ראשי » חדשות » בארץ

צניחה חופשית: האם צריך להמשיך לצנוח בצה"ל?

שישים שנה חלפו מהפעם האחרונה שצה“ל קיים צניחה מבצעית. הכשרת הצנחנים לפעולה טומנת בחובה סכנת חיים, אבל בצה"ל בטוחים: הצניחה חיונית והכרחית בשדה הקרב העתידי

שלוש שניות מפרידות בין הרגע שבו קופצים מהמטוס ועד שנפתחת החופה מעל ראשו של הצנחן. רגעים של דופק מואץ ושל תחושה חד-פעמית. צנחנים מנוסים מספרים שקשה להתכונן לשנייה הזו: אתה מגיע אל סף הדלת, פסע לפני הכלום, ומדריכי הצניחה קוראים לך לקפוץ החוצה.

עוד כותרות ב-nrg:
- גיבוי מבית לחברת הלייבור שהואשמה באנטישמיות
- אוסטריה מתכוונת לסגור את הגבול עם איטליה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

מתקני האימונים בבית הספר לצניחה בתל-נוף אולי מלמדים איך לנחות נכון ומנסים לדמות את התחושה באוויר, אבל קשה לדמות את החששות מהגובה הרב ואת משב הרוח ברגע הקפיצה. "הלוחמים לא זוכרים כלום כשהם מגיעים לקרקע, ועל המטוס הם בעיקר בלחץ", מתארת סמל עדי בן-שימול, מדריכת צניחה.

אחרי דקה באוויר מגיעים הלוחמים לקרקע, וגם האמיצים שבהם צריכים להסדיר נשימה. "החניך הכי שובב בקורס הוא זה שהכי שקט על המטוס. פתאום החיוכים נעלמים. מהרגע שעולים למטוס אנחנו מנסים להרגיע כמה שיותר", ממשיכה בן-שימול לתאר.

במשך שבוע שלם מתרגלים "ביבש" את התנועות, כדי שברגע שהחיילים יעמדו בדלת וישמעו "היכון - קפוץ" הם יעשו את זה על אוטומט. "אחרי הצניחה הם שואלים - 'דחפת אותי? את בטוחה שקפצתי לבד?'. הם מאוד מתרגשים. חלקם רק בצניחה הרביעית מצליחים להירגע על המטוס. אבל בסופו של דבר כולם מרגישים הכי גאים בעצמם בעולם".
 
רס"ן משה רבין, מפקד בית הספר לצניחה מקצועית, עוד זוכר את הצניחה הראשונה שלו. הראשונה מ-135 צניחות: אחרי הכול, הוא גדל בבית הספר כמדריך צניחה. מתוך הרגל, גם ליד השולחן שבחדרו הוא מסביר על הצניחה תוך כדי שימוש בתנועות שהוא נוהג לבצע באופן אוטומטי באוויר. "חמישים הצניחות הראשונות היו מפחידות", הוא מחייך. "אדרנלין תמיד יש, וברגע שהוא ייעלם אצטרך להפסיק לעשות את זה".

אצל המדריכה, סמל בן-שימול, מספר הצניחות ברזומה עומד על 80 פחות או יותר. מתישהו, היא אומרת, הפסיקה לספור. בפעם הראשונה שצנחה היה חשש גדול וגם דמעות, אבל כיום זה לגמרי כיף, מלווה בתחושת הקלה. והפייבוריט שלה? צניחות לילה, ברור.

גאוות היחידה של חטיבת הצנחנים מבוססת בין השאר על קורס הצניחה הייחודי שעוברים היום בעיקר לוחמי החטיבה. לצדם זוכים לו לוחמיהן של מעט יחידות מיוחדות, דוגמת השייטת או קורס הטייס.

צניחותיהם של לוחמי הגדס"רים ושל חיילים מצטיינים שזכו ב"צ'ופר" כבר נעלמו מהעולם, בשל מדיניות הקיצוצים בצה"ל והרצון למקד את האימונים בצנחנים בלבד. היום הם היחידים שעוברים קורס צניחה מבצעי, עם ציוד על גופם. שאר הצונחים עוברים קורס בסיסי, וצונחים רק פעם אחת כדי לקבל את סיכת כנפי הצניחה.
 

14 קורסים נערכים בבית הספר בכל שנה. בכל אחד מהם מתקיים שבוע שלם של תרגולים בארגזי החול ובמתקני הצניחה, שבהם קופצים המתאמנים מבסיסים הנפרסים בין גובה של שני מטרים וחצי ועד גובה של 15 מטר. על מגרש המסדרים בתל-נוף מוצבים שני דגמים של מטוסי קרנף מיושנים, ובהם מדמים ללוחמים את הרגע שלפני הקפיצה. ועדיין, ההבדל בין זה ובין מה שקורה למעלה הוא כמרחק שמיים וארץ.

הפעם האחרונה (והיחידה בעצם) שבה מימשו הצנחנים הישראלים את יכולת הקפיצה ממטוס בעת קרב הייתה בשנת 1956, במהלך מבצע קדש. במסגרת הקרבות במעבר המיתלה ואבו-טור הגיעו אז כוחות הצנחנים מאחורי קווי האויב, בהפתעה, כדי לסייע לכוחות הלוחמים לנצח בקרבות. מאז הם צונחים רק באימונים. עם זאת, בצבא בטוחים גם היום שהצניחה היא יכולת שאסור לוותר עליה, וקשה למצוא מישהו מבוגרי מערכת הביטחון או מראשיה כיום שמתנגד לרעיון.
 
"יש יתרונות לצניחה גם בשדה הקרב העתידי", סבור אל"מ אריאל בן-דיין, מפקד יחידת "מרום" המרכזת את פעילות ההכשרה לצניחה ולהצנחה בצה"ל. "שואלים אותי מדוע זה נדרש, אם לא היו צניחות מאז קרבות המיתלה, אבל אני חושב שבמציאות הנוכחית צריכים כלים שיגדילו את חופש הפעולה. צבא צריך להחזיק אצלו כוח כזה כשיר שיוכל לשלוח סדרי כוח גדולים ממקום למקום. זה תחום שיכול להתפתח, ואנחנו מאמינים בו".

"אני מאמין בצניחה אמונה שלמה, וגם בעולם מאמינים ומשתמשים בה", מוסיף מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ נמרוד אלוני. "האויבים שלנו - בעיקר חיזבאללה וחמאס - מיגנו את החזית, וממשיכים למגן אותה כל הזמן. פעולה בעומק תמיד רלוונטית, הצורך בה מתחדד בזמן הזה, ובאמצעות צניחה היא תהיה הכי קלה. היא מביאה סדר כוחות גדול בזמן קצר ומהר מאוד לקרקע. אני חושב שזה מאוד רלוונטי". והוא מוסיף: "גם האתוס חשוב ורלוונטי".

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ מחזק את הדברים. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לוותר על אופציה להתקפה בעומק באמצעות צניחה, הוא טוען. "שואלים מה ההסתברות לשימוש בצניחה. זה בסדר לשאול", הוא מודה. "אבל אתה שואל אותי אם במהות צריך לוותר על הכלי הזה. אני חושב שלא.

"אני יכול לעשות חישוב מתמטי של עלות שעות הטיסה וכמות הצניחות והחזקת מערך המצנחים וכל השיקולים למה לא נכון לשמר את זה, ולהגיד שאם יסתמן צורך - נבנה מערך חדש. אבל זה דבר שלא עושים. חטיבת הצנחנים צונחת. עושים את זה אמנם במינון נמוך יותר מבעבר, אבל אסור לבטל את היכולת".
 

לטענת אל"מ בן-דיין, החלטה לסגור את בתי הספר לצניחה ולפתוח אותם מחדש בעוד כמה שנים, במקרה שהדבר יידרש, תהיה יקרה יותר מהחזקת מערך הצניחה הנוכחי. "זו תהיה השקעה בלתי נתפסת. העלות תהיה גבוהה בהרבה מהשימור שאנחנו עושים", הוא סבור.

קשה לדמיין תרחיש מציאותי של צניחתם של מאות לוחמי צה"ל יחד בנקודת ציון שממנה יפשטו בעלטה על יעדי האויב - אבל בצה"ל יש מי שסבורים שהוא עדיין עלול לקרות. "זו אופציה מבצעית שאסור לוותר עליה", טוען האלוף בדימוס גדי שמני, מפקד החטיבה האדומה לשעבר, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז וכקצין חי"ר וצנחנים ראשי.

"צבאות מודרניים עדיין משתמשים בזה. כוחות אמריקאיים השתמשו בצניחה בעיראק ובאפגניסטן, ובכל מבצע גדול בשלושים השנים האחרונות. הם הצניחו כוחות בכל מקום שפעלו בו, וזו אופציה מבצעית שאסור להזניח ולנטוש", הוא טוען.
 
לדבריו, לצניחה יש גם ממד פסיכולוגי-הרתעתי מלבד הערך המבצעי שלה. "כשיודעים שיש לך יכולת כזו, הצבא או הכוח שעומד מולך צריך לקחת את זה בחשבון. זו יכולת מרתיעה. תמיד נכון שיהיה כלי כזה לצבא מודרני, ובצה"ל הוא קיים בקנה מידה לא מוגזם. היום יש לנו שלום עם המצרים, אבל מי יודע מה יהיה בעוד עשרים או שלושים שנה. בלי להיכנס לפרטים, יש מצבים שבהם זו תהיה יכולת נדרשת".

לדברי שמני, לנושא הצניחה יש ממד חשוב בהכשרת הלוחמים והשפעה על הרוח וגאוות היחידה. "זה דבר לא מבוטל ואסור לזלזל בו", הוא טוען. "אימון הצניחה הוא היחידי שאפשר לעשות בו סימולציה של פחד מוות. חייל שעומד בצניחת לילה בדלת של המטוס, עם כל הציוד עליו, וקופץ לתוך השחור הזה - בטח כשמדובר בצנחנים צעירים ופחות מנוסים - עובר סוג של מבחן אומץ.

"גם כשאתה כבר מנוסה אימון הצניחה הוא מפחיד, וחשוב להתאמן על ההתמודדות עם הפחד. יש לזה ערך. זה לא אומר שמי שלא עשה את זה לא יתגבר על רגעי פחד, אבל זה מאפשר לעבור איזה מחסום. זה מבחן אומץ עם ערך גדול מאוד בעיניי, והוא נותן הרבה לצבא וליחידה מבחינת הגאווה, ומבחינת הדרך שבה הצד השני תופס אותך. יש ממד משמעותי של הרתעה, לעומת ההשקעה הזניחה יחסית".
 

גם אל"מ בן-דיין סבור שהצניחה היא הדבר היחיד שדומה להסתערות של לוחם תחת אש. לדבריו, בשני המקרים זו פעולה לא רציונלית שמחייבת לבצע פעולה שהיא מעבר לשכל הישר. "חייל שמתגבר על הפחד ויוצא ממטוס גם ייצא יותר מהר ממחסה", הוא אומר.

הסוגיה הכלכלית ושאלת הכדאיות העסיקו את הצבא לא פעם. בכל הזדמנות נקבע כי מדובר ביכולת חשובה מספיק לצבא. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט קבע בתוכנית הרב-שנתית של הצבא שהצניחה תמשיך להיות חלק מבניין הכוח של צה"ל, ולדברי גורמי צבא העלויות אינן גבוהות. "בעיניי אין ספק שההשקעה הכספית היא לא נושא לדיון", אומר שמני.

לטענתו, "אין היום צניחות ראווה, עושים רק מה שצריך. העלויות מזעריות ביחס לתקציב האימונים של הצבא, וזניחות לעומת דברים אחרים, ובטח לעומת הערך המוסף שזה נותן לחיילים. כשהייתה מצוקת תקציב חשבו שאפשר לוותר על זה, אבל הנושא הגיע בכל פעם למקבלי ההחלטות, וגם האנשים שלא הגיעו מעולם הצנחנות הבינו את החשיבות".
 
"יש תמימות דעים שיכולת הצניחה עדיין נדרשת לצה"ל, וחייבים להרחיב יכולות כאלו ולא לצמצמן", מסכם אל"מ בן-דיין. כדוגמה הוא מביא את תחום הטג"ח (טיפוס, גלישה, חילוץ) שנלמד בבית הספר לטרור של הצבא (גם הוא במסגרת יחידת מרום) ועמד גם כן בפני סגירה. פתאום קיבל התחום ביטוי מחודש כשהשתמשו בו אל מול איום המנהרות בעוטף עזה. לוחמי ההנדסה שיורדים לעומק רב זקוקים לידע המקצועי של בית הספר.

סוגיית הבטיחות עולה גם היא בקשר לדילמת הצניחה. בתרגיל שנערך בפברואר 2014 לא נפתח אחד המצנחים בשל בעיה בקיפול. באורח נס, הצנחן ראה שהוא נותר בלי החופה מעליו, והצליח לפתוח את המצנח הרזרבי ולנחות בשלום. לפני עשור, בפברואר 2006, תקלה דומה הסתיימה באופן הטרגי ביותר: לוחם יחידת 'מגלן' סמ"ר יוסי גודמן, תושב אפרת שבגוש עציון, נהרג בתאונת צניחה מעל חוף ניצנים.

"מצנחו הסתבך עם מצנחו של אחד ממפקדיו, ואף שהמפקד הצליח להשתחרר ולפתוח מצנח חלופי, גודמן פגע בעוצמה בקרקע ונהרג במקום".

בשנת 2008 הוקמה ועדת בדיקה מיוחדת בזרוע היבשה (בהוראת אלוף אבי מזרחי), על רקע רצף תאונות במהלך צניחות. בראש הוועדה עמד תא"ל חגי מרדכי, מח"ט צנחנים במלחמת לבנון השנייה. הוועדה החליטה להותיר את הצניחה על כנה.

שלושה תחומים נלמדים בבית הספר לצניחה, שנמצא ביחידת הצניחה וההטסה של יחידת מרום. הראשון הוא צניחה מקצועית, של צנחנים ויחידות מיוחדות, מגובה 1,200 רגל (400 מטר). התחום השני הוא צניחה חופשית, שבה מתרגלים למשל מילוט לטייסים שנוטשים מגובה רב. את המצנח פותחים רק קילומטר לפני הקרקע, ממש כמו בצניחה חופשית שכל אזרח יכול לעשות להנאתו. על התחום השלישי מבקשים בצבא לא להרחיב.

ראשיתו של הקורס בשבוע אימונים אינטנסיבי. מהרגע שהחניכים פוגשים את סמל בן-שימול ושאר המדריכות והמדריכים, הם נדרשים להיכנס למשטר של משמעת ברזל. משעות הבוקר עד הערב הם לומדים איך מתנהגים במטוס, מה עושים כשהחופה נפתחת מעליהם, וכיצד לספור את השניות מאז הקפיצה מהמטוס, כדי שיוכלו לדעת אם חלילה אירעה תקלה ועליהם לפתוח את המצנח הרזרבי. "הם מתגלגלים בארגז החול, לומדים על המתקנים, ומתרגלים את כל הפעולות", מסבירה בן-שימול.
 

 
בשבוע השני, שבו כבר צונחים ממש, הצנחנים לומדים שמרגע הקפיצה מהמטוס הם לבדם באוויר. "בהתחלה זו אחריות מפחידה, ואם קורה להם משהו באוויר והם לא יודעים לתפעל את התקלה, או אם הם נפצעים על הקרקע, בנחיתה, התחושה היא שהאחריות מוטלת עליי", אומרת בן-שימול.

לדברי רס"ן רבין, המשמעת היא הדבר החשוב ביותר בקורס: בזכותה יידעו הצנחנים באוויר להתמודד גם עם מצבים בלתי צפויים. לכן קצינים ונגדים שמגיעים לקורס מורידים את הדרגות שלהם, ונמצאים בקו אחד עם השאר – כולם נחשבים לחניכים פשוטים אל מול סגל מדריכי הצניחה. "יש כאן הקפדה על משמעת ברזל, כדי שלא יקרו אירועים חמורים בטיסות. בצניחה החייל נמצא לבד עם עצמו, ואין מי שידבר איתו ויגיד לו מה לעשות", הוא מסביר.

רוב החניכים משלימים את הקורס בהצלחה, למעט כמה חריגים - בעיקר עברייני משמעת או מי שחטפו "רגליים קרות" והתקשו לקפוץ מהמטוס. "בכל קורס אנחנו נתקלים בכמה חניכים שלא מצליחים לקפוץ מהמתקן, וזה קורה גם על המטוס", אומרת בן-שימול. "שם אין לנו מה לעשות, כי יש עשרים שניות לכל שילוח".

לפעמים היא גם נדרשת לתפוס פיזית את הלוחמים, ולהוביל אותם לדלת המטוס. גם בדלת, יש מי שרוצים לצאת אל האוויר, לקפוץ, אך משהו מונע מהם. "זה פחד", היא מבינה. "הם מנסים לבעוט את עצמם, אבל פשוט לא מצליחים לשחרר את הידיים".
 

עד לפני שנה צנחו בצה"ל במצנח "צבר", שאותו החליף ה"עגור". בכל עשור, פחות או יותר, מוחלף דגם המצנח. העגור מתקדם יותר ומזכיר בצורתו חצי כדור: הוא גדול יותר מהקודם ומגיע לאט יותר אל הקרקע, אך יש לו יכולת לשאת צנחן כבד יותר, על ציודו. את הצניחה מבצעים ממטוסי התובלה "שמשון" ו"קרנף".

שמעו של קורס הצניחה הישראלי הגיע לכל העולם. אחת האנקדוטות הידועות היא על אידי אמין, אז גנרל ובהמשך שליט אוגנדה, שהשתתף בקורס צניחה צה"לי יחד עם קציני צבא נוספים מהיבשת השחורה. מאז ענד אמין על חזהו את סיכת כנפי הצניחה היוקרתית, למרות שלא השלים את הקורס.

מתחת לכנפי הצניחה המפארות את מדי הלוחמים יש רקעים בצבעים שונים, שסביבם צמחו מיתוסים רבים, כמעט כמו סביב כל דבר בצבא. מדריכי הצניחה עונדים את הסיכה על רקע לבן, אדום הוא הרקע של המעטים שצנחו צניחה מבצעית בקרב, והכחול הוא הרקע הבסיסי שמקבלים בסיומו של הקורס.

מי שצובר חמישים צניחות ומעלה, דוגמת מדריכי צניחה או מפקדים בכירים, זוכה בכנפי צניחה ייחודיות יותר, שמעליהן כוכב. "במשך כל הטירונות מדברים עם הלוחמים על הקורס הזה ומרעילים אותם", אומרת סמל בן-שימול. "הם רוצים רק לקבל את הכנפיים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg