דו"ח אדווה: העובדים מרוויחים פחות, המנהלים יותר
מנתוני הדו"ח על מצב המועסקים עולה כי 29% מהם מרוויחים שכר של 4,376 ש"ח, ומספר מקבלי השכר הנמוך הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD. חלקם של המנהלים עלה ב-15 השנים האחרונות על חשבון העובדים
מספר גבוה של שכירים המועסקים בשכר נמוך, וחלק גדל של שכר למנהלים על חשבון העובדים: אלו נתוני דו"ח אדווה על מצב המועסקים בישראל לקראת היום הפועלים הבינלאומי, החל ב-1 במאי. לפי הנתונים העולים בדו"ח, 29% מהשכירים מרוויחים כ-4,376 שקלים בחודש, נכון לשנת 2014, שיעור שהוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD. הנתונים פורסמו בדו"ח מרכז אדווה לשנת 2015, המציג את מצבם של העובדים והמעסיקים בישראל.עוד כותרות ב-nrg:
גורמים מדיניים: יחסי ישראל - גרמניה הדוקים וטובים
מח"ט צנחנים: "חיזבאללה יגלה שאנחנו לא דאעש"
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מחברי הדו"ח, ד"ר שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ורתם זלינגר, טוענים כי שכר נמוך משקף השקעה מעטה בעובדות ובעובדים - כולל בהכשרה מקצועית ובתנאי העסקה. כך, לא משתלם למעסיקים לייעל את פריון העבודה, כל עוד הם נדרשים לשלם שכר נמוך.
מהדו"ח משתקף גם נתון חיובי המצביע על כך ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של נשים ישראליות גדל בעשורים האחרונים. אולם אליה וקוץ בה - יותר משליש מהן (36%) מהן קיבלו ב-2014 שכר נמוך, של עד שני שליש מהשכר החציוני במשק. לעומת זאת, בקרב הגברים, השיעור המקביל נמוך יותר, ועומד על 22% בלבד. בעיה נוספת בשוק העבודה הישראלי היא של העסקת שיעור גבוה של עובדים ועובדות זרים, המועסקים בשכר נמוך ובתנאים ירודים, בהרבה מקרים כתחליף זול להשקעה בעובדים מקומיים.
מחברי הדו"ח גילו כי בעשורים האחרונים קטן חלקם של העובדים, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית. בשנת 2015 הוא עמד על 57% - השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000, אז הוא עמד על 65%.
התוצאה לטענתם היא פגיעה ארוכת טווח בפריון: עובדים ועובדות "זולים" הם עובדים שאינם מצריכים הדרכה והכשרה מקצועית. מצב זה מונצח משום שהם אינם יכולים להשקיע בהשכלה של ילדיהם. המחברים מוסיפים כי לכך נוספת בשנים האחרונות "העברה של חלק גדול מנטל המימון של השירותים החברתיים מהמדינה אל משקי הבית".
בתוך כך, שכר המנהלים הבכירים בחברות ציבוריות גדל מאוד בעשור האחרון. מנתונים שמפרסם מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר עולה כי בין השנים 2007 ל-2015, ההכנסה הממוצעת במאון העליון גדלה ב-7%: מכ-130.6 אלף שקלים לחודש לכ-139.5 אלף שקלים לחודש (במחירי 2015). זאת, בשעה שהשכר במשק בכללותו כמעט ולא השתנה. ב-2015 היוו הכנסות המאון העליון 13% מסך ההכנסות בישראל.
השכירים במאון העליון מהווים אחוז אחד בלבד מהשכירים בארץ, ושכרם שווה להכנסותיהם של 29% מהשכירים בעלי השכר הנמוך. ההכנסה המקנה כניסה למאון העליון עמדה ב–2014 על 43,050 ש"ח — גבוה מהרף של 2012. עוד עולה כי השכירים במאון העליון הם ברובם גברים יהודים אשכנזים בעלי השכלה גבוהה. לעומת זאת, קבוצת מקבלי שכר נמוך מאופיינת בריבוי של נשים, ערבים, עולים מברית המועצות לשעבר מאז 1990 ובעלי השכלה נמוכה.
מהדו"ח עולה כי בקבוצת המשתכרים שכר גבוה יש הבדל גדול בין ערבים ליהודים, וכן בין אשכנזים למזרחים. שיעור היהודים בקבוצה זו עמד על 1.1% בעוד שחלקם של הערבים הוא אפסי. בנוסף, כ-20% מהמזרחים שהם דור שני בארץ נמנים עם קבוצת משתכרי שכר נמוך.
לעומת זאת, שיעור האשכנזים בני דור שני הנמנים עם קבוצת משתכרי שכר גבוה (2.8%) גדול פי ארבעה מזה של המזרחים דור שני (0.7%). שתי קבוצות נוספות שבהן יש שיעור גבוה של משתכרי שכר נמוך הם עולים ממדינות חבר העמים (26.7%) ובעלי תעודת סיום של בית ספר יסודי, חט"ב או תיכון ללא בגרות (37%).
מחברי הדו"ח טוענים כי אחד התהליכים הבולטים של שלושת העשורים האחרונים הוא "ההתנתקות" של בעלי ההון ושל שכירים בעלי שכר גבוה במיוחד משאר המועסקים. "אם העידן של אחרי מלחמת העולם השנייה התאפיין בארצות המערב בפריחתו של מעמד בינוני רחב מימדים, הרי שהעידן הניאו־ליברלי הנוכחי מתאפיין בהיווצרותה של שכבה חברתית דקיקה שעושרה העצום מחזיר את האנושות אל תקופות שבהן בית המלוכה ומשפחות האצולה הקרקעית השקיפו על שאר האנושות ממרום מגדל נכסיהם", כתבו.
חלקו הגדל של המאון העליון בעוגת ההכנסות נובע, בין השאר, משכר המנהלים הבכירים במשק, שגדל מאוד בעשור האחרון. ב-2015, התגמול הממוצע של חמשת המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים – אלה הכלולים במדד "תל אביב 100" עלה, יחסית ל-2014. כאשר העלייה המשמעותית הייתה בחלק התגמול שמבוסס על מניות. זאת בשעה שהשכר ודמי הניהול, המענקים ו"אחר", כמעט ולא השתנו.
התגמול השנתי הממוצע של כל חמשת המנהלים הבכירים בחברות אלה עמד על ארבעה מיליון שקלים, או 337 אלף ש"ח בחודש. התגמול של מנכ"לי תאגידי "תל אביב 100" היה גבוה יותר ועמד בממוצע בסכום השנתי על 5.1 מיליון שקלים, או 425 אלף בחודש. בשנת 2015 הפערים בין המנהלים הבכירים ובין שאר העובדים בישראל הוסיפו להיות גבוהים ביותר. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 44 מן השכר הממוצע במשק בשנת 2015.
מאז 1967 מהווים עובדים משטחי הרשות הפלסטינית חלק אינטגרלי של כוח העבודה הישראלי, ומאז האינתיפאדה הראשונה נכללים בו גם אלה הקרויים "עובדים זרים". בשני המקרים, התפיסה הרווחת היא שמדובר בתופעות זמניות: אלא שהנתונים המוצגים במסמך זה מראים שמדובר במרכיב משמעותי וקבוע של כוח העבודה הישראלי.
מחברי הדו"ח טוענים כי "מדינת ישראל מתכחשת לכך וממשיכה להילחם בתופעה בידה האחת ולעודד אותה בידה השנייה. הממשלה מסרבת להכריע בין האפשרויות: האחת, להכיר בחיוניותם של עובדים לא ישראלים לכלכלה הישראלית ולהשוות את זכויותיהם. או השנייה, להשקיע בתכנית ארוכת טווח להאצה טכנולוגית של ענפי הבניין והחקלאות שתצמצם את ההסתמכות על כוח אדם זול".
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשילוב עם נתוני רשות האוכלוסין וההגירה של ממשלת ישראל ועם נתוני הלמ"ס הפלסטינית, מעלים כי בשנת 2014, כוח העבודה המפעיל את המשק הישראלי כלל בין 200,000 ל–300,000 אלף לא ישראלים, מספר השקול ל-5-7% מסך כוח העבודה הישראלי.
בנוסף, בסוף 2014, 46,437 מבקשי מקלט שהסתננו דרך הגבול עם מצרים ועוד כ–15,000 עובדים מחו"ל ללא היתר שהו בישראל. מנתוני הלמ"ס עולה כי עובדים פלסטינים ועובדים מחו"ל בהיתר מאיישים כחמישה אחוזים ממשרות השכיר במשק הישראלי. זהו כוח העבודה המתועד, אך כאמור הוא אינו כולל עובדים מחו"ל ופלסטינים ללא היתר, תיירים ממדינות מתפתחות שפגה אשרת השהייה שלהם ומבקשי מקלט המועסקים בשחור. כאשר מכלילים קבוצות עובדים אלה, ההערכה היא שהעובדים והעובדות הלא ישראליים מהווים כשבעה אחוזים מכוח העבודה בישראל.
על פי נתונים שפרסם בנק ישראל בשנת 2014 הועסקו בישראל 92,000 פלסטינים בשבוע, בממוצע, 59,000 אלף מתוכם בהיתר ו–33,000 אלף ללא היתר. כמחציתם הועסקו בענף הבינוי. שכרם הממוצע של העובדים הפלסטינים בישראל ובהתנחלויות היה נמוך מאד בפרמטרים ישראלים ועמד בשנת 2013 על ממוצע של 3,500 ש"ח לחודש בקרב העובדים בהיתר ו–2,700 ש"ח לחודש בקרב העובדים הבלתי חוקיים. עם זאת, מדובר בשכר גבוה בהשוואה לשכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית.
בנוגע לעובדים מחו"ל, אלה מחזיקים באשרת עבודה ומועסקים אצל מעסיק המחזיק בהיתר להעסקת זרים. כיום מותרת העסקת זרים בשלושה ענפים: סיעוד, חקלאות ובינוי. על פי נתוני רשות ההגירה בסוף 2014 שהו בישראל 74,567 עובדים מחו"ל חוקיים. בצד העובדים מחו"ל המועסקים בישראל בהיתר ישנה קבוצת עובדים גדולה נוספת המורכבת בעיקרה ממבקשי מקלט. מדובר בפליטים מסודן ומאריתריאה, בעיקר, שנכנסו לישראל דרך הגבול היבשתי עם מצרים, מרביתם עד 2012, לפני הקמת הגדר הנמתחת כיום לאורך הגבול בין שתי הארצות.
אין להם היתרי עבודה בישראל אולם בשל העובדה שהם נהנים מהגנה קולקטיבית מפני גירוש, אין אוכפים את האיסור על העסקתם. חלקם, בעיקר אלה המועסקים במלונות ובשירותי אוכל, מדווח למוסד לביטוח לאומי. חלקם האחר עובד "בשחור" ואינו נכלל בנתוני התעסוקה. כך גם כ–3,000 מהם הכלואים במתקן המשמורת חולות ובכלא סהרונים.
בנוגע לעובדים הפלסטינים, נטען בדו"ח כי העסקתם משרתת בטווח הקצר את המעסיקים הישראלים, המקבלים כוח עבודה זמין וזול, ובו בזמן גם את הכלכלה הפלסטינית, הנהנית מהשכר שהם מייבאים עמם, שהיווה ב-2013 12.3% מהתמ"ג של הרשות הפלסטינית. אולם לטווח ארוך הדבר פוגע בשני הצדדים - הוא פוגע ביכולת של הפלסטינים לפתח ולקיים משק עצמאי ובישראל הוא פוגע בעובדים מקומיים וברמת הפריון של המשק.
מחברי הדו"ח קובעים כי עם תום שלושה עשורים של הוזלת עלות העבודה, הגיע הזמן לשנות כיוון. לטענתם "העלאה של פריון העבודה בישראל כרוכה בהגדלת ההשקעה בכלכלה הריאלית (במקום, למשל, בפיננסים) ובהשגת הסדר מדיני אזורי. אך היא מחייבת גם מעבר למדיניות שכר נדיבה ושוויונית יותר, מחד גיסא, ובהגדלת חלקה של המדינה במימון השירותים החברתיים, כולל בהשכלה ובהכשרה מקצועית, מאידך גיסא".
אקו"ם