חרדית ויתרה על טקס המשואות: "לחברתי מגיע"
חיה יוסוביץ' הייתה אמורה לעמוד ביום העצמאות ולהדליק משואה, אבל היא בחרה להעניק את הכבוד לחברתה, פייני סוקניק: "שאלתי מי ידליק אם אוותר. כשאמרו את שמה, ידעתי מה אחליט"
כשמרים פרץ התקשרה לחיה יוסוביץ' והודיעה שהוועדה בראשותה החליטה להעניק לה פרס חשוב, יוסוביץ' חשבה שמדובר בתעודת הוקרה, מקסימום מפגש בבית הנשיא עם עוד אישים שהוועדה חפצה ביקרם. אחרי שהוחמאה והתרגשה כהוגן, אמרה לה פרץ כי מיד יתקשר אליה מישהו שייקח ממנה פרטים. כשהמפיק של טקס הדלקת המשואות התקשר ואמר לה שהוא צריך את פרטיה, היא כמעט אמרה לו שמדובר בטעות במספר. "רק אז נפל אצלי האסימון שלכך בעצם התכוונה מרים, שנבחרתי להדליק משואה בליל יום העצמאות. הייתי בהלם", מספרת יוסוביץ'. אחרי ההלם הגיע גם הוויתור האצילי על הכבוד העצום, שספק אם קיימים ישראלים רבים שהיו מוותרים עליו, אבל לזה עוד נגיע.
עוד כותרות ב-nrg:
- פצצות מרגמה נורו מעזה, צה"ל הגיב בירי טנקים
- נחשף: כמה משפחות נפגעו מקריסת אור נדל"ן?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חיה יוסוביץ' היא אישה חרדית מהזרם הליטאי, בת 40 ואם לתשעה מבית־שמש. עיסוקה המרכזי הוא ניהול רשת בתי הספר 'שמע ישראל' הפועלת בחבר המדינות. הרשת היא אחת משלוש, שיחד מרכיבות את פרויקט 'חפציבה', המפעיל כ־50 בתי ספר ציוניים ברחבי בריה"מ לשעבר בשיתוף משרד החינוך והסוכנות היהודית. 'שמע ישראל' שבראשה עומדת יוסוביץ' היא רשת חרדית־ליטאית, ולצדה פועלות 'אורט' החילונית ו'אור אבנר' שמפעילה חב"ד.
מה לאישה חרדית ישראלית ולניהול בתי ספר ברוסיה? "כשהייתי בת 19 נסעתי למחנה קיץ במוסקבה מטעם גוף אמריקני בשם 'עץ חיים'", מגוללת יוסוביץ' את קורותיה. "נסעתי לשלושה שבועות, ומצאתי את עצמי נשארת שם זמן כפול. התחברתי מאוד למקום".
יציאה למחנה כזה מקובלת בציבור החרדי?
"קודם כול מדובר במחנה לבנות בלבד. שנית, הוריי אמריקנים ושם זה יותר מקובל. מה שהיה אז פחות מקובל זה לנסוע למחנה ברוסיה. זה היה ב־1995, זמן לא רב אחרי נפילת מסך הברזל, וכל המציאות שם הייתה הזויה. אבל ההורים מאוד תמכו בי ועודדו אותי".
החיידק הרוסי לא עזב את יוסוביץ', והיא חזרה לשם למחנה חורף. "גם אחרי החתונה הנושא המשיך לבעור בי. חמש שנים אחרי הנישואין, מטופלים בכמה ילדים קטנים, נסענו למוסקבה לשליחות שנמשכה חמש שנים", היא מספרת. לאחר מכן, כשהילדים גדלו מעט והיו זקוקים לחינוך בישראל, היא חזרה איתם ארצה, בעוד בעלה עקיבא ממשיך כמה שנים על קו מוסקבה־ישראל כדי למלא את תפקידו כרב ישיבה וקהילה שם.
כשחזרה ארצה הכירה יוסוביץ' את משולם נהרי מש"ס, שלדבריה היה ועודנו מעורב מאוד בכל הקשור לתפוצות: "הוא היה אז סגן שר האוצר, ועבדתי אצלו כיועצת לענייני תפוצות. כשעזבתי הוא ביקש ממני לנהל את 'שמע ישראל'. ומאז זו השליחות והעבודה שלי". בתקופת ניהולה התרחבה הרשת והיא כוללת כיום, לצד בתי הספר, גם בתי יתומים, גני ילדים וארגוני סטודנטים.
במקביל לתוכני החינוך היהודי, הרשת מעודדת עלייה לישראל. "זהו אולי החלק המרכזי והחשוב לנו ביותר - כל דבר שגורם ליהודים בחו"ל להבין את הקשר שלהם לארץ. אנחנו מעודדים ביקורים וטיולים כאן, לימודי עברית וכמובן עלייה. עם הזמן ראינו שהצורך הוא לא רק בסיוע חומרי, שגם הוא כמובן חשוב, אלא בקשר נפשי של יהודי מול יהודי. העובדה שמשרדי ממשלה וגורמים מדינתיים שותפים בפעילות הזאת - משרדי החינוך והקליטה, והסוכנות היהודית - חשובה ומשמעותית בשבילם מאוד. מדינת היהודים היא לא עוד מדינה בעבורם".
בשנתיים האחרונות התרחבה פעילותה של יוסוביץ' ושל הרשת שבראשה היא עומדת אל מעבר לגבולות רוסיה, לרחבי אירופה. לדבריה, ההתפרצויות האנטישמיות מחייבות אותה ואת אנשיה לפעול גם במקומות שבהם לא פעלו בעבר. חלק מפעילות זו מתבצע בשיתוף ועידת רבני אירופה, שבן זוגה עקיבא הוא המזכ"ל שלה.
ובכל זאת, עד כמה שפעילותה של חיה יוסוביץ' בתפוצות מרשימה וחשובה, את הזכות להדליק משואה בערב יום העצמאות היא לא קיבלה בגללה. בזמנה החופשי - וכאמור מדובר לאם לתשעה שעובדת במשרה מלאה - מתפעלת יוסוביץ' פרויקט בשם 'נשים נהדרות' בעיר מגוריה בית־שמש.
"אחרי התפוצצות הפרשיות שהציגו את הפנים הלא יפות של בית־שמש, בעיקר אחרי סיפור היריקה המפורסם על הילדה בת השבע, חברתי הילה טימור ואני הרגשנו שאי אפשר להמשיך ככה", מתארת יוסוביץ'. "הילה באה ואמרה לי: 'הרי אני יודעת שיש עוד חרדים כמוך, ואת יודעת שיש עוד חילונים כמוני, אז בואי נעשה עם זה משהו'. החלטנו להקים קבוצות של נשים חרדיות וחילוניות תושבות העיר, שייפגשו כדי לדבר ולפעול יחד".
ההתחלה, לפחות מהצד של יוסוביץ', הייתה קשה: "זה היה מיזם חדש ולא מוכר. התקשרתי לכמה מחברותיי החרדיות והסברתי להן בהתלהבות כמה חשוב שיהיה שיח אמיתי בינינו לתושבות החילוניות. התגובות היו צוננות מאוד. אמרו לי 'בשביל מה צריך את זה', 'זה סתם בזבוז זמן', 'הרבנים יתנגדו' וכך הלאה. זה היה מתיש, ובהחלט הוריד את הביטחון. אחר כך התחילו להגיע מסרים דומים מבעליהן של אותן נשים לבעלי. אבל המשכנו בכל זאת, וברגע שהיו לי שותפות והתחלנו לגלגל את היוזמה והיא פרחה, הביטחון חזר. אגב, כל מי שבהתחלה אמרה לי 'לא', השתתפה בהמשך המיזם".
פרשת היריקות על הילדה נעמה מרגוליס התפוצצה בקול רעש גדול בסוף שנת 2011. המיזם של יוסוביץ' וטימור החל קצת לאחר מכן, והוא נמשך עד היום. "מה שפורסם אז בתקשורת הפך את בית־שמש למשהו נורא ואיום. 80 אחוז מזה לא היה נכון ונוצר כתוצאה מניפוח של הסיקור, אבל גם החלק שכן היה נכון הספיק כדי שנפעל. כשהגענו לגור ברמת בית־שמש א' חיינו שם כל הזרמים בהרמוניה וללא שום בעיות - חילונים, דתיים־לאומיים וחרדים. כשהוקמה רמת בית־שמש ב' הגיעה לשם קבוצה של קיצוניים ממאה שערים. מדובר ב־80 בתי אב מקסימום - רק בית ספר אחד או שניים שייכים להם מתוך כמאה וחמישים בעיר - אבל הם עשו רעש והקרינו על העיר כולה.
"התחלנו בפגישות הראשונות כקבוצה מול קבוצה. זה לא היה פשוט. אחר כך עשינו פרויקטים משותפים של אחת מול אחת. כל זוג נשים, חרדית וחילונית, קיבלו פרויקט, בדרך כלל לעשות יחד סרט. ואז נפלו כל המחיצות, ובצד השני התגלו בני אדם. פתאום יכולת לראות בימי שישי במרכזי הקניות של העיר זוגות וקבוצות של נשים שהשתתפו בתוכנית, יושבות יחד על כוס קפה. הביקוש הרב אילץ אותנו לשנות את אופי המפגשים, ומאז הם מתקיימים בסבבים של חודש, כלומר רצף של ארבע פגישות שבועיות. בקבוצה האחרונה השתתפו כמאה נשים. היום גם הגברים, שהיו הכי סקפטיים בהתחלה, התחילו להתעניין בקבוצות ורוצים כאלה גם לעצמם. יש גם קבוצות ברמות בכירות, רבנים וכדומה שנפגשים בקבוצות שלהם, אבל מטבע העניין זה עדיין מתחת לרדאר".
מה השתנה בישראל בעשורים האחרונים? הרי תמיד חיו כאן דתיים וחרדים לצד חילונים.
"החברה בכלל הולכת ומתרחבת. גם הציבור החרדי, גם החילוני וגם הסרוג כולם גדלים, ובאופן טבעי אולי נכנסים לגטאות משלהם. כולנו צריכים היום להשקיע הרבה יותר מאמץ מפעם כדי לפגוש מישהו שונה מאיתנו. לפני שלושים שנה יכלו לגור באותה קומה משפחה דתית, חרדית וחילונית. היום כל אחד נמצא ביישוב שלו או לפחות בשכונה משלו. החובה שלנו היא להתקרב, לא כדי לשכנע אלא כדי לחיות יחד. ויש עוד משהו: ככל שהציבור גדל, כך גם גוברים בו הקולות הקיצוניים. כולם לוקחים צעד אחורה, ופתאום יש פחות ופחות אנשים במרכז. וצריך להגיע למרכז, כלומר להיפגש, כדי לדבר ולהכיר".
אולי לך יותר קל לעשות את זה כי את חרדית מודרנית, לא ממש החרדית הישראלית הקלאסית.
"זה לא נכון. הבנות שלי ב'בית יעקב', כל הבנים בישיבות. יש המון כמוני. יש לנו קבוצת וואטסאפ של 65 נשים חרדיות בעמדות ניהול ובתקשורת, ואפשר להכניס לקבוצה הזאת עוד 200 נשים לפחות. קוראים לזה 'חרדי מודרני', אבל לדעתי מדובר כיום ברוב הציבור החרדי שעובד ומשולב בחברה, בטח בזרם הליטאי. רק שאת אלה לא שומעים. לא שאני מסכימה עם כל מה שקורה בציבור החילוני וזה בסדר שמתווכחים, אבל זה צריך לבוא ממקום של אהבה והערכה, לא של זרות וניכור. מי שלא מכיר את האחר ורק נואם עליו נאומים ואומר עליו כל מיני דברים, לא יגיע לשום דבר".
כפי שסיפרנו בתחילת הכתבה, הוועדה שבחרה מי ידליק השנה את המשואות בטקס המרכזי בליל יום העצמאות, החליטה שחיה יוסוביץ' ראויה לכך בזכות פעילותה הייחודית בקרב החברה החרדית, למרות הקשיים. אבל בטקס תעמוד שם ותדליק את המשואה מישהי אחרת.
"אחרי ההלם ולאחר שהבנתי לאיזה כבוד זכיתי", מתארת יוסוביץ', "שאלתי כבדרך אגב את המפיק שדיבר איתי מי ידליק את המשואה אם אחליט שלא מתאים לי מסיבה כלשהי. הוא הסתכל רגע בדפים, ואז אמר לי שמדובר במישהי שאני מכירה טוב - פייני סוקניק. ברגע שהוא אמר את השם שלה, ידעתי מה תהיה ההחלטה. פייני הקימה עמותה שמסייעת לנשים חרדיות בהליכי גירושין ואחריהם. אני כל כך מעריכה אותה על עבודתה, ופתאום זורקים לי את השם שלה.
"ביקשתי כמה שעות כדי להתייעץ עם בעלי ולעכל את העניין. הוא אמר לי: 'אני לא יכול להחליט בשבילך, אבל מובן שאגבה אותך בכל מקרה'. אחרי כמה דקות התקשרתי למרים פרץ ואמרתי שאני מוותרת על המשואה בשביל פייני. מרים אמרה שמאוד חבל לה, אבל שהיא מעריכה את זה מאוד. דיברו עם פייני, והיא התקשרה אליי נרגשת מאוד. שתינו נשים חזקות שלא מתרגשות או בוכות בקלות, אבל שיחת הטלפון הזאת הייתה מאוד מיוחדת".
איך מקבלים החלטה כזו, לוותר על משהו שכנראה לא יציעו לך שוב?
"עשיתי עבודה על עצמי. אמרתי, 'הרי בעצם קיבלת כבר את הכבוד, אז מעלה עליי הכתוב כאילו כבר הדלקתי'. החלטתי שזה ניסיון שה' מעמיד אותי בו, והעובדה ששמעתי את השם של פייני לא הייתה מקרית. הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות, גם כדוגמה לילדים. כמה שאחנך אותם במשך עשרים שנה, עד שלא אראה להם משהו שאני עושה באמת זה לא יהיה אותו דבר. אני מאוד שלמה עם המהלך ושמחה בשבילה".
אז פייני סוקניק תעמוד על הבמה ותדליק משואה לעיני עם ישראל כולו, וחיה תשב ביציע ותצפה בה בגאווה. כשאני שואל אם במקרה שבו כן הייתה מדליקה משואה היא הייתה מביאה עמה את כל המשפחה, יוסוביץ' מפתיעה: "לא הייתי מביאה לטקס את הילדים. ילד חרדי בהר הרצל זה לא דבר נכון מבחינתי. הם היו יכולים לצפות בזה באינטרנט, אבל לא להגיע לשם".
למה לאימא שלהם מותר להיות שם ולהם לא?
"הילדים נמצאים במקום אחד, וההורים במקום שונה. כשאתה עושה בחירות בשביל עצמך זה דבר אחד, אבל הילדים עדיין לא שם, ואני לא חושבת שאני יכולה לעשות את הבחירה הזאת בשבילם. גם במפגשי ההידברות בבית־שמש היו ניסיונות להקמת קבוצות מפגש של ילדים ולא הסכמתי. הילדים שלי פוגשים חילונים ואנחנו מתארחים אלה אצל אלה, אבל לא כקבוצה ומפגש רשמי. אגב, זה נכון לא רק לגבי הטקס. גם אם נלך לסיור בישיבת פוניבז' אני לא חושבת שניקח איתנו את הילדים. כשהילדים ירצו מעצמם, הם יעשו את הסיור. אנחנו כהורים צריכים לשים לב איפה המקום שלנו, ואיפה הילדים צריכים להתחבר אליו".
אבל אנחנו כהורים קובעים לילדים המון דברים, נרצה או לא נרצה.
"נכון, אבל יש בחירות שהם צריכים להגיע אליהן בעצמם. בתי הגדולה בת 18, ואנחנו כהורים רצינו מאוד שהיא תמשיך ללימודים אקדמיים. היא בחרה ללכת למכללה חרדית באופקים, ואנחנו מגבים אותה לחלוטין".
אני לא חושב שלמדליק משואה סרוג או חילוני הייתה התלבטות אם להביא את הילדים לטקס.
"ילד זה ציפור הנפש שלנו, ולא נעשה משהו שיש בו ספק שאולי הוא לא היה רוצה להיות חלק ממנו. אני לא חוששת שהוא יתקלקל שם או משהו כזה. אני עשיתי צעד שהוא צריך לעשות בעצמו. מבחינתי זה כמו שלא אעשה בשבילו שיעורי בית.
"וחוץ מזה", חותמת יוסוביץ' בחיוך, "המדינה רק מרוויחה מההחלטה הזאת: הנה פינינו תשעה כרטיסים לטקס הדלקת המשואות".
אקו"ם