיוסו לצה"ל, בשנת 1982, התלבט באוזני מפקד הפנימייה אפי אלמוג (אייזנפלד) ז"ל היכן כדאי לו לשרת. "הוא, איש גולני, אמר לי: 'הצנחנים היא יחידה התנדבותית, היא המיצוי של ההתנדבות, היא התשתית ליחידות המיוחדות. אני חושב שכצנחן תוכל להגיע אחר כך לכל יחידה'".

לריאיון מביא איתו הירש שני ספרים, שהיו בעבורו טקסטים מכוננים באותן שנים. הראשון הוא "ספר הצנחנים" האדום שהוציא ד"ר מיכאל בר-זוהר ב-1969. את הספר הזה קיבל הירש מדודו, מוישה כהן, קצין צנחנים בעצמו. "אני חושש מכך שבני הנוער שלנו היום - וגם אנשים בוגרים - מצמצמים את תהליכי הקריאה שלהם להודעות ווטסאפ ולקליפים של שישים שניות", אומר הירש. "מי שרוצה להיות מנהיג צריך לדעת להעמיק בטקסטים ולייצר ידע אישי מתוך המפגש איתם".
 
הספר הנוסף הוא הכרך הראשון של "הטור השביעי". את שיריו של נתן אלתרמן שינן הירש עוד כצנחן צעיר, ומאז המשיך להנחיל אותם לפקודיו ולמפקדי העתיד שהוא פוגש.

בקובץ הזה תמצאו למשל את "מגש הכסף", "דבר מבקיעי הדרך", "מסביב למדורה" ו"מכל העמים". שם גם מופיע השיר "על זאת", ובו הבית הבא: "כי חוגרי כלי לוחם ואנחנו איתם/ מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה,/ נדחקים במלמול של 'הכרח' ו'נקם'/ לתחומם של פושעי מלחמה".

בעקבות פרשת החייל היורה בחברון מקבל השיר הזה משמעות עכשווית, אך הירש אינו מעוניין בשלב הזה לדבר על האירוע: "יש תחקיר, יש תהליך שנכון להשלימו, ואחר כך אוכל לחוות דעה".

במקרה של אל"מ ישראל שומר, שפתח באש והרג צעיר שיידה סלעים ואבנים על רכבו, הירש בחר להתייצב מיד לצדו. "שוחחתי איתו והבנתי מה קרה שם", הוא מסביר. "אני מכיר היטב את השטח ואת הסיטואציה, עברתי אותה בעצמי ועל בשרי, וברור היה לי מיד שנכון לגבותו. אבנים הן נשק לכל דבר, נשק שהורג, ועל כן יש לפעול בהתאם". חקירת האירוע, יצוין, הסתיימה לפני שבועות אחדים בסגירת התיק נגד שומר.

כשהגיע זמנו להתגייס, התנדב הירש לצנחנים והגיע לגיבוש לסיירת. לטעמו, הדרישות מהחניכים שם היו נוקשות ולא בטיחותיות. "העלו אותנו במסע לג'בל-שייח, וסחבנו על הגב ציוד כבד וקורות עץ גדולות, כשאנחנו לובשים מעילים. זה אסור, כי אתה עלול להיכנס למצב של התייבשות ומכת חום. לימים, כשעסקתי בעצמי בקביעת נהלים לגיבושים, הנושא טופל".

בשנת 1983, כחייל בסיירת הצנחנים, הוא נפגע קשות מרסיס שחדר לעינו, אך חזר לשירות בעין חבושה. ללבנון הוא הגיע לראשונה אחרי מלחמת של"ג, והשתתף שם בכמה מבצעים עלומים. בשנת 1984 מונה למפקד צוות בבה"ד 1, ובשנה שלאחר מכן חזר לסיירת הצנחנים כמפקד צוות.
 

  
"באותה תקופה עוד לא היו יחידות מסתערבים בצה"ל, ומי שפעל אז בשטח בתחפושת היה הצוות שלי", מספר הירש. "זו הייתה יוזמה של אהוד ברק, אז אלוף פיקוד המרכז. נענו על הצירים גם כשאנחנו לבושים כמתנחלים, והיינו חוטפים את ההתקפות כדי לוודא שהאזרחים יהיו מאובטחים".

בעת ששימש כמ"פ בגדוד 202 של הצנחנים נישא הירש לדונה, שאותה הכיר בבה"ד 1. בהמשך נולדו להם שלוש בנות - מאורי (26), עופרי (21) וניר (13). "נישאנו בחתונה מאולתרת באחת הפעמים שירדתי מלבנון", הוא נזכר.

"קיימנו את הטקס בפנסיון לכלבים בכניסה לרמלה, הבאנו את הרב של הצנחנים ואת החברים מהצנחנים, העמדנו חופה של מצנח ומתחתיה טלית, וככה התחתנו. הקניין היה באמצעות הכומתה האדומה שלי. מבחינתי זה היה קניין בעל משמעות רוחנית ומעבר לכך" הוא מספר.

בשנת 1987, כמפקד פלוגה בבה"ד 1, הוא הוקפץ עם חייליו לרחובות הסוערים של האינתיפאדה הראשונה. לאחר מכן חזר לצנחנים כדי להחליף את רוני אלשיך בפלחה"ן. השניים השתתפו כאמור בקרב במיידון, שבו הצליח צה"ל להרוג לא פחות מחמישים מחבלי חזבאללה ולהשמיד תשתיות של הארגון.

בקרב נפלו שלושה לוחמי צה"ל – רב-סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין שהיה הקשר של מופז, וכן רב-סרן בועז רביד, קצין מודיעין קרבי. יותר מעשרים חיילים נפצעו.

לימים יטען חזבאללה כי רון ארד הוחזק בכפר סמוך למיידון, ונהרג במהלך חילופי האש. לפי גרסה אחרת, שוביו של ארד נטשו אותו כדי להצטרף ללחימה, וכשחזרו הנווט הישראלי כבר לא היה במקום. הירש אומר כי לא ידוע לו על ניסיון לחלץ את ארד במקביל לקרב במיידון: "אני לא מכיר דבר כזה. רק כעבור כמה שנים שמעתי שבזמן שלחמנו בתעלות בכפר, רון ארד היה לא רחוק מאיתנו - במשערה או בעין-א-תינה.
   
"זה מאוד תסכל אותי, כי היינו שם עם מיטב הלוחמים ומיטב הכוחות. הוא בטח שמע את קולות הקרב, שמע את המסוקים והמטוסים, אולי קיווה שבאים לחלץ אותו, ואנחנו פשוט לא ידענו שהוא כל כך קרוב אלינו. הייתי נותן הכול כדי לקחת חלק בחילוצו".

אחרי הפעולה במיידון קיבל הירש לידיו את הפלחה"ן, ובמסגרת זו פיקד על מוצבי דלעת והבופור לאורך תקופה קשה של לחימה. "עם האתגר המבצעי בלבנון עוד יכולנו להסתדר", הוא אומר, "אבל היה לנו קשה עם העובדה שהציבור הישראלי הטיל ספק בישיבתנו ברצועת הביטחון. 'ארבע אמהות' פעלו אז, היו הרבה מאוד מחאות נגד השהייה בלבנון, וקשה מאוד להילחם כשאין לך גיבוי מוחלט מן הציבור בישראל".

בשנת 1991 מונה הירש לסגנו של מפקד שלדג, בני גנץ. משם חזר לצנחנים, כמפקד גדוד 202. "הכנסתי לגדוד גישות של יחידה מיוחדת שהבאתי משלדג", הוא אומר. "כשפעלנו ביהודה ושומרון, למשל, חילקתי את הגדוד להרבה מאוד צוותים ואימנתי אותם בפטרולי חרש: כיצד מסתננים, מסתווים בשטח, מגיחים בהפתעה אל האויב גם בשטח בנוי וגם בשטח פתוח, פועלים ונעלמים".

אחד המבצעים המשמעותיים של גדוד 202 באותה תקופה נקרא "נערת החלומות". מטרתו הייתה ללכוד את מפקד חמאס, זאהר ג'ברין. "באחד מהלילות הגיע אליי ראש הנפה של השב"כ ועדכן שהם איתרו בית בשכם שמשמש כנקודת מפגש, וג'ברין אמור להגיע אליו. עבדנו לילות רבים על הכנת הפעולה הזו.

"אני אישית סיירתי במקום שוב ושוב ולמדתי את השטח. קראנו לג'ברין 'נערת החלומות' כי החלום שלנו היה לתפוס אותו. אחרי כמה הקפצות שהסתיימו בלא כלום, היה מאוד מרגש לשמוע פתאום ברשת הקשר: 'נערת החלומות הגיעה'".

לחפ"ק של הירש הצטרפו באותו לילה גם משה יעלון, שפיקד על אוגדת איו"ש, ויעקב פרי, אז ראש השב"כ. "כוחות מדובדבן ומגדוד 202 התגנבו בשקט וכיתרו את הבית מכל עבריו", מתאר הירש.

"ואז הגיע השלב של קפיצה מעל הגדר וכניסה לחצר, זריקת רימוני הלם וירי, כולל עבודה צמודה לקירות ולדלתות, עד שהם יצאו החוצה ונכנעו. מרגע שסגרנו על הבית היה לנו חשוב מאוד לתפוס אותם חיים, למרות שגם חיסול שלהם היה נחשב להישג גדול", סיפר.

עשרים שנה אחר כך שוחרר ג'ברין בעסקת שליט. לדברי הירש, האיש חזר לעסוק בטרור ופועל כיום ממפקדת חמאס בחו"ל. לשאלה האם נכון לשחרר מחבלים תמורת חיילים חטופים, הוא משיב: "הנזק משחרור מחבלים הוא כבד, אך מצד שני כל חייל בצה"ל מקבל מכאן סדרת חינוך שאומרת שיעשו הכול כדי להחזיר אותו הביתה. יש לזה חשיבות רבה מאוד לנצח ישראל".

אירוע אחר שנחקק בנפשו מאותם ימים היא נפילתו של סמ"ר סמואל תיהו ז"ל. "כישלון מבצעי", כך מכנה הירש בספרו את ההיתקלות בשכם ב-12 במאי 1993. "זה היה אירוע קשה אחרי תקופה ארוכה של הישגים", הוא אומר לנו. "מחבלים התנפלו על כוח אספקה בתוך חדר מדרגות הומה אדם, והתנהל שם קרב של ממש.

"סמואל ספג פגיעה קשה, ומת מפצעיו כעבור כמה ימים. הוא היה בן העדה האתיופית, שכילד עשה את המסע לארץ ברגל ב'מבצע משה'. אני בקשר הדוק עם משפחתו עד היום".

ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הגיע לשטח בעקבות התקרית. "הוא עלה איתי במדרגות, ראה את כתמי הדם וקיבל תדריך. כשכבר צריך היה ללכת, הוא ביקש להישאר עוד. הבאתי את כל מפקדי הפלוגות שלי, וישבנו איתו עוד שעה ארוכה על קפה צבאי באוהל שלי. האוהל הזה עצמו הותקף באש כמה ימים קודם לכן, ורבין ביקש לשמוע גם על כך".

מ-202 חזר הירש לשלדג, הפעם כמפקד היחידה. בשנת 1995 הוא יצא בראש כוח קטן לאותו מבצע בעורף האויב, שמתועד בתמונה המטושטשת שבמשרדו. באותו אירוע יוצא דופן החליט הירש, תוך כדי פעולה מול היעד, להפסיק לזמן מה לענות במכשיר הקשר למפקדים הבכירים.

מה קרה שם?
"היו עיכובים באישורים לכוח לחצות את הגבול במסוקים, ואחר כך הנחיתה התגלתה ונפתחה לעברנו אש. הניחו לנו מארב בציר התנועה, ועקפנו אותו בזהירות. היה קשה מאוד לחצות את הכבישים, כי הם היו מלאים באנשי אויב. היה לי פצוע כבר בשלב התנועה ליעד, והכול השתבש.

"המשימה שלנו הייתה לחבל בתוך מתחם אויב, לעשות את זה בשקט ובשיטות מיוחדות, ולהרוג כמה אנשים. אבל כשכבר הייתי בתוך היעד, דרשו ממני לחזור ולא לבצע את המוטל עלינו, בשל הסיכון שבדבר. אני גדלתי לאור המסר האומר שלא חוזרים בלי לבצע. זה מה שאריק שרון ז"ל אמר לנו עוד כחניכים בפנימייה הצבאית.

"היו לי התלבטויות וויכוחים בקשר, ובכל פעם ביקשתי וקיבלתי ממפקדיי עוד כמה דקות. ידעתי שזה מאוד גבולי, אבל שאני יכול להשלים את הביצוע".

כשקיבל הנחיה לבטל את המשימה ולצאת מן היעד, החליט הירש להתעלם. "מאז שאלו אותי הרבה פעמים 'למה הפסקת לענות בקשר? האם היית רוצה שהאנשים שלך יעשו לך את זה?'. למי ששואל, אני מזכיר את הגישה של חיל האוויר שנקראת 'חופש ההחלטה של המוביל'. אני הייתי המוביל שם, וידעתי שאני יכול לבצע ולצאת בשלום, גם אם על חוט השערה".
 

במצב כזה, המפקדים שמאחור ודאי חושבים שקרה לכם משהו, שאולי התגליתם.
"לא, הם הבינו שהפסקתי לענות להם. אגב, לאורך השנים נטען שממש ניתקתי את מכשיר הקשר, וזה לא נכון".

כמה זמן לא ענית?
"מספיק כדי שאוכל לבצע את המשימה במלואה. לצד ההערות הקשות שספגתי מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק על כך שהפסקתי לענות בקשר, קיבלתי גם שבחים על הביצוע".

אז מה צריך לגבור - ביצוע המשימה או מילוי הפקודה?
"הרמטכ"ל היה צריך לבחור איזה מסר הוא משדר ליחידות ולשותפי הסוד במבצעים כאלה, והוא בחר במסר שמגלם את הכעס שלו על המשמעת החסרה, אבל גם את שביעות הרצון המלאה שלו מהדבקות במשימה".

בשנת 1996 נטלה יחידת שלדג, בפיקודו של הירש, חלק מרכזי במבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון. על פעילותה המיוחדת שם הוענק לה צל"ש במעמד נשיא המדינה. לאחר מכן מונה הירש לקצין האג"מ של אוגדת איו"ש, ובזמן ששימש בתפקיד הזה, כמעט הצליח האויב לקפד את חייו: ב-22 בפברואר 1998, כשנסע ליד גשר ביר-זית צפונית לרמאללה, השליכו מחבלים סלע ענק על רכבו, והירש נפצע באורח קשה.

"הייתי בטיפול נמרץ נשימתי כי הריאות שלי התחילו לקרוס. אני לא זוכר כמה זמן הייתי שם, אבל אני זוכר איך מעבירים אותי מכירורגיה אורתופדית לטיפול נמרץ, לשיקום פנים ולסתות ובחזרה. עברתי טיפולים ממושכים ונאלצתי ללמוד לתפקד כהלכה עם הנכות, שנותרה עד היום. תחשבי מה זה עושה למשפחה, ובפרט לילדים, כשאבא נכה ופצוע קשה. בנותיי הגדולות היו אז בגילאי 3 ו-9, וגם ככה היו להן דאגות של אבא בצבא ואבא לוחם".
 

ב-1999, בתום שיקום ארוך ומורכב, חזר הירש לצבא וקיבל את הפיקוד על חטיבת בנימין – כלומר, נשלח לפקד על האזור שבו נפגע. "חזרתי מוקדם מדי, זה בטוח. אבל ברגע שיכולתי להפעיל נשק – גם אם לא בלי כאבים - בחרתי לחזור ללחימה. התעקשתי גם להיות מח"ט בנימין, למרות שמה שעמד על הפרק זה דווקא מינוי למח"ט חברון. היה לי מאוד חשוב לחזור לשם, אם תרצי, כדי להראות להם".

כמפקד הגזרה פעל הירש לסגירת כביש 443 לפלסטינים, בעקבות פיגועי הירי שאירעו בו. הקשרים שלו עם ראשי ההתיישבות באזור היו הדוקים וחמים.

על רקע גל הטרור הנוכחי, הוא מבקש להעביר מסר למתיישבים: "בסופו של דבר הנחישות, החוסן והאיתנות הם אלה שמכריעים את המערכה, כי מי שמחזיק מעמד עוד שעה ועוד יום ועוד שנה - הוא זה שמנצח. לא זה שמוותר, קם, הולך ונסוג. ואולי אני לא צריך לתת למתיישבים את העצה הזו, כי הם נחושים ממילא".

אתה מתנגד לפינוי שטחים ויישובים?
"באופן כללי אני נגד נסיגות, אני חושב שנסוגונו מספיק. מדברים היום על נסיגה משכונות במזרח ירושלים, וזה פשוט מוציא אותי מכליי כשאנשים מעלים יוזמות כאלה בעת שאנחנו בעיצומו של גל טרור. יצאנו מלבנון וקיבלנו רקטות ומלחמה, יצאנו מעזה במסגרת ההתנתקות וקיבלנו רקטות ומלחמות שטרם נסתיימו.

"מה שנחוץ זה סבלנות, ראייה ארוכת טווח ועמידה איתנה. חשוב שלא למהר להזדכות, ודאי שלא על אדמה. יש מקום לחתירה רציפה להסדרים, לסידורים כלכליים ולשטף חיים לכולם - אבל לא למהר ולהתנדב לסגת בכל פעם שקשה לנו. אם אנחנו נסוגים מאיזשהו מקום, הנסיגה צריכה לשרת רציונל מדיני, וצריכה להיות מאחוריה תוכנית מבצעית של מה קורה אם הצד השני לא עומד בציפיות שלנו ממנו".

בשנות השיא של האינתיפאדה השנייה שימש הירש כקצין אג"מ של פיקוד המרכז. בעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר 2002 הוחלט לצאת למבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון. הירש היה זה שתכנן את המבצע, ואף העניק לו את שמו, שלקוח מתוך פזמון שירו של חיים חפר "בין גבולות". כתוצאה מכניסת צה"ל לערי הגדה, במקביל להקמת גדר ההפרדה, חלה ירידה משמעותית בהיקף הטרור.

בשלוש השנים האחרונות ישב הירש וכתב גרסה מעודכנת של ספרו האוטוביוגרפי, הפעם באנגלית, כדי להוציאו לקהל בחו"ל. למהדורה הזו של הספר, שתצא בקרוב בהוצאת גפן, החליט לקרוא "דיפנסיב שילד" - חומת מגן. "אני רואה את עצמי כלבנה בחומת המגן של עם ישראל", הוא אומר. "אני שמח שיצא לי להיות אבן בחומה, כן, עדיין שמח, ואני מקווה שעוד לא אמרתי את המילה האחרונה".

בקיץ הקרוב ישודר בערוץ 2 סרט תיעודי על הירש, ששמו הזמני הוא "מגן אנושי". הבמאי יאיר אלעזר, בנו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ז"ל, מלווה את הירש כבר שנה ומסייר עמו בתחנות חייו. המצלמה גם ליוותה את הירש כשהתבשר על המינוי למפכ"לות – וכשנודע לו שהמינוי בוטל. אך הדגש בסרט הוא על הפרק שחתם את שירותו הצבאי הארוך: מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה פיקד הירש על אוגדה 91, ובעקבותיה נאלץ לפרוש מצה"ל.

על תפקודו כאוגדונר במלחמה עצמה זכה הירש לשבחים במערכת הביטחון, אך ספג ביקורת קשה בגלל האירוע שפתח אותה – חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. זאת, על אף שהצליח לסכל ארבעה ניסיונות חטיפה בשנה שקדמה למלחמה. הירש, לדבריו, שב והתריע לכל אורך התקופה ההיא כי החטיפה הבאה אינה אלא עניין של זמן. סדרי הכוחות והמשאבים שעומדים לרשותו, כך אמר למפקדיו, אינם מאפשרים הגנה כהלכתה, ואירוע של חטיפה עלול להוביל למלחמה. הוא מצדו עסק נמרצות בהכנת האוגדה והגזרה למערכה שצפה.

"כשיצאנו מלבנון בשנת 2000, נאמר שאם החזבאללה יעז להפר את השקט בצפון, 'אדמת לבנון תרעד'", אומר הירש. "מתי היא רעדה? רק שש שנים לאחר מכן. חזבאללה בינתיים ניסה ארבע פעמים לחטוף חיילים, ורק בקדנציה שלי הוא ביצע מולנו 12 ימי קרב".

בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה נמתחה ביקורת ציבורית ומקצועית על התנהלות הדרג המדיני, המטה הכללי, אלופי הפיקוד ומפקדי האוגדות, ועד לניהול הקרבות עצמם. הקרבות של אוגדה 91 במארון-א-ראס ובבינת-ג'בל תפסו עמודים רבים בדו"ח וינוגרד, ונחקקו בתודעה הלאומית ככישלון.

הירש מצדו מבהיר כי מדובר בקרבות שצה"ל נחל בהם הצלחה מבצעית. בריאיון הזה הוא מעדיף שלא להציג את עמדתו באשר לכלל אירועי המלחמה ("גם לכך עוד יגיע הזמן"), אלא לדבר על פעולת הצנחנים תחת פיקודו.

"ראיתי מקרוב את הכוחות השונים של הצנחנים מבצעים לחימה בצורה מעוררת הערכה", אומר הירש. "הרבה מאוד מחבלים נפגעו בקרבות מטווחים קצרים, הייתה דבקות במשימה, היו אלתורים והייתה עמידה מלאה במשימה לאור המטרה. לצערי, היו גם אבדות. זו מלחמה, והיה מולנו אויב".

הוא חוזר אל קרב הצנחנים ב-29 ביולי ליד בינת-ג'בל, שלושה ימים אחרי שגדוד 51 של חטיבת גולני ניהל במקום קרב עקוב מדם. "הצנחנים חיסלו שם כליל כוח מיוחד של חזבאללה. אנחנו יודעים על כשלושים מחבלים הרוגים, בנוסף למאה הרוגים שספג האויב בקרב על בינת-ג'בל. חשוב לדעת שלכל אורך מלחמת לבנון השנייה לא היה קרב אחד שלא הכרענו בו.

"האופן שבו המלחמה נתפסה, תוארה ותווכה לציבור הוא מעוות לחלוטין. כמו בכל מערכה ודאי שגם כאן היו דברים שצריך לשפר, אבל הנרטיב שנוצר במקרה הזה הוא נרטיב היסטרי ושגוי. אני מניח שבלי המלחמה הזו, ההרתעה שהשגנו והשקט שאנחנו חווים כבר עשר שנים בגבול הצפון לא היו מתממשים. כל זה בזכות הלוחמים שלי, החיים והמתים".

התקשורת לא חסכה את שבטה מהירש, ולאורך שנים היה שמו מזוהה עם "הכישלון בלבנון". לחובתו נזקפה ההתבטאות "בינת-ג'בל בידינו" - אף שבהמשך התברר כי נאמרה על ידי קצין בכיר אחר. הירש גם ספג ביקורת קשה על שניסח את פקודותיו בשפה יצירתית ומעורפלת מדי עבור מפקדי השטח, אך צוות תחקיר בראשות אלוף מאיר כליפי מצא כי פקודותיו היו כולן על פי תורת הלחימה הצה"לית.

כמעט עשור אחרי המלחמה החליט השופט בדימוס אליהו וינוגרד לצאת להגנתו באופן פומבי, ופנה אל הרמטכ"ל בני גנץ בבקשה לתיקון העוול. וינוגרד חזר אז על קביעתו בדו"ח כי הירש דווקא הכין כראוי את האוגדה לאירוע חטיפה, אף שלא זכה לגיבוי מצד הדרג הבכיר יותר.

למסנגרים על הירש הצטרפו גם שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין ז"ל והרמטכ"ל גדי איזנקוט, שאמר כי "לאחר ששקעו האבק וההיסטריה, ניתן היה לראות את האופן שבו פיקד הירש בהצלחה על אוגדת הגליל במלחמה. תושבי הצפון חבים לך תשע שנות שקט".

כשאני שואלת את הירש מהי צנחנות בעיניו, הוא משיב: "קודם כול - ראשוניות. זה התחיל ביחידת ה-101 ובחיבור שלה לצנחנים. הם אלה שפרצו דרך בהרבה מובנים של קביעת תורת הלחימה וקביעת הסטנדרטים והערכים, ואפילו בהשפעה משמעותית על היחידות המיוחדות של צה"ל".

לאורך השנים נוצרה לחטיבה תדמית די אשכנזית.
"כולנו ישראלים. אני באופן אישי יכול לומר שמשפחתי הגיעה מטורקיה, מיוון, מפורטוגל וממזרח אירופה. בכלל, אני חושב שכל ניסיון להקנות תדמית עדתית לכוח לוחם בצה"ל, הוא מיותר ולא נכון. פיקדתי בצנחנים על מיטב הנוער, מתנדבים, אנשים יפים מכל עדות ישראל".

צנחנות בעיניו של הירש מתממשת גם בביטוי "פעם צנחן - תמיד צנחן". "אני בקשר עם רבים מפקודיי, וכל מי שפונה אליי זוכה למענה ולעזרה. חילוץ לא נגמר בשדה הקרב, וכמפקדם אני פשוט עושה הכול בשבילם. היית חייל שלי? זהו, זה לתמיד".

הירש מספר איך לאחד מפקודיו, שנפצע במלחמת לבנון השנייה, הוא עזר במציאת עבודה, ולחייל נוסף סייע לאחר שהסתבך בפלילים. בימים אלה הוא פועל כדי שצנחן שחווה תגובות פוסט-טראומטיות קשות שנים אחרי ששירת בלבנון, יקבל אחוזי נכות.

בשמונה השנים האחרונות שימש הירש כיו"ר העמותה החינוכית "נעם", שהוקמה לזכרו של חברו ופקודו רס"ן איתן בלחסן ז"ל, מפקד סיירת הצנחנים שנהרג בפברואר 1999 בדרום לבנון. "איתן הגיע אלי לחה"ן עם המלצות, ומיד קלטתי שמדובר באדם איכותי במיוחד, ביישן ונעים הליכות, איש אמיץ מאוד", מספר הירש.

"עוד לפני כן, בגיבוש לצנחנים, הוא שתה בטעות מג'ריקן של נפט ופונה לבית החולים. שלחו אותו להיות מדריך צניחה, אבל הוא התעקש להיות לוחם.

"כשהתמניתי למג"ד 202, איתן היה מפקד פלוגה אצלי בגדוד. רציתי שיהיה גם הסגן שלי בשלדג, אבל הוא חלם לפקד על סיירת הצנחנים. את הבשורה הנוראה על הנפילה שלו קיבלתי כשהייתי בין בית החולים לבין חטיבת בנימין".

לאורך השנים איבד הירש חברים לא מעטים בשדה הקרב, והקשר עם משפחות השכול חשוב לו מאוד. "בכל יום זיכרון יש דילמה לאן לנסוע. לפעמים אני נע בין המשפחות לבתי העלמין, ולפעמים אני נמצא ליד הקבר של בן-דודי אמנון. את הקשר עם המשפחות אני משתדל לקיים כל השנה, לא רק בימי הזיכרון. אעשה למענן כל שאני יכול".

קרה שמשפחה שכולה לא הסכימה לשוחח אתך, מתוך כעס עליך כמפקד ועל המערכת הצבאית?
"כן, וכיבדתי את רצונה. זו סוגיה כאובה מאוד, ואני משתדל להבין את גודל האובדן ולהכיל את הקושי. אני מכבד כמעט כל גישה של המשפחות אל השכול".

למה כמעט?
"לבי יוצא אל כולן, אבל לפעמים יש התנהגויות ואמירות של חלק קטן מאוד מהמשפחות, שאני לא מוכן בשום פנים ואופן לקבל. יש משפחות שמשמיצות אותי בקביעות על לא עוול בכפי. משפחות שלמשל הפגינו נגד מינויי למפכ"ל, וטענו שנכשלתי פיקודית וערכית. יש שאפילו קראו לי רוצח, ממש במילה הזו. הן טענו ששלחתי חיילים אל מותם. לדעתי יש גבולות גם להתנהלות כמשפחה שכולה, ויש דברים שלא אוכל לקבל".
 

 
בספרו החדש באנגלית ניתן לקרוא מה עבר עליו מאז מלחמת לבנון השנייה ועד אוגוסט האחרון, עת סיים ארבע שנים כסגנו (במילואים) של אלוף שי אביטל במפקדת העומק. בשנים הללו הוא שב והשתלב כאחד מאדריכלי המבצעים המיוחדים של צה"ל. "אני מאוד בעד התהליך של הגדלת הכוחות המיוחדים וכוחות הקומנדו של צה"ל, ונכון בעיניי להגדיל אותם אף יותר", אומר הירש.

"אויב כמו דאעש, חמאס, חזבאללה וג'בהת א-נוסרה הוא אויב שיכול להביא לך 'ברבורים שחורים' ולהפתיע אותך. צה"ל צריך להציב מולם את מיטב האנשים שהם גם יצירתיים וגם 'שרוטים' במידה הנכונה. קומנדו, שירותים חשאיים וכוחות מיוחדים הם המענה של מדינה לטרור ולגרילה".

כיום עומד הירש בראש "המכון למנהיגות העתיד". הוא מרצה במכינות קדם-צבאיות ומרבה לנסוע ברחבי המדינה כדי לדבר עם חיילי הקורסים הפיקודיים. ניכר כי השיח עם מפקדי העתיד חשוב לו במיוחד.

מה אתה אומר להם?
"הדבר הכי חריף שאני אומר זה שהם צריכים לראות כל תפקיד שהם ממלאים כאילו היה זה תפקידם האחרון. שלא יעשו שיקולי קריירה, אלא ילכו עם השליחות ועם האמת שלהם. אני מצפה מצנחן - וזה היה בעוכריי הרבה פעמים לאורך השנים - לא רק לפעול אחרת ולהביא שיטות אחרות בשדה הקרב, אלא גם להיות אמיץ מספיק להגיד את המילים האחרות, ולהיות מוכן לשלם את המחיר על כך. אתה פועל כצנחן גם אם אתה בגולני או בשייטת. אתה מעז להטיל ספק, וגם אם בסוף תיאלץ בגלל זה לעזוב את התפקיד - זה בסדר, לפחות אתה לא עושה שקר בנפשך".

כשהירש מדבר על הצנחנים ומורשתם, עיניו נוצצות. הוא מזכיר את הערכים הנשגבים שלאורם חונך, ואת ההליכה אחרי מפקדים מעוררי השראה: "הם השפיעו עליי, ואני השפעתי כתוצאה מכך על דורות רבים של לוחמים וקצינים, ולא רק בצנחנים. אני באמת מאמין שהערכים קובעים את התוצאה".

אבל יש גם יוצאי צנחנים - כמו האלופים במיל' דורון אלמוג, יורם יאיר ואלעזר שטרן - שפגעו בך בצורה קשה סביב מלחמת לבנון השנייה וסביב המפכ"לות. גם האנשים האלה הם חלק ממורשת הצנחנים.
"זאת אכן אחת האכזבות העמוקות שלי כצנחן. אני חונכתי ומחנך תמיד לרֵעות, לאחוות לוחמים ולגיבוי, וגם מקיים את שאני דורש".

תדמיתם המסוקסת של הגיבורים הצונחים באפלה ותוקפים את האויב, אלה שמככבים ב"ספר הצנחנים", כמעט נסדקה כשפגש לימים את איתן הבר, שהיה אחראי על התחקירים בספר. "סיפרתי להבר עד כמה הספר הזה השפיע עליי, והוא חייך ואמר: 'בחייך, זה מייסעס'. אמרתי לו 'מה?!' והוא ענה: 'אתה יודע איך כתבנו את זה? אלו סיפורי מעשיות'.

"אמרתי לעצמי: תראה מה זה, איך בונים נרטיבים. דורות של לוחמים קוראים ספרים, ואי אפשר לדעת. אבל אני יודע שלצד המעשיות היו גם מעשים רבים. מטבע הדברים יהיו הרבה מאוד סיפורי מעשיות, לטוב ולרע, אבל המעשים הם אלה שיותירו את החותם העמוק".

תגובות: dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg