השופט שסייע למאות ניצולי שואה מועמד לדין
השופט הגרמני יאן רוברט פון־רנסה סייע למאות ניצולי שואה לקבל את כספי הפנסיה על עבודתם בגטאות. עכשיו הוא מועמד לדין בעוון השמצת מערכת המשפט הגרמנית. "הייתי עושה זאת שוב", הוא אומר
בגיל 93 וכשהיא כבר סובלת מדמנציה, קיבלה השנה לראשונה שרה, ניצולת שואה מגטו וילנה, פיצויים על הסבל שעברה בשנות מלחמת העולם. 51 אלף האירו שקיבלה מהרשויות בגרמניה, בזכות בקשה שהגיש בנה באמצעות עמותת 'אביב לניצולי השואה', מאפשרים לה עתה לקבל את הטיפול הסיעודי שהיא זקוקה לו כדי לחיות בכבוד. אלא שדווקא השופט יאן רוברט פון־רנסה, מי שבזכותו קיבלה שרה את הכסף המגיע לה, עומד לדין על העזרה שהושיט לה ולניצולים רבים אחרים. בימים אלה הוא ממתין להכרעה אם יוכל להמשיך בתפקידו או שמא רישיונו כשופט יישלל.
עוד כותרות ב-nrg:
- פצמ"רים נורו לשטח ישראל, צה"ל הגיב בירי טנקים
- לכבות את הטלפון ל-2 דקות ביום הזיכרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבסורדי ומוזר ככל שהדבר יישמע, מתברר שהסדר הגרמני המפורסם גרם לכך שהשלטון הנאצי הפריש דמי ביטוח לאומי עבור היהודים שעבדו במפעלים שהוקמו בסמוך לגטאות ולמחנות השונים. "הנאצים השתמשו ביהודים שנשלחו לגטאות ולמחנות ככוח עבודה זול בשירות מכונת המלחמה של הרייך", מסבירה קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. "סביב מחנה הריכוז דכאו, למשל, היו 11 בתי חרושת לנשק, שתושבי המחנות עבדו בהם מבוקר עד לילה בתנאים בלתי אנושיים. הנאצים ידעו שהם מנצלים את היהודים כל עוד יש להם כוח ובסופו של דבר כולם יישלחו להשמדה, ולמרות זאת הם שילמו לעובדים משכורת סמלית קטנה שממנה הופרשו כספים לביטוח הלאומי הגרמני. בעקבות ההפרשות הללו ניצולים מקבלים כיום את הפנסיות מהממשלה הגרמנית".
אלא שהדרך לקבלת הפנסיה לא הייתה פשוטה. הסיפור החל בשנת 1997, כאשר ניצולה מגטו לודז' הגישה תביעה בטענה שהועסקה בגטו באופן מסודר על ידי הגרמנים וכי התקיימו יחסי עובד־מעביד בינה ובין ממשלת גרמניה, ולכן היא זכאית לכל חוקי הביטוח הלאומי כולל פנסיה. "אותה אישה הוכיחה שהיא עבדה בעבודה מסודרת וקיבלה עליה תשלום, ובית המשפט הגרמני הכיר בזכותה לתנאים סוציאליים", אומרת עו"ד אביבה סילברמן, מנכ"לית עמותת 'אביב לניצולי השואה' שמתמחה בתחום. "הסיפור הזה הפך למקרה מפורסם שבעקבותיו הוגשו עוד ועוד תביעות. בשנת 2002 נחקק בגרמניה חוק הגטאות הסוציאלי, שקבע כי כל מי שעבד בגטאות, קיבל תמורה כלשהי על עבודתו ועבד ללא כפייה, התקיימו כלפיו יחסי עובד־מעביד והוא זכאי לקצבה סוציאלית מממשלת גרמניה".
אבל גם זה עדיין לא עזר לניצולי השואה. בעקבות החוק הוגשו לגרמניה כ־70 אלף בקשות מכל רחבי העולם, אך 95 אחוזים מהן נדחו בידי השופטים הגרמנים שמונו לחקור את התיקים. "אמרו לאותם ניצולי שואה שהם לא הביאו הוכחות לכך שקיבלו תמורה על העבודה או לכך שהעבודה נעשתה ללא כפייה. באותה תקופה כמעט לא היו ניצולים שהוכרו על ידי גרמניה כזכאים", אומרת עו"ד סילברמן.
המסכת הביורוקרטית שנדרשו ניצולי השואה לעבור כדי לקבל את הקצבאות הייתה בלתי אפשרית. אנשים שעברו את הנורא מכול נדרשו להביא מסמכים מהתופת שיוכיחו את טענותיהם. "ביקשו מהם מסמכים והוכחות על דברים שאי אפשר להוכיח אותם - איפה הם היו, היכן בדיוק עבדו, ממתי עד מתי", אומרת אביטל. "במקום להקל על אנשים, הקשו עליהם. אני לא חושבת שהשיטות האלה נבעו מתוך רוע, אלא בעיקר מתוך תפיסה פקידותית שלא משקיעה בסיפור ושהכי קל לה לדחות".
השינוי החל להתרחש כשלתמונה נכנס ד"ר יאן רוברט פון־רנסה, שופט גרמני מנורדריין־וסטפאליה (אחת מ־16 המדינות שמהן מורכבת גרמניה). פון־רנסה, שסבו שירת באס־אס, היה אחד השופטים שמונו לעסוק בתביעות שהגישו ניצולי השואה, והוא החליט להיכנס לעובי הקורה. "בניגוד ליתר השופטים שפעלו בצורה שטחית, לא חיפשו סימוכים היסטוריים כמו שצריך ונטפלו למילוי לקוי של טפסים, פון־רנסה לקח על עצמו את המשימה בשיא הרצינות", אומרת אביטל. "הוא בא לארץ במיוחד כדי לעזור לניצולי השואה למלא את הטפסים. הוא ישב עם אנשים, פתח להם מפה וביקש שהם יראו לו איפה הם היו במחנות. מאות אנשים שבאופן אחר היו פוסלים את הבקשות שלהם, קיבלו בזכותו את האישור".
"פון־רנסה הגיע בעצמו לישראל לפחות שמונה פעמים כדי להיפגש עם ניצולי שואה", מספרת עו"ד סילברמן. "יש משפט שהוא היה חוזר עליו, ושאני אוהבת לצטט בשיחות שלי עם אנשי הרשויות בארץ על ניצולי השואה: 'הטל ספק בנייר, האמן לניצול השואה'. כלומר, יש הרבה ניירות ומסמכים, אבל צריך להסתכל לניצולי השואה בעיניים ולהאמין להם". פון־רנסה לא הסתפק בשיחות עם ניצולי השואה, אלא גם דאג שכל מקרה ייבדק לעומק. כשהוא גילה שעמיתיו השופטים שבדקו את המקרים השונים התייחסו לרשימת גטאות לא מעודכנת ולא בדקו מה התרחש בהם, הוא מינה היסטוריונים שיתחקו אחר העובדות הרלוונטיות, ונקט גישה הומנית ומקלה.
המהלך של פון־רנסה לא נעצר בתיקים שבהם הוא טיפל באופן אישי. בעקבות המהלכים שהוביל, בשנת 2009 הרחיב בית המשפט בגרמניה באופן משמעותי את הפרשנות לשני הקריטריונים של חוק הגטאות - התמורה הכספית והעבודה ללא כפייה. "בית המשפט קבע שכל אלמנט בחירה מינימלי ביותר שעמד בפני האנשים בגטאות הפך את העבודה לכזו שלא נעשתה בכפייה", מסבירה עו"ד סילברמן. "כל עוד לא הוצמד לאנשים אקדח לראש עם דרישה לעבוד - זה נחשב שלא בכפייה. במקביל הרחיבו את מושג התמורה בצורה כזו שכל דבר, כולל חתיכת לחם או מרק, יכול להיחשב כעבודה עם תמורה, כי בנסיבות ההן אוכל היה שווה יותר מכסף. התוצאה הייתה שפתאום המון אנשים החלו לקבל קצבאות חודשיות של בין 150 ל־250 אירו".
סדרת המהלכים של פון־רנסה זכתה לשבחים רבים בקרב ארגונים העוסקים בזכויות ניצולי השואה. ב־2010 נערכה לכבודו ובנוכחותו ישיבה חגיגית של ועדת הרווחה של הכנסת, בהשתתפות יו"ר הכנסת דאז ונשיא המדינה הנוכחי ראובן ריבלין. באותה ישיבה דיבר פון־רנסה על המטרה הבאה שלו - להביא לכך שניצולי שואה שהוכרו כזכאים יוכלו לקבל את הכספים שמגיעים להם גם באופן רטרואקטיבי. "כל מה שאני אומר כאן הוא כמובן אישי לגמרי, אבל ההתרשמות שלי היא שנותני הקצבאות מבינים במה מדובר", אמר פון־רנסה באותו דיון. "הם גם יודעים שאני נפגש איתכם. אני מאוד מקווה שהתוצאה תהיה הוגנת ויינתן תשלום רטרואקטיבי". זה לקח קצת זמן, אבל באוגוסט 2014 תוקן חוק הגטאות הגרמני באופן כזה שניצול שואה שהוכר כזכאי לקצבה חודשית קיבל את הסכום המגיע לו רטרואקטיבית משנת 1997, השנה שבה הוכרה הבקשה הראשונה.
"המשמעות הכלכלית של הצעד הזה הייתה עצומה", מספרת עו"ד סילברמן. "גם בנוגע לניצולי שואה שכבר הגישו בקשות, וגם עבור ניצולי שואה שמגישים היום ויכולים לקבל עשרות אלפי אירו מגרמניה. בשנה האחרונה ריכזנו 20 תיקים משמעותיים של אנשים שעזרנו להם ובדקנו כמה הם קיבלו. הסכומים נעו בין עשרת אלפים אירו ל־54 אלף. אחת הניצולות סיפרה לי שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא מרגישה עשירה. יוסף, ניצול שואה בן 86 מכפר־סבא, קיבל תשלום רטרואקטיבי של 43 אלף אירו ובנוסף קצבה חודשית של 220 אירו. אני לא יכולה לתאר לך את ההתרגשות של האנשים האלה, ועד כמה הסכומים שהם מקבלים משמעותיים עבורם. כל זה התרחש בזכות השופט פון־רנסה, שנתן קריאת כיוון לסייע לניצולי השואה ולא להיצמד לביורוקרטיה האפורה".
לעו"ד סילברמן חשוב לציין שלא כל הניצולים מקבלים סכומים כאלה. "כל מקרה לגופו, ויש גם כאלה שקיבלו קצבה זעומה של כמה אירו בודדים. זה מאוד מורכב. הגרמנים שולחים לניצולים מכתבים של עשרות עמודים עם החשבון כמה בדיוק הם מקבלים. יש הרבה הפתעות בתחום, בעיקר לטובה אבל גם לרעה. בעקבות ההצלחות נכנסו הרבה עורכי דין לתחום, ותמורת מילוי הבקשה הם גובים מהניצולים 15 אחוזים מהסכום הרטרואקטיבי. אצלנו לעומת זאת הכול נעשה בחינם וללא עלות".
בנוסף, גם רשימת המקומות שהוכרו על ידי הגרמנים כגטאות לצורך החוק המדובר הולכת ומתרחבת. "בעבר אנשים מבולגריה ומרומניה לא קיבלו קצבאות מגרמניה, אבל לאחרונה מישהו העביר אלינו את הרשימה המעודכנת של המקומות המוכרים והיא כוללת בתוכה גם מקומות בבולגריה וברומניה שחלקם אפילו לא היו בדיוק גטאות, לפחות לא במובן שעליו דיברו עד היום", אומרת עו"ד סילברמן. "העלינו את הרשימה הזו, שטרם פורסמה רשמית, לאתר האינטרנט של 'אביב לניצולי השואה', ואני קוראת לאנשים, ניצולי שואה וילדיהם, בעיקר מבולגריה ומרומניה, לבוא ולבדוק את הזכאות שלהם. יש פה סכומים יפים שניצולי שואה יכולים לקבל רטרואקטיבית מ־1997. מדובר אמנם בטפסים ארוכים ומסובכים אבל אנחנו תרגמנו אותם לעברית, ואנחנו מעניקים סיוע ללא כל תמורה במילוי הטפסים. אלו קצבאות שמגיעות לניצולים בזכות ולא בחסד".
בגרמניה היו מי שפחות אהבו את הצעדים של פון־רנסה, ובמרץ האחרון הוגשה נגדו תביעה בגין לשון הרע נגד מערכת המשפט הגרמנית. "מי שהגישו את התלונה היו שופטים שנעלבו מהאמירות והטענות שלו על כך שהם לא עושים מספיק לטובת ניצולי השואה", אומרת קולט אביטל שנמצאת בקשר ישיר עם פון־רנסה. "אחרי שהוא סייע לניצולים הוא גם פתח את הפה ודיבר נגד מערכת המשפט, דבר שבישראל קורה אמנם כל שני וחמישי, אבל בגרמניה זה לא מקובל".
בשיחה שקיימנו לאחר ההחלטה להעמיד אותו לדין בתחילת מרץ, אמר פון־רנסה כי הוא לא מתחרט על צעדיו. "הייתי עושה את אותם דברים שוב, למרות המחיר הגבוה שאני משלם", הבהיר. "אני מודה שלא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה צרות. היה ברור לי שזה לא פשוט כי מדובר בנושא רגיש, אבל מה שהדהים אותי היה גודל ההתנגדות שחוויתי מצד אנשים מהדור שלי ומהדור הישן".
בגרמניה יש דיבורים על כך ש"היהודים כבר קיבלו מספיק פיצויים".
"כן, וזה מדהים שאנשים אומרים דברים כאלה. צריך לזכור שהדיבורים על כך ש'יגיע יום שבו גרמניה תהיה חייבת לשים גבול לפיצויים האלה', נאמרו לראשונה כבר ב־1946, ולצערי אתה תמיד תוכל למצוא את אותם אנשים שאומרים את הדברים האלה שבעיניי הם פשוט מגעילים. לא תשמע אותם מדברים על כך שצריך להפסיק לשלם את דמי הפנסיה לאנשי אס־אס לשעבר, על זה אף אחד לא ידבר. אלה דיבורים שלדעתי גובלים באנטישמיות, מצד אנשים ששונאים את העובדה שהעולם ממשיך לזכור את מה שקרה באושוויץ.
"מעבר לכך, אנשים בגרמניה צריכים להבין שהנושא של חוק הגטאות שונה בתכלית מהפיצויים שמדינת ישראל והיהודים קיבלו על מעשי הרצח של הנאצים, על הסבל שגרמו או על הרכוש שנלקח. הפנסיה למי שעבדו בגטאות היא דבר אחר לגמרי. זו לא הטבה אלא זכות סוציאלית שמגיעה להם כמו לכל גרמני אחר שעבד באותה תקופה. הם מקבלים בדיוק לפי אותם כללים, ומה שמדהים זה שרק בשנת 2002 הכירו בזכות הלגיטימית הזו".
קולט אביטל והגוף שבראשו היא עומדת, כמו גם ארגונים רבים נוספים, לא עברו בשתיקה על העמדתו לדין של פון־רנסה. "נקטנו כמה צעדים, במישרין ובעקיפין", היא אומרת. "קודם כול הלכנו בצורה מכובדת לשגריר הגרמני והגשנו מכתב שבו אמרנו שאנחנו, כמי שמייצגים ניצולי שואה שפון־רנסה סייע להם, מתנגדים לסוג כזה של הליך נגדו. הוספנו שגם אם אנחנו לא רוצים להתערב במערכת המשפט הגרמנית, אנחנו מבקשים שבגרמניה ידעו על מורת הרוח שלנו. פתחנו עצומה בישראל, וקיימנו פעילות ציבורית ותקשורתית בגרמניה סביב הנושא.
אני באופן אישי יצרתי קשר עם חברי פרלמנט גרמנים שיכולים לפנות למנהיגי נורדריין־וסטפאליה, המדינה שבה הוא נשפט". ניצול השואה וחתן פרס נובל אלי ויזל שיגר גם הוא מכתבים בנושא לגורמים שונים. נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, ד"ר יוסף שוסטר, פנה ל ראשת ממשלת נורדריין־וסטפאליה הנלורה קראפט, והדגיש את עשייתו של פון־רנסה עבור ניצולי הגטאות, "שבזכותו החזירו לעצמם את כבודם".
למשפטו של פון־רנסה יש גם צדדים פוליטיים, החל מפוליטיקה פנים־גרמנית שבה הוא נחשב נציג השמרנים בחבל ארץ שיש בו רוב לתפיסה הליברלית, ועד ללחצים שמפעילים גורמים שונים הטוענים כי ענישה לשופט שפעל למען ניצולי השואה לא תיטיב עם תדמיתה של גרמניה. יש הטוענים כי המשפט קשור לאמירות הנשמעות בגרמניה על כך שהפיצויים לניצולי השואה עולים למדינה מיליארדים, וכי אין להרחיב את החקיקה לטובת הניצולים.
קולט אביטל מביעה אופטימיות זהירה באשר לתוצאות הדיון: "דיברתי עם פון־רנסה פעמיים מאז תחילת המשפט, ואני מבינה שכרגע מסתמן ניסיון להגיע לפשרה מסוימת. אני לא יודעת מה בדיוק יהיה שם, אבל להערכתי זה יהיה פחות גרוע מהטלת קנס או מהאפשרות שרישיונו כשופט יישלל. זה באמת היה יכול להיות חמור מאוד. אני מעריכה, ואני אומרת את זה בזהירות, שאת רמת הענישה הזו הלחץ הציבורי וכל מה שעשינו מנע, כי בגרמניה הבינו שיש גם דעת קהל עולמית ושלא צריך לנקוט צעד בלתי מידתי". גורמים נוספים שעוקבים אחרי הסיפור מעריכים אף הם שהרשויות בגרמניה ישאפו להימנע ממצב מביך עבורם.
הדיון בעניינו של פון־רנסה היה אמור להסתיים כבר לפני כמה שבועות, אולם הוא נדחה. על פי הערכות, הדחייה נובעת מכך שבגרמניה מבינים כי הכרעה נגד פון־רנסה תתקבל באופן שלילי ברחבי העולם. בשיחה נוספת שקיימנו השבוע הוא נשמע אופטימי יחסית, והביע תקווה שתימצא דרך להגיע לפשרה בנושא, אך מסיבות ברורות העדיף שלא להרחיב בנושא: "הדברים עדיין תלויים ועומדים", אמר. "אני לא יודע אם נצליח להגיע להסכמות כי כרגע עוד אין מסקנות. אני מקווה שהדברים יסתיימו בצורה טובה. זה היה מאוד מרגש לקבל את מכתבי התמיכה ולשמוע על העצומות מישראל. אני אסיר תודה לכל מי שפעל לטובתי, וזה מה שנתן לי את הכוח להתמודד עם המצב שאני נמצא בו כבר תקופה ארוכה. הידיעה שיש מי שתומך בי ומעודד אותי עזרה לי מאוד".
פון־רנסה מודע לאירועים המתקיימים השבוע בישראל, ואף יודע לבטא בעברית את צירוף המילים "יום השואה". כשאני שואל אותו אם יש משהו שהוא רוצה לומר לניצולים ולעם ישראל ביום הזה, הוא משיב: "אני מלא בהערצה כלפי אותם אנשים ששרדו את השואה. המפגש עמם היה מאורע מאוד מרגש בעבורי. במקרים רבים הם מיעטו לדבר על מה שחוו באותן תקופות, וגם בני משפחתם בקושי ידעו מה עבר עליהם. בין הניצולים שפגשתי הייתה אישה בת 102. התרשמתי שהניצחון שלהם הוא שהם נשארו בחיים והצליחו להמשיך ולקיים חיים ומשפחה אחרי השואה. זה היה מדהים בעיניי".
אקו"ם