ראשי » חדשות » בארץ

עיתונאי במדים: יממה סוערת עם טירוני הצנחנים

השכמתי קום, לבשתי מדים, ויצאתי למסע עם טירוני הצנחנים, יותר מעשור אחרי שהשתחררתי בעצמי מהצבא. אני לא יודע למה נתנו לי צל"ש, בסך הכול רציתי לחזור למערכת בשלום

בבוקר קיץ חם, באחד מימי ראשון של חודש יולי 2003, אוטובוס עמוס מגויסים טריים טיפס במעלה כביש בחורשה קטנה ליד היישוב שומריה שבדרום. הטירונים הצעירים הביטו קדימה וחיפשו רמזים למה שממתין להם. לפתע הסתיימה העלייה, הדרך החלה להשתפל מטה, והחיילים כולם נשפו בפליאה מול המראה שנפרש מולם.

עוד כותרות ב-nrg:
- עלייה חדה בהרג אזרחים כתוצאה מחומרי נפץ
- אוסטריה מתכוונת לסגור את הגבול עם איטליה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

פעורי עיניים ושמוטי לסתות, הם היו כחולמים. רק תדמית הצנחן הקשוח שאימצו לעצמם – אף שעד יום חמישי שעבר היו אזרחים לכל דבר - מנעה מחלקם לנשק בדמעות את אדמת הארץ המובטחת: בא"ח צנחנים.

אני הייתי אחד מהחיילים האלה, בני מחזור הגיוס הראשון שפתח את שירותו בבסיס החדש והמפנק. הבא"ח דמה לכפר נופש יותר מלבסיס טירונים מאיים.

הלב התקשה להכיל את השפע והטוב: לא אוהלים מטים לנפול אלא חדרי שינה ממוזגים, מגורי חיילים ומגורי סגל, מקלחות ושירותים מחופים קרמיקה, חדרי אוכל גדולים, בית כנסת, שק"ם, חדרי כושר, כיתות לימוד, מגרשי כדורגל וכדורסל, אולם ספורט מקורה - והכול במבני קבע ובסטנדרטים אמריקאיים. מה עוד אפשר לבקש.

13 שנה אחר כך, ואני שוב ניצב בשערי הבא"ח - הפעם כעיתונאי. המשימה: להצטרף כחייל מן המניין אל טירוני הצנחנים הטריים, בני מחזור מרץ 2016. השיטה: לעקוב אחריהם במשך יום תמים, שיתחיל במסע רגלי השכם בבוקר.
 
קרני-שומרון, 03:00
השכמה מוקדמת
התכנון היה פשוט: בשעה וחצי של נסיעה רגועה אני יכול להגיע לבסיס שליד שומריה בחמש, בדיוק בזמן. לפיכך, השעון המעורר מצלצל בשלוש לפנות בוקר. אני מסתובב לצד השני: רק עוד רגע.

קרני-שומרון, 03:50
השכמה מאוחרת
אני מתעורר בפעם השנייה. מתברר שבשעה של טיסה אני יכול להגיע לבא"ח בחמש, בדיוק בזמן.

בא"ח צנחנים, 05:00
אופנת הבא"ח
יש דברים שלא משתנים, וצה"ל תמיד יהיה צה"ל: על אף התיאום המוקדם, אריק הצלם ואני מתייבשים בשער כמעט עשר דקות. הקצין הקשוח מסביר שאין לנו אישורי כניסה ושבחמ"ל לא יודעים שאנחנו אמורים לבוא. אחרי כמה טלפונים העניין מסודר, ואנחנו נכנסים אחר כבוד אל בית החרושת לייצור צנחנים.

כדי שאשתלב בשטח הטירוני אני מקבל זוג מדים דנדש במידה נדירה במיוחד, שאי אפשר כמעט להשיג בסדיר, שלא לדבר על מילואים: מידה 2ב. מביני דבר יודעים עד כמה זהו מצרך נדיר. לשם המחשה, המידה הזו מתאימה לטירון במשקל ממוצע של 60-70 ק"ג, לא לאדם נשוי, אב לילדים, שנמצא במערך המילואים כבר עשור. אני נכנס לתוכם ומגלה שהדיאטה שגזרתי על עצמי בחודשים האחרונים השתלמה: המכנס יושב עליי בול. לא לוחץ אפילו קצת. רק בשביל זה היה שווה לחזור לטירונות.

אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני חוזר לכאן. התגייסתי, כאמור, לפני 13 שנים, ובאוגוסט 2006 שבתי לבא"ח וחזרתי על כל תקופת ההכשרה, הפעם כמפקד - רב-סמל פלוגתי של טירוני גדוד 101. אני גם לא הצנחן הראשון או האחרון במשפחה: אבא שלי שירת בגדוד 890 של החטיבה אי-אז בשנות השבעים; במרץ 2010 התגייס אחי ליחידת מגלן, שחייליה עוברים את ההכשרה הבסיסית בבא"ח צנחנים וחובשים כומתה אדומה; וכעבור שנתיים התגייס אח נוסף לחטיבה, וכמוני שירת בגדוד 101. על זה נאמר "משפחת הצנחנים הגדולה".

את פלוגת הטירונים של הגדוד הזה אני אמור לפגוש עכשיו, בשטחי האימונים שמחוץ לבסיס. חשכת הלילה מסתלקת לאטה, ואת מקומה תופסות קרני שמש ראשונות. חיילי הפלוגה סיימו זה עתה את שבוע השדאות, הנחשב לקשה במיוחד. השבוע כולו מתקיים מחוץ לשטח הבסיס, ובמהלכו עושים החיילים היכרות ראשונה עם השטח ולומדים כיצד לשרוד ולהילחם בתנאי שדה.
 

בסיומו – בבוקר יום חמישי - הם יוצאים למסע הראשון שלהם בשירות הצבאי, צעדה בת ארבעה קילומטרים. בשבועות ובחודשים הקרובים ילכו המסעות ויתארכו, עד למסע האחרון שאורכו שבעים קילומטר. הוא יזכה אותם בסמל שכל צנחן טירון חולם עליו: הכומתה האדומה.

תלבושתו המלאה של לוחם צנחנים מכילה ארבעה סמלים, המוענקים לו בהתאם לשלבי ההכשרה. את תג הכתף של החטיבה מקבלים בתחילת הטירונות, לאחר אחד המסעות. באימון המתקדם עוברים קורס צניחה, ואחרי ארבע צניחות ניתנת לחייל הזכות לענוד את סיכת כנפי הצניחה.

האימון המתקדם, המציין את תום ההכשרה בבא"ח והעלייה לגדוד, נחתם במסע הכומתה. כעבור שנה מיום הגיוס נערך טקס סוף מסלול, ובו מקבלים החיילים את סיכת הלוחם, ה"שבוזון". המקור לכינוי העצוב הזה, לפי האגדה, הוא הכנפיים המתקפלות כלפי מטה בצורה שמזכירה פרח קמל.

אני מזהה אותם מגיעים מכל הכיוונים: קבוצות-קבוצות של חיילים צועדים אל אחד הערוצים בשטח האימונים. כמו כל דבר בצבא, גם הטירונים נחלקים לשלושה סוגים: אלה שבשוק, אלה ששבוזים ואלה שמקפידים בכל הזדמנות לעשות שכונה. תמיד העדפתי את הקבוצה האחרונה. אני מעולם לא חייתי בסרט של הטירונות, והיה לי קל הרבה יותר להיכנס לדמות של ויקטור חסון מגבעת חלפון.
   
יחסית לשעה המוקדמת ולשבוע הקשה שעברו, טירוני 101 דווקא ערניים ומלאי חיים. מצד שני, אולי המצלמה של אריק עושה את שלה, משכיחה את העייפות והפצעים. מולה הם נמתחים ומזדקפים. כעבור כמה דקות, ואחרי שהדגימו כל פוזה אפשרית, הם נזכרים לשאול היכן יפורסמו התמונות. אחד החיילים יורה לעברנו, חצי קובע חצי שואל: "אתם מבצלם?". אנחנו ממהרים להסביר שאנחנו בסך הכול עיתונאים, והוא נרגע.

נסים המ"פ מקצה להם שלוש דקות להתארגנות בחי"ת פלוגתית. בזמן הזה הם אמורים לפשוט את חליפות הסערה שלבשו בלילה מעל המדים, לשתות מימייה שלמה ולעמוד מוכנים לתדריך שלפני המסע. נסים מזרז את החיילים, צועק להם כמה זמן נשאר, מדבר אליהם בחופשיות. הם מצדם מרגישים בנוח לפנות אליו.

הקרבה הזו בשלב מוקדם כל כך בטירונות מנוגדת לכל מה שהכרתי וגדלתי עליו בעשור שעבר, הן כחייל והן כמפקד. המרחק הפיקודי, הדיסטנס, בדרך כלל דועך רק כשמתקדמים בשלבי ההכשרה.

מסלול ההכשרה של לוחם בחטיבת הצנחנים מתפרש על פני כשנה. החלק הראשון מתקיים בבא"ח ונחלק לשניים - טירונות (או בשמה האחר "אימון יסוד") ואימון מתקדם. כל אחד מהם נמשך כארבעה חודשים. לאחר מכן עוזבים חיילי הפלוגה את הבא"ח ונקלטים בגדוד האורגני שלהם. כעבור ארבעה חודשים הם "מסיימים מסלול" ונחשבים לצנחנים מן המניין.

עד לתפקידו הנוכחי, נסים עשה את כל שירותו בדובדבן: חייל, מפקד כיתה, מפקד צוות וסגן מפקד פלוגה. לפני חודש נשלח לפקד על פלוגת המסלול של 101. אני שואל אותו מה מסתתר מאחורי הגישה הפתוחה שלו כלפי החיילים, והאם כך נהגו גם מפקדיו מדובדבן. "המפקדים שלי בטירונות וגם במסלול היו קשוחים מאוד, אבל אני לא איש של דיסטנס", הוא עונה. "אני מאמין בלדבר אל החייל בגובה העיניים ולתת לו יחס של כבוד ואמון".
 

שלוש הדקות שהוקצבו תמו, ואנחנו עומדים בחי"ת, ממתינים למוצא פיו של מפקד הפלוגה. "מיד נצא למסע הראשון שלנו, אבל לפני כן אני רוצה לספר לכם על החלטה שלי ושל שאר המפקדים: כל מסע שנעשה יוקדש לזכרו של חייל או קצין בגדוד שנפל", אומר נסים.

"המסע הזה מוקדש לסגן אילן גבאי, מ"מ שנפל במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006. אילן היה חייל מצטיין שהתמסר לשירותו הצבאי, ראה בו שליחות, ואת הכול עשה בצניעות".

נסים המשיך לספר על אילן ועל נפילתו בקרב. לא הכרתי את אילן, אבל אני זוכר את היום שבו התבשרנו על נפילתו בלבנון יחד עם שניים מחייליו. היינו אז בבא"ח, בהכנת הסגל לקראת קליטת חיילי מחזור אוגוסט 2006. חטיבת הצנחנים לחמה אז בלבנון, ולכולנו היו חברים בשדה הקרב. ההרגשה הייתה קשה. רצינו להיות איתם, להילחם לצדם, ובכל רגע חששנו שנתבשר על חבר לפלוגה או לגדוד שנפל.

"השבוע הזה כמעט נגמר", מסכם המ"פ את דבריו. "נשארה לנו עוד משימה אחת, המסע. בסך הכול ארבעה קילומטרים, טיול קטן שיסתיים עוד לפני שנתחיל אותו. זה אולי אתגר, אחרי השבוע שעברתם, אבל זה אתגר קטן. בעוד שמונה חודשים תעשו מסע של שבעים קילומטר, ותגלו שאתם מסוגלים לעשות הרבה מעבר למה שחשבתם. אני מאמין בכם, בכל אחד ואחד מכם. שיהיה בהצלחה".

חורשת שומריה, 06:00
רק ללכת ללכת
המסע מתחיל. אני מצטרף לכיתה א' של מחלקה 1. החיילים צועדים בשקט, כל אחד מרוכז בעצמו. הציוד האישי למסע כולל אפוד ונשק, ושני חיילים נושאים גם ג'ריקן מים לשעת חירום ואלונקה מקופלת, שתיפתח אם מישהו ייפצע, חלילה. הכול כמו שהיה בטירונות שלי, אבל משהו מוזר בכל זאת. אחרי כמה דקות נופל האסימון: אנחנו יצאנו למסעות בלילה.

הרווחים בין החיילים גדלים ככל שהצעידה נמשכת. מפקד הכיתה שומר על קצב מהיר, ובאופק כבר אפשר לראות את העלייה שמחכה לנו. ככל שאנחנו מתקרבים, הנשימות נעשות קצרות ומהירות.

עם תחילת העלייה החיילים מתקבצים, נותנים ידיים ועוזרים זה לזה. מכיוון שאין עליי ציוד אני פונה לחייל ששמו שחף שהולך לידי, ומציע לקחת ממנו את המנשא עם ג'ריקן המים. הוא מסרב בתוקף: הוא לא יכול להעביר לי את הג'ריקן. אני מנסה לשכנע אותו שאני רוצה את המנשא רק כדי להצטלם איתו, אבל הוא ממשיך להתעקש.

"התחלתי את המסע עם המים ואני מסיים אותו עם המים", הוא לוחש לי. אני נאלץ לתלוש ממנו את המנשא תוך כדי הליכה, ובמשך 200 מטרים הוא אוכל לי את הראש עד שאני מחזיר לו את הג'ריקן.

השבוע הגשום האחרון של החורף זה עתה הסתיים, ומזג האוויר נעים. מסביב נראית קצת פריחה על שפת המדבר. מעבר לאחד העיקולים מתגלה פתאום כתובת ענק: "פעם צנחן, תמיד צנחן". היא נוסכת בחיילים הצעירים כוח מחודש, והם מאיצים עד לסוף המסע.

אנחנו עושים את דרכנו משער הבסיס אל השטח של פלוגה ח'. כאן מחכה לנו ארוחת בוקר צבאית סטנדרטית: לחם פרוס, ביצים קשות, צלחות טונה, מעדני חלב וערמות מסודרות של ירקות. "סיימתם את שבוע השטח הראשון, ואני גאה בכם", אומר מפקד הפלוגה. "עשיתם אותו בצורה טובה, וזה הישג.

"יהיו לכם הישגים יותר גדולים במעלה הדרך, אבל גם אחריהם אני מבקש שתישארו צנועים. כמו שאמרתי לכם, אני מצפה מכם לחשוב שונה. אתם כבר לא אזרחים. אין דבר כזה שכל אחד חושב על עצמו. תלמדו לחשוב על האחר, על החבר, ולהבין שאני חלק מחבורה, חלק מכיתה, חלק ממחלקה וחלק מפלוגה".

נסים ממשיך בהכרזה על המצטיין השבועי. "זה לא טקס", הוא מזהיר את הטירונים. "אנחנו במעמד צבאי, ולכן אף אחד לא מוחא כפיים או דברים מהסוג הזה. אני רוצה שתיקחו דוגמה מהנחישות שלו ומהחיילוּת שהוא הפגין במהלך השבוע".

אני לא מכיר אף אחד מחיילי הפלוגה, אבל תחושת בטן מסמנת לי להקשיב בדריכות להכרזה. "שחף ממחלקה 1, כיתה א', בוא לפה", נסים אומר. כן, שחף שלא רצה לתת לי את הג'ריקן.

לכיתה המצטיינת נבחרה כיתה א' של מחלקה 3. עידו מפקד הכיתה מצטנע, ומסביר שההישג כולו של חייליו. מה בכל זאת החלק שלו? "אני מדבר איתם בגובה העיניים", הוא עונה לי, "מלמד אותם לקחת כל דבר בצורה חיובית, ולגלות אחריות ורעות כלפי החברים.

"במהלך השדאות אנחנו מנסים גם להעשיר את הידע שלנו, לא רק בענייני צבא. לומדים היסטוריה וגאוגרפיה של הארץ, שמות של פרחים. אני רוצה שהחיילים ייהנו מכל דבר שהם עושים, גם אם הוא נראה קשה". איזה פלא: צעירים בגיל 19 או 20 עדיין מדברים ככה".

סימולטור ירי, 09:00
שג'אעיה בלב הבא"ח
תשכחו כל מה שחשבתם על מטווחים צבאיים. לא, הם לא עומדים להיעלם לשום מקום, אבל המטווח שאני נכנס אליו אחרי המסע – הפעם עם צוות הפלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה) המתאמן כאן בבסיס - שונה מהם בתכלית. באולם סגור וממוזג המכונה "מאמן ירי" תלויים מסכי ענק על הקיר, ומולם "קו יורים". מאחורי הקו נמצא חדר פיקוד ובקרה ממוחשב, ששולט במה שמוצג על המסכים ובכלי הנשק שבאמצעותם מתאמנים החיילים.

על המסכים אפשר להקרין שלל תרחישי אימון; רובי האם-16 נראים אמיתיים, אך אינם מסוגלים לירות אש חיה; המחסנית הייעודית נראית כמו מחסנית אמיתית, ואף שוקלת כמותה, אך אין בה כדורים.

המחשב המשוכלל ששולט בחדר מזהה הכול, ומאפשר לחייל המתאמן לחוש את חוויית הירי המלאה. הרובה מדמה את הלחיצה על ההדק, את הנקירה ואפילו את הרתע. אחרי 29 "כדורים", המחשב גורם לנשק להפסיק לירות, ונדרשת החלפת מחסנית לפני המשך הירי – ממש כמו במטווח אמיתי.

אני תופס את מקומי בקצה השורה. לידי עומד חייל חייכן ובהיר שיער, "יובל מאלון-שבות, גוש עציון". בירור קצר מעלה ששם משפחתו הוא פרל. המעגל נסגר: יובל הוא בנו של דוידי פרל, ראש מועצת גוש עציון.
 

אחד המדריכים מכריז על התחלת המטווח, וכולנו נשכבים כשבידינו כלי הנשק. על כל פקודה שיוצאת מפיו של המדריך יש לחזור בקול וברבאכ (החיילים, מאולפים, חוזרים בצעקות על דברי המדריך גם כשהוא שואל אם הם למדו לירות במצב כריעה).

"נשק שישים מעלות!", "חמש אצבעות על ידית אחיזה!", "נשק טען!", "בזמנכם החופשי רשאים אש!". אני מריץ בראש את עקרונות הקליעה, נושם עמוק ומשחרר כדור רק כשהריאות ריקות מאוויר. מתברר שאני בכושר מעולה. במקצה אחר מקצה אני משחיל את המטרות, פוגע במרכז הדמות שעל המסך.

"החדר הזה הוא לא תחליף למטווח פתוח ולשימוש בתחמושת חיה, ועם זאת הוא חוסך לנו לא מעט זמן והרבה כסף", אומר אמיר, המש"ק האחראי על מאמן הירי, אחרי שהחיילים יוצאים. "אנחנו יכולים לתרגל כאן מטווחי איפוס ותרגילי כיתה, יש לנו תרחישי לוחמה בשטח בנוי ובשטח פתוח, אפשר לבצע כאן ירי יום וירי לילה בכל שעה.

"המחשב נותן לנו בתוך רגע את מקבץ הפגיעות של כל חייל, וחוסך את זמן הריצה אל המטרות לצורך סימון. בניגוד לנשק האישי האמיתי של החייל, את הנשק הזה לא צריך לנקות אחרי כל אימון. והדבר הכי חשוב, אולי: כל מטווח וכל תרגיל מתועד, ומיד בסיומו אנחנו יכולים לצפות בו ולתחקר כיצד החייל או הכוח פעלו לאורך התרחיש, ומה דורש שיפור".

המחשב מספק מגוון תרחישים מציאותיים, המוכרים היטב בפעילות השוטפת של חיילי צה"ל או בתקריות מורכבות - ממחסום פתע בכבישי יהודה ושומרון ועד ללחימת שטח בנוי בכפר פלסטיני. כחלק מלקחי צוק איתן, מספר אמיר, גרפיקאים עיצבו במיוחד סימולציה שמדמה קרב בסמטאות שג'אעיה. הוא שואל אם אני רוצה לתרגל את הקרב הזה, ואני עונה לו שבשביל זה באתי.

על המסך מופיע ציור של כפר פלסטיני עם בתים צפופים, גגות חשופים וצריחי מסגדים. בתרגיל הזה אנחנו נמצאים בקומה העליונה של אחד המבנים. מתחתינו יש תנועה של כוחות צה"ל: תפקידנו לחפות עליהם. פתאום נפתחת אש מאחד החלונות, ורגע אחר כך מתפוצץ מטען. הרעש נשמע היטב במערכת הסאונד של מתקן האימון.

זה סימולטור, אין סיכוי להיפגע, אבל הסיטואציה מלחיצה. אני מחפש את מקור האש ויורה בחזרה. בשלב כלשהו אמיר מצטרף אליי, ואחרי שתיים-שלוש דקות אנחנו מסיימים את התרגיל.

המטווח הזה, כפי שאמר המש"ק, הוא לא תחליף לתרגיל כיתה מלא, על גבעה סלעית וקוצנית, ובוודאי לא לתרגיל פלוגה רטוב, בתחמושת חיה, שנמשך חמש שעות. ובכל זאת, האימון במתקן הסגור מצליח לעורר את תחושות המתח והדריכות, שחייבות לחלחל אצל כל חייל. הרי ידוע ששדה הקרב הוא ממלכת חוסר הוודאות.

מתחם הכושר הגופני, 10:30
לשחרר את שריר המסעות
לכל פלוגה בבא"ח יש מדריכת אימון גופני (מדא"גית) שמלווה את החיילים בכל הפעילויות הפיזיות - מסעות, ריצות ואימוני כושר. אני מצטרף לפלוגת טירונים באימון שנערך על אחת המדשאות הסינתטיות שברחבי הבא"ח. "היום נעבור שיעור גמישות ויציבה", מכריזה המדריכה. מה נסגר עם החיילים של היום? אולי אחר כך יתקיים גם שיעור בלט?

בהתחלה התרגילים פשוטים. אנחנו רצים במקום, מרימים את הברכיים לחזה ושולחים את העקבים לישבן. אחר כך - שכיבות סמיכה. כדי להקל על הידיים במהלך תרגיל כזה יש נטייה להרים את הישבן כלפי מעלה, אבל המדריכה הקשוחה לא מאפשרת שום הקלה: "בלי בננות ובלי אוהלים!", היא צועקת, "גוף ישר ומתוח!"
התרגיל הבא – סקוואט: כולנו עומדים במקום, ואז עוברים במהירות למעין מצב של ישיבה באוויר ובחזרה לעמידה.

אחרי כמה פעמים אני מתחיל להרגיש קוצר נשימה. מיד אחר כך - תרגיל "בטן אקורדיון": יושבים על הרצפה ומותחים את הרגליים, פעם כלפי הגוף ופעם החוצה. אני לא זוכר כמה פעמים הצלחתי לעשות את זה. ואז המדריכה אומרת "עכשיו נעבור לשחרר את שריר המסעות", וזהו, דוקטור, זה הדבר האחרון שאני זוכר.

חדר האוכל, 12:00
כמעט ונפגע
כמה שלוקים מהברזייה הקרובה החזירו אותי למצב של הכרה חלקית. ארוחת הצהריים שחיכתה לנו בחדר האוכל כבר שחזרה אותי לחלוטין. חדרי אוכל צבאיים, אפילו במקום המכונה לונה-בא"ח, הם תמיד אותו הדבר: אותם מגשים, אותן צלחות וכוסות פלסטיק, אותו סכו"ם מתכת, אותם שניצלים, אותו אורז. כמו חייל מורעב, ובלי לחשוב על הגזרה, אני טורף הכול כאילו עברתי מסע, מטווח ואימון גופני.

בדרך החוצה מחדר האוכל כבר הייתי באס"ק. הרגשתי איך המילואימניק שבי פורץ החוצה: התעצלתי אפילו להכניס את חולצת המדים למכנס. בזווית העין זיהיתי את הרס"ר האגדי נסים מימון. לזכותו ייאמר, אגב, שהבסיס נראה היום טוב לא פחות מכפי שהיה כשחנכתי אותו עם חבריי לטירונות. ככה זה כשכוח האדם הזמין לתורנות רס"ר מונה מאות חיילים צייתנים וממושמעים. בכל אופן, בזמן שמימון מתקרב אליי אני אוטומטית שוקל לאגף אותו ולהימנע מהיתקלות.

החשיבה הטירונית מתאפסת במהירות כשאני נזכר שלא משנה מה יקרה, בעוד שתי דקות אני מחוץ לבסיס הזה. אני לא באמת טירון, ואף אחד לא ירתק אותי לשבת או ייתן לי שעות ביציאה.

זהו, הטירונות שלי הסתיימה. למה היא לא הייתה קצרה כל כך גם ב-2003? כשנכנסתי לבא"ח הבוקר הכול נראה כמו בפעם האחרונה שעזבתי אותו: פלוגות של חיילים נחושים וחדורי מוטיבציה, מתאמנים ורצים.

בתוכניות האימונים, לעומת זאת, יש הבדלים ברורים: הפלוגה שלי עברה תשעים ק"מ ב-24 שעות כדי לקבל כומתה אדומה, והם ילכו רק שבעים. אבל בינינו, עשרים הקילומטרים האלה לא הופכים אותך ללוחם טוב יותר. סביר להניח שלא תהיה מלחמה שבה יצטרכו חיילי צה"ל לעבור את המרחק הזה ברגל.

אני לא בטוח שכל מה שעשינו ועברנו לפני 13 שנים אכן נדרש כדי להפוך אותנו ללוחמים. מה שראיתי עכשיו בבא"ח ונתפס בעיניי בתחילת היום כרכרוכיות, התברר כמחשבה יתרה שמטרתה לסנן את האלמנטים שאינם נחוצים, לחסוך אותם מחיילינו הצעירים, ולבנות את לוחמי העתיד בצורה אנושית ומחושבת הרבה יותר. אני חוזר הביתה בהרגשת ביטחון: הדור הבא של משפחת הצנחנים לא נופל מקודמו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg