ראשי » חדשות » בארץ

חיל החפרים: היהודים שנלחמו בנאצים - ונשכחו

הם גויסו לצבא הבריטי כחלק מהמאבק באויב הגרמני. תושבי היישוב היהודי ששימשו כ'תומכי לחימה', נפלו בשבי הנאצי, וניסיונם של אלו ששרדו שימש כבסיס להקמת צה"ל. למרות כל זאת המאבק על ההכרה הראויה להם נמשך עד היום

שנים ארוכות לא הכיר בהם הממסד הישראלי, ועד היום חלקים בציבור כולו לא יודעים את סיפורם של החפרים (haparim) היהודים. תושבי היישוב היהודי בישראל אשר הושיטו יד לכוחות הצבא הבריטי, וחלקם נפלו בשבי הנאצים.

- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זו אבן דרך היסטורית שלא מדובר בה כל כך, וראשיתה בתחילת מלחמת העולם השנייה. אלו הימים בהם ניסו כוחות הצבא הבריטי לחזק את כוחם ככל שיוכלו, לקראת העימות הגדול שצפוי להם בשנים הבאות מול גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, ובין היתר קראו אליהם גם את אנשי היישוב בארץ ישראל, וביקשו את עזרתם.
  
בספטמבר 1939 החלו הבריטים בגיוס הפלוגות היהודיות, בהם עולים רבים מגרמניה וארצות אירופה שרצו למנוע את נצחון הנאצים ושובצו לתפקידים של 'תומכי לחימה'. זהו גיוס שעורר מחלוקת גדולה בין ראשי היישוב - משה שרת מול דוד בן גוריון. שרת סבר כי נכון לשתף פעולה עם הכוחות הבריטיים, ועל בסיס הידע להקים את הצבא הישראלי, ואילו את בן גוריון קשה היה לשכנע. הטענה כי יגנו על שטח המדינה הניחה את דעתו.

אלו שהחליטו להתגייס סיפרו לאחר מכן, בעדויות שונות שהתגלו, כי נתקלו ביחס משפיל מצד הבריטים איתם שירתו, ומנגד גם בבית לא שבעו נחת, וחשו לא בנוח לחזור לחופשות ביישוב עם מדי הצבא הבריטי, ופשטו אותם עוד קודם לכן, כדי לא לעורר מהומות.

"הכוונה הייתה שאותם יהודים לא יצאו מגזרת ארץ ישראל, מה שעזר לבן גוריון להתרצות, בהבנה שהם יגנו על שטח המדינה", מתארת טליה דייגי, מייסדת פורום משפחות חיל החפרים. בפועל גייס הצבא הבריטי כוחות מקומיים בכל האזורים בהם היה על הגלובוס וניסה לרתום את האוכלוסיה המקומית לשורותיו, וכך צירף לכוחותיו אנשים עם תחילת המלחמה הגדולה.
 
שנה לאחר הגיוס הראשון, בראשית שנות הארבעים, כבר נרתמו לעניין גם מוסדות היישוב עצמם שהסירו את ההתנגדות הראשונית, בהבנה כי ייתכן שהצטרפות לכוחות הבריטים יהיו המסד להקמת הכוח הצבאי שיוקם בארץ ישראל לקראת הקמתה.

אנשי הקיבוץ והמושב נקראו לקחת חלק, ומאות רבות התייצבו. עד היום המספרים של היהודים ששירתו בחיל ה'חפרים' אינם ברורים ומוחלטים. תפקידם היה מקצועי, ונועד לסייע לכוחות הלוחמים. הם היו בעלי מקצועות שעסקו בהנדסה ובינוי, בניית ביצורים, חלוקת תחמושת ופריצת כבישים.

מטרת הגיוס כאמור הייתה לחזק את כוחם של הבריטים מול גרמניה הנאצית, כאשר כוחם הצבאי של היטלר ובני בריתו האיטלקים כבר היה ידוע וברור. למרות שלא היו אמורים מלכתחילה לצאת להילחם בנאצים, כפי שנטען בפניהם בגיוס, ואחרי שחשבו כי יגנו בעיקר על גבולות המדינה, נשלחו החפרים היהודים, תושבי היישוב המתחדש, לאזור מצרים והגיעו אף עד בנגאזי בלוב.

"הם שולבו ביחידות שירות ולא יחידות לוחמות כדי שלא ייפלו בשבי. נאמר להם כי לא רוצים להעמיד אותם במצב בו יוכלו ליפול בידי הנאצים שהורגים יהודים", מוסיפה לספר דייגי.

לכל החדשות בזמן אמת - עקבו אחרינו בטוויטר: 
 Tweets by @nrgnewsil

אך למרות ההבטחות, בסופו של דבר, פלוגות החפרים היהודיות, שבהן מאות רבות של בני אדם, מצאו את עצמן בחזית, בלי נשק ויכולת הגנה עצמית, תחת הצבא הבריטי. מחזית מצרים ולוב הועברו בדבוקה אחת ליוון, ומשם הפכו חייהם לסיוט אחד גדול, שאותו לא העלו על דעתם.

באפריל 1941, כוחות הצבא של גרמניה ואיטליה נכנסו ליוון דרך הבלקן, ובשורת פשיטות וקרבות בהם גם על 'קלמטה' ספג הצבא הבריטי כישלון חרוץ. ב-29 לחודש, וברור היה כי כוחם של הבריטים, בהם החפרים, חסר סיכוי מול זה של גרמניה ואיטליה, ניתן האות להיכנע ולהרים את הדגל הלבן. 1,500 יהודים נפלו בשבי הנאצי, ועוד 400 לפחות נהרגו או מוגדרים עד היום נעדרים, כאשר איש לא יודע מה עלה בגורלם.  

הבריטים שהתחייבו בפני יוון כי יגנו עליהם מפני פשיטה של גרמניה הנאצית, ניסו לגייס את כל הכוח שהיה ברשותם כדי למנוע את המזימה של היטלר, אך למרות זאת לא יכלו לעמוד בפני כוחם הצבאי הגדול של הנאצים והפאשיטסים ונאלצו פשוט להיכנע.

מאות החפרים, תושבי הישוב היהודי, אשר ברחו בחלקם מאימת הנאצים באירופה, אל מה שתהיה מדינת היהודים כעבור כמה שנים, נפלו בשבי והועברו לידי שלטונו האיום של היטלר ואל מחנות השבויים. בלי נשק ויכולת הגנה עצמית הוצבו ביוון ולא יכלו לעשות דבר.

הבריטים ואיתם היהודים בקלמטה ראו לפני הכניעה את ההפצצות הכבדות וכוחות הצנחנים הגדולים שפשטו על יוון, ופגשו כוחות בריטיים שאינם מוכנים וערוכים מפסיק. החפרים שנקראו לבנות ביצורים ולחפור תעלות, היו נטולי כל יכולת להילחם ונותרו חסרי סיכוי.
 

אלו אנשים שכבר נמלטו מהזוועות באירופה והיו במדינת ישראל העתידית, אך בגלל שהתנדבו לסייע לבריטים, מתוך רצון למנוע את השתלטות הנאצים על מדינות נוספות בעולם, הגיעו לאן שלא חלמו, והוחזקו אצל היטלר במשך ארבע שנים.

שבויים רבים הוכנסו אל מחנות העבודה ונדרשו ליטול חלק בעבודות כפייה קשות, ואלו שהתנגדו נענשו ונשלחו לצינוק או שהועברו למחנות עינויים בהם עברו התעללויות בלתי אנושיות. בזכות התערובתו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, זכו אולי חלקם לשרוד ולא למות כמו שישה מיליון יהודים, שרק בגלל מוצאם נשלחו כצאן לבטח.

החפרים שלא הוצאו להורג ועבדו במחנות עבודה קשים, הוחזקו אצל הנאצים בשבי, אחרי שהיטלר הוזהר על ידי צ'רצ'יל כי אילו לא יינהג בהם כמו חיילים בריטים, אזי שבויי המלחמה הגרמנים שנמצאים ברשות בריטניה ייפגעו אף הם. על פי העדויות שהצטברו בחלוף השנים, בתום תקופת השבי, הוצאו החפרים לצעדות המוות שהובילו הנאצים למרכז גרמניה, ואלו ששרדו אותן הצליחו גם להימלט מהשלטון הגרמני בסוף המלחמה.

"סבא שלי היה אחד מהם", מספרת דייגי שחיה את סיפור החפרים ויכולה לדבר עליו בלי הפסקה. למרות שהכירה את סבא שלה רק מעט, סיפורי השבי שלו היו תמיד בבית. "ידעתי שהוא היה שבוי, ושהוא ברח מהגרמנים וזה היה נוכח בחיים שלי. אמא שלי כמו דור שני קלאסי לשואה לא דיברה, ובחלוף השנים אנחנו מצליחים להבין שכולם חזרו עם טראומה".
 
לפני כארבע שנים היא התחילה לחפש קצת לעומק את שורשי הסיפור של סבה - אברהם דייגי ז"ל. טליה החלה לנבור במקורות מהן תוכל לאתר את קורות חייו, ושהבינה כי המשימה מורכבת הקימה את הפורום אליו ניסתה לאגד אנשים שדומים לה ולסיפור המשפחתי שלה, ושל מאות רבות. "לא הבנתי באיזה שבי היה בדיוק, ובאיזה צבא לחם, ואז פגשתי את כל הסיפור והבנתי שיש עוד הרבה אנשים כמוני, וככה הגעתי לאט לאט לעוד משפחות".

גדודי החפרים הם ראשיתו של היישוב, ואחת מאבני הייסוד של הצבא הישראלי, כאשר את הידע ביכולות ההנדסה למשל שאב צה"ל בראשית ימיו משם. סמל יערה אביגור התגייסה אמנם בעקבות אחיה הבכור, שהיה קצין בחיל ההנדסה, אך בחלוף הזמן הבינה את צירוף המקרים בין השירות של סבא שלה, אהרון אביגור ז"ל בחיל החפרים, ושירותה הצבאי כיום.

"למדתי שחיל החפרים הוא בעצם חיל ההנדסה וגיליתי חוט מקשר ומבחינתי זה משהו מרגש", מספרת יערה, "במיוחד שאני יכולה להגיד איך חיל החפרים נראה עכשיו שונה, ויש משהו מוזר שהובילו אותנו בלי כוונה למקום שסבא התגייס אליו. עד השנים האחרונות פחות דיברנו על זה, ורק עכשיו אנחנו מבינים איזה סיפור מעניין ומיוחד היה שם, ולא משהו שאפשר לעבור עליו ככה, וזה כנראה גם אומר הרבה על סבא שלנו". 
  
בשנתיים האחרונות החלו הוריה של יערה לחפש יותר פרטים על סיפור החפרים לטובת מפעל ההנצחה וזכרו של הסבא, ובביתה דיברו כל החיים על מה שהיה ידוע. "שמעתי הרבה מאבא שמתעסק בזה בקווים מאוד כללים, ועכשיו הוא מנסה להשיג ולהוציא יותר מידע על סיפור הנפילה בשבי ביוון, האחזקה בכלא בגרמניה, וצעדת המוות. הכרנו את החפרים וזה וממש דובר בבית ומה שידעו שמו על השולחן".

מספרם של החפרים היהודים אינו מוחלט כאמור ונשען בעיקר על מחקרים ועדויות, וכן רישומים של ארכיון הצבא הבריטי. על פי המידע המצוי בידי דייגי מספרם הכולל עמד על 4,200 שהתחלקו לתשע פלוגות, ואלו שלא נהרגו או נפלו בשבי הצליחו כנראה לחזור לישראל. "המספרים הם מאוד גסים ומשתנים ואין רשימה אחת שיודעת מי יצא ומי חזר, והנעדרים הם בגדר נעדרים. מה שברור ש-1,500 נפלו בשבי וישנם כ-400 חללים ונעדרים", היא אומרת.
 

עד לאחרונה סיפורם לא רק שלא היה מוכר מספיק אלא כלל לא זכה להכרה רשמית. למרות שהוחזקו חודשים ארוכים בכלא הנאצי, הם הוכרו רק ב-2009 כפדויי שבי, ומי מהם שעוד חי, זכאי מאז לקבלת קצבה בהתאם לחוק, ונדרש להוכיח את זכאותו, שמתבססת בעיקר על הרישומים הבריטיים שהם כנראה הדבר היחיד שיש מאותה התקופה.

בפועל הם אינם ניצולי שואה אך הוחזקו בידי הנאצים, ורבים מהם נפטרו בגיל צעיר יחסית ממחלות, ייתכן על רקע תקופת השבי הארוכה, ולמרות זאת עד השנה לא זכו להוקרה בטקסים רשמיים. "המאבק הוא לא רק כלכלי אלא טקסיות של המקום שלהם, ועד לפני שנה לא אמרו את המילה 'חפרים'. אנחנו נלחמים כדי שייכנסו למורשת וההיסטוריה", אומרת דייגי.           

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg