ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

"בעוד עשור כבר לא יהיו ניצולים במצעד החיים"

ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר 'מצעד החיים', מלווה כבר 28 שנה את בני הנוער ברחבי העולם, שצועדים בגיא ההריגה באושוויץ. הוא חרד, יותר מכל, מהיום שכבר לא יהיו ניצולי שואה שיוכלו לצאת לאותם מסעות

"הפחד הגדול ביותר שלי הוא מה יקרה בעוד עשר שנים, כשכבר לא יהיו ניצולי שואה שיוכלו לצאת איתנו לפולין. אני מאחל כמובן לכולם שיזכו לאריכות ימים, אבל להערכתי בעוד עשור כבר לא יהיה מי שמסוגל לבוא איתנו למסע הזה, ואז הנסיעות עם ניצולי שואה למחנות ההשמדה יהפכו בעצמם להיסטוריה". חששות מסוג זה מלווים את ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר 'מצעד החיים'.

עוד כותרות ב-nrg:
- בכירי חיזבאללה מבריחים את בניהם לאירופה
- מעצרה של העיתונאית ספיר ניסני הוארך בשבוע
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

כבר 28 שנים, החל מהפעם הראשונה ב-1988, הוא נוסע מדי שנה לפולין במסגרת תפקידו ורואה את התהליך הזה במו עיניו. "בשנים הראשונות של המצעד ניצולי השואה שבאו איתנו היו צעירים יחסית, בשנות החמישים לחייהם, וראית איך נושא השואה טרי אצלם", הוא מתאר.

"אצל חלקם זו הייתה הפעם הראשונה שהם בכלל נפתחו לדבר על זה. היום, כשהם מתקרבים לגיל תשעים, הם מודעים לכך שהם הולכים ועוזבים אותנו, ואחד הדברים שהכי חשובים להם הוא שהסיפור הזה לא יישכח. הם נושאים עליהם את העול של אותם יהודים שנכנסו לתאי הגזים וצעקו 'תספרו מה היה', שנזכור ולא נשכח".
 
מה תעשו כשיגיע היום שבו ניצולים לא יוכלו לנסוע איתכם?
"אנחנו נערכים לקראת זה כל הזמן, מכשירים הרבה מבני הדור השני והשלישי ומכינים סרטוני וידאו ואמצעים חינוכיים נוספים. בכלל, בעולם הטכנולוגי של היום אני מאמין שאפשר יהיה להגיע למצב שבו אדם יצעד במיידנק או באושוויץ ומהאפליקציה ידבר אליו ניצול שואה ויסביר מה רואים, או שתהיה המחזה של אדם שנרצח שתלווה את המסלול. הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר שקשה לדעת מה יהיה בדיוק, אבל אני מאמין שבכל מקרה הסיורים האלה יימשכו".

ועדיין, עם כל הסרטונים והאמצעים החדשניים, כשאני שואל אותו אם הוא מצליח לדמיין את המסע הראשון לפולין שבו לא יהיה שום ניצול, הוא שותק לרגע, נאנח ואומר: "זה קשה, קשה לי מאוד".

יכול להיות שהנקודה הזו, כלומר חלון ההזדמנויות הקצר שנשאר לניצולים, צריכה להילקח בחשבון במסגרת הדיון הציבורי על המשך המסעות לפולין. זה לא סוד שהמסעות עצמם אינם נמצאים בקונצנזוס. בין היתר עולות טענות על ההוצאה הכלכלית הגבוהה הכרוכה בהם, הגורמת לכך שרק מי שהפרוטה מצויה בכיסם יכולים להרשות לילדיהם להשתתף במסע החינוכי.

מדוע באמת לא להסתפק בסיור ביד ושם ובמפגש עם ניצולים כאן בארץ?
"אפשר ללמד אנשים על השואה ברמה התיאורטית, ויד ושם הוא ללא ספק מוזיאון חשוב, אבל זה משהו אחר. כשאדם בא לפולין או לגרמניה ורואה בעיניו את מחנות ההשמדה, וכשאתה נמצא עם מסה של אנשים בגיא ההריגה עם ניצול שואה שמראה לך את הבקתה שבה הוא התגורר - זה משהו אחר לגמרי".
 

מה דעתך על הטענה שיוצאי עדות המזרח מתקשים להתחבר לנושא השואה שהתרחשה באירופה?
"התוכנית של היטלר הייתה להשמיד גם את יהודי מרוקו, עיראק וסוריה. הוא לא הבדיל בין אשכנזים לספרדים, ולא שאל מאיפה כל אחד הגיע. אנחנו מביאים יהודים מכל הקהילות בעולם, כולל קהילות ספרדיות, כי בסופו של דבר כולנו חלק מאותו עם שניסו להשמיד. אנחנו עם אחד וכולנו יחד.

"בפועל אני רואה שגם יוצאי עדות המזרח מתחברים. במקסיקו למשל יש קהילה ספרדית בת 39 אלף יהודים. יותר מעשרה אחוזים מהקהילה השתתפו ב'מצעד החיים' במשך השנים, זה מספר מדהים. שתי בנות שהיו במצעד כל כך הושפעו, שכשהן חזרו למקסיקו-סיטי הן שכרו דירה והחליטו לעשות מעין 'מרכז ללימודי שואה' מכספן הפרטי.

הן הביאו תמונות ומוצגים, ובהמשך יצרו קשר עם כל מיני אנשים וגייסו עזרה, והיום במקסיקו-סיטי נמצא אחד המרכזים היפים בעולם להנצחת השואה".
 
ומה עם כל הסיפורים על סיורים שהופכים למסעות בילויים?
"אצלנו ב'מצעד החיים' אין בילויים ואין כלום, כי הלו"ז מאוד עמוס ומובנה. אבל גם לגבי שאר התוכניות, לא צריך לקחת את העשבים השוטים ולעשות מזה הכללות. הרוב הגדול של התלמידים שטסים לפולין לא הולכים לבילויים. אני פוגש אותם במטוסים ורואה אותם במחנות ההשמדה מתעטפים בדגל ישראל - דבר שהפך להיות סמל של המסעות האלה - ואפשר לראות את החיבור שלהם לעבר, להיסטוריה של העם היהודי. אני רואה אותם כבר 28 שנים, ואני אומר לך שיש לזה השפעה".

רוזנמן מחלק בין 'מצעד החיים' שהוא עומד בראשו למסעות של משרד החינוך לפולין, ולא במקרה. מדובר בשני גופים שונים לחלוטין, גם אם מטרותיהם דומות למדי. "מצעד החיים הוא פרויקט שהתחיל בסוף שנות השמונים", הוא מפרט, "כאשר בקרב קבוצה של חברים התגבשה התחושה שצריך לעשות יותר להנצחת השואה.

"עד אותה תקופה אנשים לא עסקו בשואה מעבר לתוכנית הלימודים הרגילה. בעקבות הסרט 'שואה' של קלוד לנצמן הבנו שאפשר לעשות יותר. בנינו, יחד עם אנשי חינוך, קבוצה ניסיונית של בני נוער מהארץ ומהעולם לתוכנית מיוחדת שהחלטנו לקרוא לה 'מצעד החיים', כניגוד לצעדות המוות שהנאצים עשו בסוף השואה.
 

"התוכנית נבנתה סביב שני תאריכים עיקריים בלוח השנה הישראלי - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום העצמאות, ובהתאם, יש לה שתי רגליים - השואה והתקומה. השבוע הראשון מתקיים בפולין עם ניצולי השואה במחנות, ולאחר מכן שבוע נוסף בישראל בכל האתרים המרכזיים כמו מצדה והכותל. הבאנו אלף בני נוער מכל העולם. בעקבות ההצלחה, התוכנית הזו - שבתחילה חשבנו שתימשך שנתיים-שלוש - מתקיימת עד היום.

"מה שקרה הוא שבמסע הראשון ב-88', האורח המרכזי של המצעד היה שר החינוך דאז יצחק נבון, וכשהוא סייר עם בני הנוער וראה איך זה משפיע עליהם הוא אמר שלא יכול להיות שיהיה ילד יהודי שלא יסייר באושוויץ. בעקבות זה נוצרה כעבור כמה שנים התוכנית של משרד החינוך להוצאת משלחות לפולין, אבל זו תוכנית אחרת לחלוטין שמטבע הדברים חסר בה השבוע בישראל מכיוון שמדובר בנוער ישראלי.

"אנחנו בעמותה של 'מצעד החיים' מטפלים בהבאת בני נוער מכל העולם, מ-45 מדינות, ולכן מבחינתנו השבוע בישראל הוא חלק מהמסע לכל דבר ועניין. היו מי שביקשו רק את השבוע הראשון בפולין ולא הסכמנו. אי אפשר לקחת ילד שמגיע מקנדה או מלוס-אנג'לס, לעשות לו סיור בפולין ולהחזיר אותו ככה הביתה. צריך לתת לו את התמונה הכוללת, את ההמשך ההיסטורי ואת האופק של העם היהודי, ולהראות איך אחרי השואה באה התקומה".
 
נכון להיום, 'מצעד החיים' הוא למעשה עמותה אמריקאית שמביאה למסע הכפול - בפולין ובישראל - בני נוער מכל העולם. חלקם משלמים מחיר מלא, וחלקם מחיר מסובסד. מדינת ישראל איננה שותפה בתהליך - לא חינוכית, לא לוגיסטית ולא תקציבית.

"הבאנו עד היום קרוב ל-250 אלף איש למצעד", אומר רוזנמן. "אנשים שמעו ממקור ראשון את הסיפורים על השואה, והם יוכלו להמשיך לספר אותם לדורות הבאים, לשאת את הלפיד ולקיים את מצוות 'והגדת לבנך' של הדור שלנו.

"לאחר מכן אותם נערים מגיעים למדינת ישראל, משתתפים באירועים של יום הזיכרון לחללי צה"ל, וביום העצמאות אנחנו עושים את תמונת הראי למצעד באושוויץ וצועדים מכיכר ספרא לכותל, 5,500 איש יחד, בטקס מרשים שכולל תפילה לשלום המדינה. זהו מסר חזק מאוד שמטביע חותם ומשאיר הרבה עוצמות אצל אותם בני נוער.

"ההשפעה של המצעד רחבה הרבה יותר מאותם צעירים שמגיעים אליו. כל נער או נערה שמשתתפים במצעד החיים חוזרים אחרי שבועיים למשפחה, לקהילה ולבית הספר שלהם, וכך ההשפעה מכפילה ומשלשת את עצמה. אנחנו בודקים את עצמנו ויודעים שמיליוני אנשים נחשפים לסיפורים על מצעד החיים, וכל אחד מהמשתתפים הופך להיות סוכן שינוי באזור שלו. העוצמות והאנרגיות של מצעד החיים מגיעות חזרה לאותן קהילות בחו"ל".

לרוזנמן חשוב להדגיש שהם לא עובדים רק עם תחושות בטן. כמו עמותה אמריקאית טובה, 'מצעד החיים' מקיימת כל הזמן מחקרי עומק הבודקים את ההצלחה ואת העמידה ביעדים. "התחושות האישיות שלנו תמיד היו טובות. בני הנוער כותבים לנו בחזרה הרבה מאוד מכתבים, שירים וסיפורים, והיה לנו ברור שזה עובד. אבל לא הסתפקנו בזה, אלא עשינו גם מחקרים מקצועיים.
 

"לאחרונה קיבלנו תוצאות של מחקר שערכנו על בוגרי המסעות של 2005 ו-2010. הנתונים היו מדהימים. יותר מ-80 אחוזים מהמשתתפים היהודים (יש גם לא יהודים, ג"ד) אמרו שזה חיזק את הזהות היהודית שלהם, וכי הם מרגישים צורך להשתתף בפעילות יהודית בקהילה, בבית הכנסת, בארגוני סטודנטים וכדומה.

"95% הצהירו שהם ספגו בסיס חזק יותר להתמודד עם מכחישי שואה, שמבחינתי זה לבדו שווה את הכול. 91% מבינים שיש צורך להילחם באנטישמיות, כולל מאבק בתופעות כמו ה-BDS, שהמסע נותן להם כוחות להילחם בזה.

"87% טענו שגדלה אצלם ההכרה וההערכה לנושאים של סובלנות וזכויות אדם. 54% ביקרו בישראל שוב בתוך שלוש שנים מהשתתפותם במסע. גם אחוז נישואי התערובת, שהם מכה קשה לעולם היהודי, נמוך בצורה דרמטית בקרב בוגרי המצעד".

את הכוח הזה של בוגרי 'מצעד החיים' החליטו לאחרונה רוזנמן וחבריו לנצל גם לטובת מדינת ישראל. "התחלנו עכשיו בתוכנית של יצירת קשר עם כל אותם בוגרים, להעביר להם חומרים ולנסות להביא למצב שהאנשים האלה יהיו שליחים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בכל מקום שבו הם נמצאים - בקהילות, בקמפוסים, בעולם העסקים. להפעיל אותם בעד המדינה, נגד ה-BDS.

"אז אמנם אנחנו לא גוף שנושא דגל של עלייה לישראל או של חיזוק הזהות היהודית, אבל פתאום יש נתונים שמוכיחים שהתוצרים כל כך משמעותיים באופן שמבהיר שגם אחרי 28 שנים יש פה תוכנית חזקה".
 

אתה באופן אישי נוסע כל שנה?
"בוודאי, זה חלק מהתפקיד".

וזה לא שוחק?
"הדבר הכי קשה בחיים הוא השגרה, ואכן לא קל לעשות את אותו מצעד כבר 28 שנה. אז קודם כול מבחינת בני הנוער זה תמיד חדש כי הם לא השתתפו, אבל אנחנו גם כל הזמן מחדשים על בסיס אירועים היסטוריים.

"לפני שלוש שנים עשינו את המצעד בסימן משחררי המחנות. הבאנו 100 חיילים לשעבר - אמריקאים, קנדים, אוסטרלים ואחרים - והם סיפרו למשתתפים מה הם ראו כשהגיעו למחנות. זה היה מרגש, והנה עוד סיפור בגוף ראשון שנכנס לזיכרון.

"לפני שנתיים צייַנו 70 שנה להשמדת יהודי הונגריה. עשינו אירוע גדול בבודפשט, מצעד שנערך יומיים לפני המצעד באושוויץ. הוא יצא מהדנובה עד לנקודת השילוח של אותן רכבות. 35 אלף איש צעדו שם, מתוכם יותר מ-90 אחוזים לא יהודים. אחר כך הוצאנו רכבת מיוחדת, 'רכבת החיים', ו-700 סטודנטים הגיעו לאושוויץ בשבע בבוקר והצטרפו לעשרת אלפים האנשים שצעדו במצעד החיים. אלו חוויות חזקות ומוחשיות מאוד, שלא משאירות אף אחד אדיש".

"השנה אנחנו מקיימים אירוע מיוחד בעקבות 80 שנה לחקיקת חוקי נירנברג, חוקי הגזע הידועים לשמצה, ו-70 שנה למשפטי נירנברג שבעלות הברית ערכו לנאצים. יום לפני הצעדה נערוך סימפוזיון ענק שיעסוק בשני הצדדים של נירנברג ובהשלכות שלהם לימינו. נעלה שאלות כמו האם העולם עושה מספיק כדי שחוקי גזע לא יחזרו, והאם למדנו את הלקח כדי למנוע מקרים של השמדות עם".
 
ומה התשובות שלך לשאלות האלה?
"לי ברור שלא למדנו ושאנחנו לא עושים מספיק, ושהעולם עובד לאט מדי. אנשים נרצחים בסוריה וזה מעניין את העולם כקליפת השום. גם מבחינת העם היהודי אתה רואה את האנטישמיות גוברת בצרפת ובבלגיה. אנחנו במצב שיהודי לא יכול להסתובב באירופה עם כיפה וציצית. זה קצת מחזיר אותנו להיסטוריה של לפני שבעים שנה. לא באותה קיצוניות כמובן, אבל יש שאלות קשות, כולל כאלה שעולות מבני הנוער במהלך המסע".

אתה חושש מכך שגרמניה חוזרת להיות המדינה החזקה באירופה, או שגרמניה כבר למדה את הלקח?
"ממה שאני רואה גרמניה היום היא אחרת, אבל אני לא חושב שאם היית שואל מישהו לפני 110 שנים אם אירוע כמו השואה יכול לצאת מגרמניה הוא היה אומר שכן. גם כיום יש כיסי אנטישמיות גדולים בגרמניה ובאירופה בכלל, והאיחוד האירופי לא עושה מספיק נגד האנטישמיות.

"זוהי אחת הסיבות שאנחנו מביאים למצעד גם נוער לא יהודי ממדינות כמו אוסטריה, הונגריה, בולגריה ועוד, והם לומדים הרבה מהאינטראקציה שנוצרת בינם ובין הנוער היהודי. אלו אמנם מספרים קטנים מאוד ביחס לאוכלוסייה של אותן מדינות, אבל זה משמעותי. כשאותם סטודנטים חוזרים לקמפוסים ושומעים את הדיבורים שרווחים היום מאוד באירופה על הכחשת שואה, הם הראשונים שיוצאים נגד זה.

"לפני עשר שנים שאל אותי כתב של ה-BBC: 'עברו כבר 60 שנה? לא הגיע הזמן להפסיק לעסוק בזה? לא די?' אמרתי לו שלא, שעובדה שהעולם לא למד. תראה את שנאת הזרים שיש היום באירופה. כמו שאני רואה היום את העולם, אין שום בעיה שייכתבו שוב חוקי גזע, גם אם לא באותה מתכונת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg