מכבי תל אביב ובני סכנין מציגות: מופע בלהות
האלימות משני הצדדים במשחק בסכנין משקפת את ההתרחקות מהשאיפה לשלום אל מחוזות הקצה. ובכל זאת, לנוכחות קבוצה ערבית בליגה הישראלית יש חשיבות גדולה
יוסי אבוקסיס, מאמן קבוצת הכדורגל של בני סכנין, הוא טיפוס רגשן וטוטלי כאחד. הכדורגל הוא כל עולמו ושנאת מכבי תל-אביב היא כל חייו. בעניין הזה הוא לא היחיד. אני מכיר רבים שהמכביזם מוציא אותם מדעתם. מכביזם בעיניהם הוא כוחנות; ניצחון בכל מחיר; כסף גדול ולא פרופורציונלי שדורס את כולם; רמיסת היריבות; שליטה בממסד הספורטיבי ועוד קומבינות למיניהן, שאפשר לקרוא עליהן בהרחבה בכל עיתוני הספורט ובאתרים הרבים.
עוד כותרות ב-nrg:
- ארה"ב ממשיכה במפגן הכוח באזור הבלטי
- גרושתו של בייז'נרי ל-nrg: "הוא לא עשה את זה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבוקסיס חווה מקרוב את הרוח הקלוקלת של מכבי לפני שבוע וחצי. במשחק חצי גמר גביע המדינה בין שתי הקבוצות נפצע עלי עותמאן, שחקן של בני סכנין, ונשכב על הדשא. שחקני סכנין הרחיקו את הכדור מעבר לקו ונעמדו במקומם כדי שהשחקן יקבל טיפול.
שחקני מכבי לא עשו כמובן חשבונות ספורטיביים כאלה. טל בן-חיים הוציא במהירות את הכדור והחבר'ה שלו יצאו למתקפה על השער של סכנין והבקיעו גול. עותמאן המשיך לשכב על הדשא.
מכבי מודל 2016 לא שונה ממכבי של שנות ה-80. אני זוכר משחק בימק"א, בחורף קר, בין בית"ר ירושלים ומכבי תל-אביב, שפתח את עונת 2־1981. בית"ר הבקיעה מבעיטת עונשין והשחקנים רצו להתחבק מול הקהל שהשתולל משמחה ביציעים, כיאה לשער הראשון בעונה.
השופט, אברהם קליין, החליט לפתע שהיה נבדל ופסל את השער. שחקני מכבי תל-אביב יצאו למתקפה בעוד שחקני בית"ר שרועים בדבוקת שמחה על הדשא. מוטי איווניר, היום פרשן בערוץ הספורט, רץ לבדו עם הכדור לאורך מגרש שלם, הבקיע בלי בושה והלך לחגוג עם חבריו. 1:0 לטובת בית"ר הפך מיד ל-1:0 מנצח לטובת מכבי.
ביום שני השבוע נפגש אבוקסיס שוב עם מכבי תל-אביב, הפעם במסגרת הליגה. השחקנים של סכנין עלו למגרש חדורי נקמה והתאבדו על הדשא כדי שמכבי לא תנצח. התוצאה בסיום הייתה תיקו אפס, הישג נאה לסכנין מול קבוצה שהתקציב המפלצתי שלה מגיע ל-150 מיליון שקל בעונה.
אבוקסיס הניף יד מנצחת מול הספסל של מכבי תל-אביב ואז פרצה במגרש מהומת אלוהים. השוער של מכבי תל-אביב, בחור סרבי צעיר בשם ראיקוביץ, הגיע במרוצה ודחף לקרקע את אבוקסיס, שיכול להיות אבא שלו. אנשי סכנין, עשרות במספר, שאין לי מושג מה הם עשו על הדשא, רצו לכל הכיוונים, ואחר מהם ביקש לבעוט בשוער החוצפן.
"המפלט האחרון של הנבל הוא הפטריוטיזם", אמרו חכמים ממני. שחקני מכבי מיהרו לעטוף את עצמם בדגלי ישראל ונעו לעבר האוהדים שלהם. ערן זהבי, הקפטן של מכבי, סיפר שהוא חשב שהוא משחק ברמאללה, וכך זרק בהבל פיו את העיר סכנין ואוהדיה אל מעבר לגדר ההפרדה ותרם לסיפור נופך של גזענות לאומית.
אין לי מושג אם זהבי היה מעודו ברמאללה, אבל יש לי תחושה שאוהדים ברמאללה לא עוקרים כיסאות ומשליכים אותם למגרש, כמו אוהדי מכבי בסכנין, ושוער בן 19 לא הולך לדחוף שם מאמן מבוגר של הקבוצה היריבה.
אני לא רוצה לעשות כאן הנחות לבני סכנין ולקהל שלה. גם הם הפכו את היציעים שלהם לבמה לאומנית- פלסטינית שלא לצורך. האוהדים מניפים את דגלי פלסטין וצועקים "בדם ואש נפדה את אל-אקצה", דווקא בשעת נגינת התקווה. נדמה לי שהעסק הפך למלחמה דו-לאומית בעקבות המפגשים בין בני סכנין ובית"ר ירושלים.
כאשר שחקני בית"ר יוצאים מחדר ההלבשה שלהם שרים אלפי אוהדים של הקבוצה בגרון ניחר ובגאווה גדולה: "הנה, היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה". עבור האוהדים האלו הערבים הם גזע נחות, ובכלל, אסור למוסלמי ללבוש את החולצה הצהובה עם סמל המנורה גם אם הוא מגיע מצ'צ'ניה, הרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. למרבה הצער, גם הבעלים וראשי הקבוצה נגררו לאורך השנים אחרי האוהדים האלו, ואיש מהם לא העז לשלב שחקן ערבי בבית"ר.
זה לא היה כך בעבר. לפני כמה שנים סכנין עסקה בכדורגל נטו ולא בפרובוקציות או בתגובות לפרובוקציות, ורבים ייחלו להצלחתה. במאי 2004 זכתה סכנין בפעם הראשונה בגביע המדינה, בעונה הראשונה שלה בליגת-העל, אחרי שגברה 1:4 על הפועל חיפה.
חזרתי השבוע לכותרות ולמאמרים שהתפרסמו באותם ימים בארץ ובחו"ל. רבים מאוד ראו בניצחון ההיסטורי ההוא של סכנין ניצחון ישראלי. הנה קבוצה ישראלית מעיר ערבית שמביסה קבוצות ישראליות בכירות מערים יהודיות בזו אחר זו וזוכה בגביע המדינה.
משחק הגמר התקיים באצטדיון הלאומי ברמת-גן, מול 50 אלף צופים, רובם ערבים, והיה אחרי הכול מפגן יפה ואופטימי של הזדמנות שווה, ששידר דמוקרטיה ישראלית במיטבה. אגב, כולם כיבדו שם את ההמנון והדגלים היחידים שהונפו היו דגלי הקבוצה מסכנין באדום-לבן.
היום, כאמור, זה אחרת. המלחמה האלימה בין ישראל והפלסטינים הופכת לנצחית, התקווה לשלום נגוזה וכולם מידרדרים לצד הקיצון. אני קורא בדו"ח של שופט המשחק אוראל גרינפלד שאוהדי מכבי צעקו "מוות לערבים" והוסיפו "תנו לצה"ל לנצח", סלוגן שנכון לזירות אחרות ולזמנים אחרים, ועכשיו נגרר לשדה הספורט.
גם אוהדי סכנין, לפי הדו"ח, נהמו בגסות לעברו של שחקן מכבי אלי דסה, שהוא ממוצא אתיופי. חבל רק שהמשטרה התרשלה ולא תפסה כמה מהאוהדים האלו על חם, כדי להעמיד אותם לדין על קריאות גזעניות, שהעונש עליהן מגיע עד חמש שנות מאסר בפועל.
ובכל זאת, עדיין יש משהו יקר וחשוב לאין ערוך בקבוצה כמו בני סכנין. מדובר בקבוצה מעיר ערבית בישראל, שלה מאמן ושחקנים יהודים. החבר'ה האלה חיים כמו אחים ונלחמים יחד למען מטרה משותפת. היה אפילו משהו קצת מעודד במרדף של הפיזיותרפיסט הערבי של בני סכנין אחרי השוער הסרבי של מכבי כדי להגן על המאמן היהודי מפניו. אם תרצו, גם זה סוג של דו-קיום בין שני העמים בתוך העולם המטורף שנגלה לעינינו השבוע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם