ראשי » חדשות » צבא וביטחון

מותר לדמוע ולצרוח: האיש שמצא תרופה להלומי קרב

הטיפול בנפגעי קסאמים ופצמ"רים הפך את שי קוזלובסקי להלום קרב. הולדת בנו הובילה אותו לטפל בחיילים משוחררים הסובלים מפוסט־טראומה, בעזרת טיולים בחיק הטבע בקרוואנים ניידים - שבהם לא צריך להסתתר סביב מחסום הבושה

הם התאספו אט־אט בשעות אחר הצהריים של יום שמשי בסוף חודש פברואר. מותירים מאחור לזמן קצר את אי השקט, ייסורי הביורוקרטיה וחוסר הוודאות הכלכלית, הולכים אל מקום שבו, לכמה שעות, יוכלו לנשום לרווחה ולחוש שהם אינם לבד. בפיסת הקרקע המיוערת, המנוקדת במאות כלניות, הכול כבר היה ערוך ומוכן לקראתם: שולחנות נפתחים, כיסאות, גנרטור רועש, שקיות גדושות בכל מה שנדרש לבישול ארוחת שטח טובה, וציוד לשהייה למשך הלילה. ועל רקע התפאורה שסיפק הטבע, כבר עמדו במקומם כמה קרוואנים ניידים שנגררו לכאן.

עוד כותרות ב-nrg:
- צה"ל איתר מנהרת טרור שחודרת לשטח ישראל
- לכבות את הטלפון ל-2 דקות ביום הזיכרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בעיני עובר אורח, החורשה שליד קיבוץ רעים נדמתה אולי כעוד אתר קמפינג משותף של קבוצת חברים טובים, אבל עשרת הגברים שפסעו בהיסוס לנקודת המפגש היו רובם ככולם זרים זה לזה עד לאותו רגע. בני גילאים שונים, ממקומות שונים בארץ – ורק הכאב שהם נושאים משותף לכולם. דקה לפני שהכול החל, התיישב בצד שי קוזלובסקי, רב־סרן בדימוס והלום קרב. הוא הסיר את כובע המצחייה שמסוכך על פניו דרך קבע זה כמה שנים, כמו מגונן עליו מעינו הבוחנת של העולם, והדמעות זלגו. לאחר ימים ארוכים של מאמצים נפשיים וטכניים, הוא סוף־סוף יכול היה לראות מול עיניו את תחילת התגשמותו של החלום; הוא הצליח לאסוף לטיול בקרוואנים שלו את הלומי הקרב שנשכחו מאחור, מדממים בשטח.

זמן לא רב אחר כך, בין הצלילים שבקעו ממערכת הקריוקי שאחד המשתתפים התעקש להביא לבין ניחוחות ארוחת הערב המתבשלת, נוצר חיבור טבעי בין עשרת הזרים. הלבבות נפתחו והשיחות קלחו תחת כיפת השמיים ובין קירות הקרוואן. היו שם בוגרי צוק איתן ומעוטרי קרב בינת־ג'בל, שמות שהפכו לסמלי גבורה וכאלה שמעולם לא הגיעו לכותרות. כולם פשטו כבר את המדים והשתחררו מצה"ל, אך חוויותיהם מהשירות עדיין רודפות אותם.

בשעות הקטנות של הלילה, כשהאווירה התחממה והמחיצות נפלו כמעט לגמרי, פנה אל קוזלובסקי אחד המשתתפים. "אני רואה אותך כותב הרבה על 'לא מפקירים פצועים בשטח'", אמר לו, "אבל היום אני מרגיש את זה. שמונה שנים אחרי הקרב, סוף־סוף אני לא מרגיש שהשתמשו בי וזרקו. סוף־סוף אני מרגיש שמישהו סוחב אותי".

"היה לי חשוב שהם יידעו שחזרתי בשבילם, לאסוף אותם. אבל רבאק, זה לא התפקיד שלי", אומר לנו קוזלובסקי מאוחר יותר. "לא להפקיר פצוע בשטח זה ערך עליון וקדוש, אבל המערכת, המדינה, איך שלא תקראו לזה, שיקרה לנו. היא לא מאמינה בערך הזה. די, תפסיקו להתעלל באנשים האלה. הם גיבורים אחד־אחד, וצריכים לתת לכל לוחם כזה מעטפת מתאימה".

"היי שי. רציתי לומר שמילאת אותי באושר וגאווה. אני הלום קרב מצוק איתן, ברחתי קצת רחוק, לארצות הברית. לא יכולתי להישאר בארץ, במיוחד כי הייתי כל כך לבד בזה. הרגשתי שאני היחיד שעובר את זה. ברור לי היום שאני לא לבד, אבל מאוד שמחתי לגלות שאנשים כמוך וכמו עידו לוקחים את זה לידיים ועוזרים למי שאין להם הכוחות לגלות שהם לא לבד. אני רוצה לשמור על קשר ולעזור במה שאני יכול".
"מה נשמע שי? אשמח לקחת חלק בפרויקט שלך כעוזר וכמטופל. הייתי מפקד צוות בעורב נח"ל, ויש לי באזור ה־30 ילדים שאף אחד מהם לא מוכר כפוסט־טראומה על ידי הצבא או המדינה, אבל הם הלומים בדיוק כמוני. לכן הפרויקט מיד הדליק לי נורה".
(הודעות שקיבל קוזלובסקי בטלפון, בדוא"ל ובפייסבוק)

כ־10 עד 15 אחוז מכלל הנפגעים במלחמות הם נפגעי תסמונת פוסט־טראומטית (PTSD), או בשמה העממי "הלם קרב". לפי נתוני עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) חיים כיום בישראל כמה אלפי הלומי קרב, אך הערכות אחרות מדברות על מספרים גדולים בהרבה. רבים מהנפגעים אינם מוגדרים רשמית ככאלה, בין היתר משום שאינם מצליחים להתגבר על מחסום הבושה ולפנות לקבלת טיפול. יחסה של החברה הישראלית, המקדשת את פצעי הגוף ופחות את פצעי הנפש, וכן כבלי הביורוקרטיה הנלווים לתהליך ההכרה בפגוע הלם קרב, מקשים עליהם עוד יותר לשאת את התווית הזאת.

בעצרות ובטקסי הזיכרון לא תשמעו את סיפוריהם האישיים של הלומי הקרב. חלקם גם אינם מסגירים כלפי חוץ פגיעה כלשהי, ולמראית עין הם ממשיכים לתפקד כרגיל בתוך החברה. מדי פעם מבליח עניינם לכותרות, ומיד לאחר מכן הם חוזרים אל תהום הנשייה. בפעם האחרונה היה זה עידו גל־רזון, לוחם בגדוד 51 של גולני, שהופעתו האמוציונלית בפני הוועדה לביקורת המדינה בנובמבר 2015 גרפה תוך זמן קצר מאות אלפי צפיות ואלפי שיתופים. "נפצעתי במבצע 'צלול כיין'", סיפר גל־רזון לח"כים על מה שאירע ברצועת עזה בשנת 2007. "מחבל מתאבד, כל הבית מתפורר מול הפרצוף, וכל החברים מתפרקים מול העיניים. פיניתי חיילים בידיים. אחרי זה אתם לא ממלאים לי דו"ח פציעה? מי היה אמור לקחת אותי ליחידה לתגובות־קרב?".

"נטשתם אותי", המשיך הלוחם. "למה אתם לא מטפלים בי? אני הרגתי בשבילכם בידיים האלה יותר מארבעים איש. תשע שנים, ואין אחוז אחד (של נכות - נא"מ). אמא שלי צריכה לשלם לי הכול. אני צועק ומשתין בלילה מפוסט־טראומה. כולכם כשלתם, כל המערכת. איך מחבל מקבל טיפול - ואני לא?" חתם גל־רזון את דבריו בשאלה, שהמשיכה להדהד בחלל החדר.

עוד הרבה קודם לאותו נאום מצמרר הצטלבו דרכיהם של קוזלובסקי וגל־רזון, והם הפכו למעין שותפים החולקים תסכול רב, אך גם חזון משותף. לפני כמה שנים נתקל קוזלובסקי בסרטון המתעד התפרצות חוצבת להבות אחרת של הגולנצ'יק, ועוד באותו ערב השיג את המספר שלו. "אמרתי לו: תקשיב, אח שלי, אני הלום קרב. אני הייתי שם. תעשה טובה ותבוא אליי".

כשנפגשו היה גל־רזון בעיצומו של התקף זעם, כזה המאפיין הלומי קרב רבים. יחד הם התוודעו ליכולותיו הסמי־מרפאות של הקרוואן הקטן שרכש לעצמו קוזלובסקי כשהיה צריך לצלוח תקופות ארוכות בבית החולים תל־השומר, עקב מחלתו של בנו הקטן. "אספתי אותו ולקחתי אותו איתי בקרוואן לטבע, לחוף זיקים", נזכר קוזלובסקי. "עידו נכנס לישון בקרוואן, ואחר כך קם כמו חדש, היישר לחוף הים. אבל אני מצאתי את עצמי פתאום בפינה, כי הייתי צריך להכיל אותו כהלום קרב, וזה היה לי דבר חדש. משם נולד רעיון שאז עוד לא הבנתי עד הסוף: לגייס כספים, לקנות קרוואן גדול, ולאסוף הלומי קרב נוספים".

"מפציעה לתקומה", כך מגדיר קוזלובסקי את מטרת הפרויקט שהקים. בעצם, הוא מסביר, זה מסע ריפוי. "הקרוואן הוא מרחב מוגן המאפשר להיכנס פנימה, לקבל ביטחון ולחזור לאיזון. הוא נותן את המקום לנשום ואת הזמן להתבונן. חיק הטבע מפחית את סף הדריכות - שנמצא תמיד על מאה אחוז עקב הקושי להיות בהמולה – וגם נותן כוחות מחודשים ומטעין את הנפש הפצועה. בזמן המסע יחד, המשתתפים נחשפים לעוד ועוד מקרים, מבינים שהם לא לבד, מעבדים את החוויות וחווים שוב את אחוות הלוחמים".

בחצר בית העץ שבנה סמוך לבית הוריו במושב ישע שבעוטף עזה, מנהל קוזלובסקי את חמ"ל ההלומים. הטלפון שלו לא פוסק מלצלצל. עוד שיחה מלוחם לשעבר הסובל מפוסט־טראומה, עוד הודעה בפייסבוק מקרוב משפחה שמגשש לגבי אפשרות לסייע ליקירו שהוא כבר כמעט ולא מזהה. שם ועוד שם מצטרפים לרשימה שמונה כבר מאות, בדרך ליעד הכמעט בלתי אפשרי שהציב לעצמו קוזלובסקי - להגיע לכולם.

קוזלובסקי (46), נשוי בשנית ואב לשבעה, מרוכז כל־כולו במשימה שלפניו. הוא נע ומדבר בתזזיתיות, עוצר מדי פעם רק כדי לשאוף את עשן החומר הירוק שהשיג בתום מאבק קשה, כשהתרופות הקונבנציונליות לא נתנו מענה לכאביו. היכולת שלו לשקוע בפעילות אינטנסיבית כלל אינה מובנת מאליה: קדמו לכך כמעט שבע שנים רעות של צלילה לתהומות ייאוש וחידלון נוראי, שנים שבהן הפך מקצין קבע מוערך למי שהשתחרר מצה"ל בפרופיל 21.
בשנת 1988 התגייס קוזלובסקי להנדסה קרבית, ובהמשך יצא לקורס קצינים. הוא השתחרר בדרגת סגן, יצא לטיול במזרח, התחתן והפך לאב לארבעה ילדים. בראשית שנות ה־2000, ועל רקע חזרתו בתשובה, פנו אליו מצה"ל בבקשה שיסייע בהקמת הנח"ל החרדי. קוזלובסקי, שבאותה תקופה התגרש, חזר למדים ומילא שורת תפקידים בצה"ל. בין היתר שימש קצין הגנה מרחבית בחטיבת עציון, קצין הנדסה של חטיבת השומרון וקצין הנדסה של החטיבה הצפונית באוגדת עזה, והשתתף במבצעים צבאיים רבים.

בעת שירותו כקצין החלו להופיע בנפשו סדקים ראשונים, אולם "השריטה", כדבריו, נבעה מחוויות של מוות ואובדן בזירה האזרחית, ולא בשדה הקרב. "זה רדף אותי בכל מקום. בדרך מהבסיס הייתי נכנס לקנות משהו לאכול, ונקלע לאירוע של אוטובוס שמידרדר לתהום", הוא מספר. סדרת האירועים הקשים שבהם נכח והגיש עזרה, פערו בלבו פצע שלא התאחה. אז התוודע אל מה שהוא מכנה "המתים שלו". הרגעים האחרונים של כל אחד ואחד מהם חקוקים בזיכרונו היטב, על כל הפרטים הגרפיים הנלווים. המראות, הריחות והקולות נצרבו בו עד שלא היה מסוגל להמשיך בחיי השגרה.

"היה פיצוץ על יד נחל־עוז", הוא נזכר באחד האירועים הקשים שהטביעו בו חותם. "שני רועי צאן בדווים, אב ובנו בן ה־16, נהרגו מנפל של פצצת מרגמה שנורתה מהרצועה. אני עם המזל שלי הגעתי לשם ראשון. אני חושב שהדבר הכי איום זה כשאתה רץ לעזור ואתה נזהר לא לדרוך על כל מיני דברים שהיו פעם בן־אדם. לילד היו חסרים איברים, והוא שכב על הגב. האבא היה בכלל בלי ראש, הפצמ"ר פשוט פירק אותו. פתאום הילד התחיל להזיז את הפה. הוא נשם את הנשימות האחרונות שלו.

"האירוע הזה היה לי כבד מדי, פשוט התפרקתי. כשחזרתי לבסיס, המח"ט ערך תחקיר, ואני לא יכולתי להיות בו. ישבתי במשרד ובכיתי כשהוא הכריח אותי להגיע לתחקיר. מצאתי עצמי בפני הדחה, ורק בגלל שהייתי לפני סוף התפקיד, זה לא קרה. אבל אותי זה לא עניין, פשוט ישבתי בבית ובכיתי".

בעקבות מצבו הופנה קוזלובסקי לטיפול אצל פסיכיאטר צבאי. באותה תקופה החל ללמוד לתואר ראשון במכללת ספיר, שם הכיר את רחלי, אשתו השנייה. עשרות רקטות זעזעו באותם ימים את הקמפוס שליד שדרות, כמו גם את נפשו הפצועה של קוזלובסקי. כשקסאם פגע ברוני יחיא, איש קבע בן 47 שלמד במכללה, קוזלובסקי שוב היה הראשון להגיע. "הוא חטף רסיס אחד באזור הלב. רצתי אליו והוא מת לי בידיים, כשהוא מסתכל לי בעיניים".

לא חשבת שאולי לרוץ אליו זה לא הדבר הנכון בשביל הלום קרב כמוך?
"את מי זה בכלל מעניין מה זה עושה לי?" הוא עונה נחרצות. "שוכב שם פצוע מדמם, שאני יכול להציל אותו. איך אני יכול ברגע כזה לחשוב על עצמי? אולי יש לי הזכות להסתכל לו בעיניים כשהוא לוקח את הנשימה האחרונה שלו? אולי יש לי זכות לתת לו את הרוגע הזה, את הידיעה שאני איתו לאלפית שנייה לפני שהוא הולך? גם היום, כשאני מתנדב במד"א, זו ממש רובוטיקה בשבילי, מכני לגמרי".

המערכת הצבאית גילתה חוסר יכולת לזהות ולהבין את מצבו. "לאט־לאט הלכתי והתפרקתי", הוא מתאר. "בצבא רצו שאחזור לתפקידי שטח, אבל פשוט לא יכולתי. מצאתי את עצמי בסיטואציות שלא הכרתי לפני כן, יושב מול תתי־אלופים או אלופי־משנה ומגמגם. הם אומרים לי 'אתה לא יכול לעשות לנו את זה, אין לנו מישהו אחר לשים בתפקיד', ואני לא מצליח להבין - איך הם לא רואים שאני מפורק?"

בשנת 2009 השתחרר קוזלובסקי סופית מצה"ל, ובמצב נפשי ירוד ביותר החל במסע הארוך לקבלת הכרה ממשרד הביטחון כנכה. גם כשהוא מתאר את שעבר עליו - ובעצם מה שעובר על רבים מאחיו הלומי הקרב - הוא לא מעניק הנחות. באופן חי, כמעט בבוטות, הוא מכניס את שומעיו לסבל ולמציאות החיים הבלתי אפשרית שהיא מנת חלקם של אלפים. "חמש שנים הסתגרתי בבית. חמש שנים חשוכות. כלום, ריק. לא חברים, לא מכולת, רק פסיכיאטרים ופסיכולוגים. לא רוצה לראות מתים. אין לי מקום לעוד מת אחד. לא אהבתי את הילדים שלי, כי לא הייתי מסוגל. הרי בעוד שנייה הם ימותו כמו כולם, ומי רוצה לאהוב אותם. את הוויה־דולורוזה עם משרד הביטחון התחלתי כשאני זרוק בלי יכולת לעבוד ולקנות אוכל לילדים, חי על חשבון ההורים. כל יום וכל דקה הייתי מתפלל ומתחנן לבורא עולם שרק ייקח אותי".

הסימפטומים, הוא למד לדעת, יכולים להכות בכל רגע, ואין מהם מפלט. המראות הקשים פקדו אותו בחלומות הלילה ובאמצע היום, מונעים ממנו את היכולת לתפקד ולבנות יציבות בחייו. ללא כל התרעה היו מגיעים הפלאשבקים, משלחים בו התקפי זעם ונדודי שינה, מציפים את התמונות, המראות והקולות שרצה לשכוח. הם שיבשו את יחסיו עם הסביבה, וחלחלו עד לקשר עם בת הזוג; ברגע אחד של התקף היא הייתה יכולה להידמות בעיניו למחבלת שתוקפת אותו, ותגובתו הייתה בהתאם.

"הייתי כל הזמן על כדורים", מספר קוזלובסקי. "הבנות היו רואות אותי יושב שעות בחוץ כמו סמרטוט, אחרי שלקחתי ארבעה מיליגרם קלונקס ואחרי ששברתי חצי בית. לא אשכח את המבט שלהן, לאיזו אפסיות הרגשתי שאני מגיע.

"אחות של הלום קרב אמרה לי פעם, 'אני מסתכלת לו בעיניים - ואין כלום, אבל זה אחי שגדלתי איתו יחד'. כשהיא אמרה את זה התחלתי לבכות, כי נזכרתי איך אשתי הייתה מסתכלת עליי בימים ההם ואומרת לי 'תחזור', ואני הייתי עונה לה: הוא מת, תשלימי עם זה, אני מישהו אחר".

הרישיון שקיבל קוזלובסקי לשימוש בקנאביס רפואי הביא שיפור מסוים במצבו, אבל ניצנים של שינוי ממשי הופיעו רק בעקבות הולדתו של איתמר, הילד השלישי המשותף לו ולרחלי. "כשהוא היה מונח על הבטן של אשתי, המיילדת שאלה אם אני רוצה להרגיש משהו. היא לקחה את חבל הטבור והניחה לי אותו ביד ימין. חשתי את הבשר החי והזרימה של הדם בפנים, אבל הפעם אלה היו החיים ולא מוות".

כעבור שבוע התקיימה ברית המילה, אלא שלאחריה הדימום של איתמר לא פסק. בבית החולים התבשרו בני הזוג כי בנם חולה ב"מחלת המלכים" - המופיליה. זה נראה כמו צירוף המקרים הטראגי ביותר: בנו של הלום קרב סובל ממחלה המתבטאת בדימום בלתי נשלט. "אומרים שאנחנו לא יודעים מה לבקש מבורא עולם", אומר קוזלובסקי. "היום אני יודע שהמופיליה היא מתנה מופלאה, אבל בזמנו זה פירק אותי לגמרי. אם היית נותנת לי לביים סרט מדע בדיוני, לא הייתי חושב על תסריט כזה. עברנו עם איתמר שנתיים מטורפות, והיום אני יודע שהדבר הזה הוא המזור שלי. כמה חיוּת יש בילד, הוא היהלום שבכתר. פתאום הבנתי - מי אני שאקבר בבית לחמש שנים? הרי יש לי ייעוד. הקב"ה אומר לי: 'אתה מסתגר בבית? אין בעיה. אני שולח לך את איתמר, עכשיו תרים את עצמך, יש לך כל יום דימום בבית'".

סביב הטיפולים התכופים בבן החולה רכש קוזלובסקי את הקרוואן שלו. "כשהגענו לניתוח בתל־השומר, אבא שלי ראה שאני במצב לא פשוט – כי כשהלום קרב מגיע לבית חולים, הוא מתחיל כולו להתגרד. הוא שאל אותי איפה אני הולך לישון, ואני לא ידעתי מה לענות. ואז עלה הרעיון לקנות קרוואן, מתנה מאבא".

במשך שבוע עמד הקרוואן בחניון של תל־השומר, ולמרבה ההפתעה לא נרשמה התנגדות מצד בית החולים. לאחר מכן, בתקופות קשות שבהן עזב קוזלובסקי לפרקים את ביתו, הקרוואן שימש לו פינה חמה ומוגנת שבה אפשר להתפרק ולהתפרץ, לדמוע ולצחוק. המפגש עם עידו גל־רזון, כאמור, גרם לו לחשוב על קניית קרוואן גדול יותר, שאליו יוכל לאסוף שלושה־ארבעה הלומי קרב.

"כשהתחלתי לעבור אצל בעלי ממון כדי לגייס את הכסף, הבנתי שבאותה אנרגיה אני יכול להקים עסק של השכרת קרוואנים וכך לכסות את הפרויקט", הוא מספר. "לקחתי יועץ עסקי, הגשתי בקשה להלוואה, ואחר כך לקחתי עוד אחת, סך הכול 350 אלף שקל. לפני שפניתי לבנק היועץ העסקי אמר לי: 'תכתוב נכה צה"ל, אל תכתוב הלום קרב כי זה משדר חוסר יציבות'. אבל לא הייתי מוכן".

"שי בטבע", העסק של קוזלובסקי, כולל היום שלושה קרוואנים בגדלים שונים להשכרה ועגלת קמפינג. רוב הלקוחות שנהנים מהם כלל לא יודעים מהי התכלית האמיתית של כמה מאות השקלים שהם משלמים על השימוש. "העסק עצמו מההתחלה לא ממש עניין אותי", הוא מספר. "אין לי ממש תענוג בלנקות את הלכלוך של השוכרים, כמו שאני עושה היום - אבל הכול למען המטרה, למען הלומי הקרב שיוכלו לשרוד את היומיום, את השבוע".

טיול הקרוואנים שהוציא בפברואר היה מבחינת קוזלובסקי הסנונית הראשונה, ובעיני רוחו הוא כבר צופה את התפתחות הפרויקט. "היעד זה שייצאו קבוצות מדי חודש, ואני רואה גם טיול שנתי גדול, של כלל הקבוצות. עידו מנהל מערך מטורף של מאות, הוא זה שהביא לכאן את האנשים. אנחנו מתכננים ללוות את כולם גם לוועדות, לעזור להם עם הקנאביס הרפואי. בסוף העסק יהיה מספיק גדול שאנשים יעבדו בו, אבל הכול עוד בהתהוות. ויש עוד משהו שנמצא במכלול הגדול של החזון: קרוואן נגיש כולו לנכים. בעזרת השם נוכל לתת פתרון גם לאדם שהוא פצוע פיזית".

בינתיים הכסף מההלוואות אזל, והתוכניות הגדולות כרגע אינן אפשריות מבחינה כלכלית. קמפיין מימון המונים שיצא לדרך לא מזמן באתר "הדסטארט" ינסה להפוך את החלומות למציאות, ועל הדרך לעורר מודעות לנפגעי הפוסט־טראומה שבקרבנו.

במה שונה הפרויקט שלך מעמותות אחרות שפועלות למען הלומי קרב?
"אם העמותות היו נותנות את המענה לכולם, לכל אחד ואחד מהפצועים שמופקרים בשטח, אז סבבה. אני מצדי לא רוצה לנהל עסק. קחו הכול, בואו תאספו אותם ותטפלו בהם, תנו לי את הקרוואן שלי וזהו. אבל תתחייבו שאתם מטפלים בהם כמו שהם רוצים, ולא כמו שאתם חושבים ממרום כיסאכם. ברור שהם לא יעשו את זה".

אתה כועס על הצבא?
"אני לא רוצה לכעוס על אף אחד, אבל איפה אדון הרמטכ"ל? אחרי הסרטון של עידו הוא היה צריך להגיד 'סליחה, חייל גולני שלחם בשבילי, בשבילנו, בא בטענות כאלה ואומר שיש עוד רבים אחרים – עכשיו תקום ועדת חקירה, ותוך שלושה חודשים אני רוצה תוצאות על השולחן. מפקירים לי פה פצועים בשטח'. אבל איפה הוא?

"בדיוק נתקלתי עכשיו במקרה של אבא צעיר, הלום קרב שעדיין נמצא 'בארון'. לאחרונה הוא פוטר מהעבודה, אחרי שהבוס החדש זרק לו איזו מילה והוא התפוצץ עליו. אותו אדם אומר לי – 'אני לא יודע איך אני מביא עכשיו את המטרנה לילדה, או אלף שקלים לאיזה דוקטור'. זה ילד שסחב חצי גופה על הגב בסלוקי לאורך שלושים קילומטרים, מה הבוס רוצה ממנו? תעזבו אותו".

את התהליכים שעובר קוזלובסקי בעצמו ויחד עם הלומי הקרב, מלווה בשנתיים האחרונות עדשת המצלמה של ערן יחזקאל. יחזקאל, תושב קיבוץ ניר־עם ומרצה במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, הכיר את קוזלובסקי ממש במקרה, נחשף לסיפורו האישי, ומאז לא נפרדו. המצלמה מתעדת את השהות בבית החולים לצד הבן הפעוט ואת המפגש עם הלומי הקרב, וערן מקווה להפיק משעות הצילום הרבות סרט באורך מלא. "אני רוצה להראות לעולם איך הריצה להציל פצוע אחר, עוזרת לשי להתמודד עם הפציעה שלו", הוא מתאר כצופה מן הצד. "הקרוואנים זה רק סימפטום. שי הוא הרי לוחם, ואת כל הדברים הטובים של לוחם - חתירה למגע, דבקות במשימה - הוא מביא איתו. יש הרבה מה ללמוד מזה ולקבל השראה".

אם מתעקשים על סגירת מעגלים, ניתן לומר שלסיפור האישי של קוזלובסקי יש סוף טוב. "המצב שלי מצוין", הוא מעיד. "אני בתהליך של מינוף הנכות שלי. נתקעתי עם העניין של להיות לוחם? אין בעיה. היום אני כובש יעדים ולא רואה אף אחד ממטר, יש הלומי קרב שאני צריך לעזור להם וכל השאר לא מעניין אותי".
פצועים רבים אחרים, הוא אומר, ממשיכים לסבול, אבל יש גם נקודות אור. בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שעות שינה מעטות, פונה אליו אחד ממשתתפי הטיול. "אתה רואה את הזריחה מבעד לעצים?", הוא שואל את קוזלובסקי. "גם אני רואה עכשיו את האור בקצה המנהרה. יש לי שתי בנות קטנות בבית, ויש לי סיכוי שוב לאהוב אותן, שוב לאהוב את אשתי".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לטענותיו של קוזלובסקי: "אגף השיקום מטפל במסירות, במקצועיות ומתוך שליחות ב־57 אלף נכי צה"ל, ובהם גם בנפגעי פוסט־טראומה. האגף נעזר באנשי המקצוע והמומחים מהשורה הראשונה בישראל, ומשקיע משאבים רבים בפיתוח שיטות טיפול מתקדמות עבור הנפגעים. מעבר לכך, מטעמי צנעת הפרט לא נוכל להרחיב".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg