ראשי » חדשות » בארץ

"הפסקנו להיעלב": העולים מבריה"מ מתבגרים

ואדים, יאנה, מקס ומרינה - שעלו לכאן כילדים בשנות התשעים - מספרים על התוויות החברתיות, ההלם התרבותי ומסכימים: "ברגע שהפסקנו לברוח מהזהות שלנו התחלנו להיקלט בחברה הישראלית"

"הסרטים הכי טובים על מלחמת העולם השנייה נעשו 20-25 שנה אחריה. כנראה יש איזשהו פרק זמן שצריך לעבור כדי שתוכל לקלוט מה באמת עבר עליך. זה מה שקורה לנו עכשיו".

עוד כותרות ב-nrg:
- המחבל בן ה-13 הורשע בשני ניסיונות רצח
- בכיר דאעש חוסל בהפצצה אמריקאית בעיראק
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

ליד שולחן עגול בבית קפה תל-אביבי מצטופפים ארבעה: מרינה קיגל (39), עיתונאית ועורכת; ואדים בלומין (37), מומחה תוכן והכשרה בסוכנות היהודית; יאנה פבזנר-בשן (37), עיתונאית ב-mako; ומקס פריידין (32), דייל אוויר וסופר בהתהוות. כולם עלו לכאן מברית המועצות בתחילת שנות התשעים, במה שנהוג לכנות היום 'עליית המיליון'. הם התנדבו לעשות הפסקה קצרה מחיי ההווה השוטפים, לחטט יחד בזיכרונות ולשתף בתובנות.

"הגענו לארץ במאי", נזכרת מרינה, "דחו לנו את הטיסה בגלל מלחמת המפרץ. היינו לבושים בבגדים חמים, ואני זוכרת איך דלת המטוס נפתחה וגל של חום עכור קיבל את פנינו. ראיתי אנשים יורדים ומנשקים את האספלט ולא הבנתי מה הקטע.

"שמו אותי בכיתה ט', למרות שהייתי אמורה לעלות לכיתה י'. נכנסתי לשיעור ביולוגיה ולא הבנתי אף משפט חוץ מהמילה אורגניזם. היה קשה לקלוט את השפה בבית הספר. הייתה ילדה שקראו לה איילת, ולא הבנתי למה קוראים לילדה 'הילד'. שמו אותנו שבעה עולים באותה כיתה, והיינו סוג של גטו. לא התערבבנו יותר מדי".
 
ניסו לשנות לכם את השמות?
יאנה: "לי ניסו לשנות ליעל. איך שהגענו לארץ ניגשה לאבא שלי מישהי ושכנעה אותו להכניס אותי לבית ספר של חב"ד. הגעתי לכיתה וזה היה נורא. הסנדוויצ'ים שלי הכילו בשר חזיר והיה לא נעים. הייתה לי שמלת סרפן ללא שרוולים, ויום אחד שכחתי לשים לה עליונית.

"אחת המורות העירה לי ואני זוכרת את עצמי הולכת לפינה, עומדת שם קפואה עם התיק עליי. חשבתי שאולי הוא יוכל להסתיר את הזוועה הזאת. אני זוכרת את עצמי בתפילה ממלמלת ועושה תנועות עם הגוף כי לא הבנתי מילה. במשך שנה קראו לי יעל, ואז עזבתי את בית הספר וחזרתי להיות יאנה".

מקס: "הגעתי לארץ בגיל שבע ובהתחלה היה די סבבה. רק אחרי כמה שנים המציאות התחילה להשתנות לכיוון של חשדנות ושנאה, ומילים כמו רוסי מסריח. מה שמעניין הוא ששיתפתי פעולה עם זה. ניסיתי להיות כמה שיותר ישראלי כדי שיקבלו אותי בחברה".
 
ואדים: "חשוב לדייק במושגים. אני לא 'רוסי'. פה בארץ הפכתי ל'רוסי'. נולדתי בבריה"מ וגרתי באוקראינה. למעשה ביקרתי ברוסיה עצמה בפעם הראשונה רק כשיצאתי לשליחות מטעם הסוכנות בסנט-פטרסבורג. זה נכון בנוגע לרוב דוברי הרוסית בישראל. בריה"מ לשעבר הורכבה מ-15 רפובליקות, אבל בישראל כולנו - יוצאי אוקראינה, ארמניה, אוזבקיסטן, אזרבייג'ן או אסטוניה - נחשבים 'רוסים'. הפער בין הרפובליקות הוא אדיר.

"אנחנו מגיעים ממקומות מאוד שונים, שהדבר היחיד שמחבר ביניהם הוא העבר הסובייטי והזיכרונות הסובייטים. אני לא מתגעגע לשום דבר רוסי, אני מתגעגע לזיכרונות הילדות שלי".

לקבוצת הוואטסאפ שפתחנו לפני המפגש הם קראו בהומור "מגרש הרוסים". שם הם עוד הרשו לעצמם להריץ כמה דאחקות על המוצא, שבמפגש עצמו התחלפו בנימה רצינית יותר. כשאני בוחרת לציין שזה קלאסי מצד ואדים להופיע למפגש עטור בפפיון, הוא לא מתרשם מההלצה.

"כשהגעתי לארץ התחלתי ללמוד בממ"ד 'אושא' ברמת-גן", הוא מספר. "הייתי העולה היחיד בבית הספר. אחרי שבועיים הודיעו לי ששולחים אותי לחידון התנ"ך לעולים בירושלים, והיה כתוב שהאירוע יתקיים בהשתתפות שר החינוך ונשיא המדינה.

"באותו בוקר הגעתי עם חליפה ועניבה ומשקפיים מיוחדים עם מסגרת עבה, לכבוד המעמד. איך שנכנסתי כולם התפקעו מצחוק. מישהו ניגש אליי ואמר לי: 'תבין, ישראלים לא מתלבשים ככה'. אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל עניתי לו: 'עכשיו אני ישראלי, וככה אני מתלבש'".
 

אתם מתארים חבלי קליטה והשתלבות לא פשוטים, ועדיין, הגעתם לכאן במצב הרבה יותר פריבילגי ביחס לעליות אחרות - משכילים, אשכנזים, עם תארים ומקצועות טובים. לכאורה היה אמור להיות לכם הרבה יותר פשוט. יכול להיות שגם לכם היה חלק בהתבדלות?

ואדים: "כמו שבשנות החמישים שלחו את האוטובוסים מנמל חיפה לירוחם, ככה ניתבו גם אותנו. לא כל מי שהגיעו לאריאל קראו את הרב קוק ומאמינים בחזון ארץ ישראל השלמה. כשב'צוק איתן' עפו טילים, הם נפלו על מזרחים ורוסים.

"גם בברכת ראש הממשלה לרגל ה'נובי גוד' הוא דיבר על יופי המסורת שהבאנו ועל חשיבות קירוב הצפון והדרום. כלומר, ברור ששם נמצאים היום מרבית דוברי הרוסית. אז הגטאות אכן נוצרו, אבל לא כי הרוסים בנו אותם".

אלא כי שמו אתכם ליד המזרחים?
"כי גם את העלייה הזאת דחקו לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. ואז גם התחילו הסטריאוטיפים של 'עד שאנחנו התחלנו להסתדר, יגיעו אלה וייקחו לנו את מקומות העבודה, את הגברים ואת הכול'".

מרינה: "רוסים הם גזענים גם כלפי עצמם. בתוך החברה הרוסית יש היררכיה פנימית מאוד ברורה: למעלה מוסקבה וסנט-פטרסבורג, באמצע האוקראינים והמולדובים, ולמטה הבוכרים המזרחים. אני באתי מעיר די גדולה באוקראינה והתנשאו עליי.

"אני חושבת שהעלייה של שנות השבעים די תרמה לכך ששנאו את הרוסים החדשים, כי הם ירדו עלינו שבאנו ממניעים לא ציוניים. מכאן גם בא המושג 'עליית הנקניקים'. הכוונה היא לאנשים שבאו בשביל האוכל ואיכות החיים, וזה נכון, היו אנשים שבאו לכאן מהסיבות האלה".
 

מקס: "אני חושב שהיה שם קונפליקט שונה מהעליות האחרות. הגענו מיליון אנשים למדינה של שישה מיליון בסך הכול. הרבה מהעולים שהגיעו לכאן לא רצו להיות פה, אבל סגרו להם את הדרך לארה"ב. רובם עברו בנמלי התעופה בבוקרשט ובבודפשט. עד שנת 89', 95 אחוזים מהעולים שהגיעו לשם היגרו לארה"ב, ואז ארה"ב סגרה את השערים והם התחילו להגיע לצרפת ובריטניה.

"ממשלת ישראל הפעילה לחץ כדי שיסגרו את השגרירויות בפני המהגרים ויפנו את העולים לישראל. הייתה לך בחירה - או לחיות חצי שנה בשדה התעופה או לעלות על מטוס לישראל. רוב העולים הגיעו לכאן בשנים 90'-91'. ברגע שארה"ב פתחה שוב את השערים נגמרה העלייה, היו רק טפטופים".

"ארתור הבין הכול. בנו מתבייש בו. בעיניו של קוסטיה, הוריו הם לא יותר מזוג רוסים אנאלפביתים, אבודים וחלשים, בין הורים לבושים בקפידה שדיברו בשפת המקום. קוסטיה כבר לא זכר שפעם אביו ניגן בכינורו מול קהל של אלפים. הוא רואה אותו כל יום במדי השמירה הגדולים מדי, יוצא בלילות וחוזר נבול בבקרים. הוא רואה את הוריו מאבדים עשתונות מול מכתבים בעברית, נרעדים אל מול סמכות משפילה, חוששים מפני המחר" (מתוך 'שריון צלילים', ספרו בכתובים של מקס פריידין, שמגייס עבורו תמיכה בהדסטארט).

"ההורים זה הדבר הכי טראומטי עבורנו", אומרת יאנה. "היה תהליך של היפוך תפקידים בין הילדים להורים. הייתי צריכה לתרגם עבורם, למלא טפסים, ללכת לכל מיני מקומות כמו ביטוח לאומי ובנקים. עד היום יש לי אלרגיה לזה. זה לראות אותם כמו ילדים קטנים, להבין שהם לא באמת מסוגלים להגן עלייך ואת לא יכולה לפנות אליהם עם הצרות שלך. אימא שלי הייתה מורה לפסנתר בקונסרבטוריון.

"היא ניסתה לעבוד בזה בישראל ולא הלך, אז היא החלה לעבוד בניקיון עם קשישים, ובגדול זה מה שהיא עשתה רוב חייה בישראל. יום אחד אמרתי לה: 'אימא, את רוצה שנקנה לך פסנתר ותחזרי לנגן?' והיא ענתה: 'הידיים שלי כבר לא ידיים של פסנתרנית, אלו ידיים של מנקה'".

מקס: "גם להורים שלי לקח המון זמן להסתדר. ברוסיה הם היו סולנים של הפילהרמונית, ופה אני זוכר אותם בהתחלה מנקים מסדרונות ושוטפים כלים במסעדה. מבחינתם הכול היה עבודות זמניות, 'עד שנסתדר'. השינוי הגדול התרחש כשאבי שם על עצמו את מדי השומר והבין שהזמניות הזאת לא הולכת להיגמר.
 

"מה שהחזיק אותו הייתה העובדה שבמקביל הוא גם ניגן בתזמורת והוא היה יכול להמשיך לקרוא לעצמו מוזיקאי. באותה תקופה נפתחו הרבה תזמורות כי הגיעו המון מוזיקאים, אבל בהמשך הן נסגרו. בכל פעם אבא שלי היה מאבד תזמורת, ואיכשהו מסתדר על אחת אחרת. ואז התזמורת האחרונה עמדה להיסגר.

"אני זוכר אותו עומד בבית ומבין שמהיום הוא כבר לא יוכל לקרוא לעצמו יותר מוזיקאי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתן לי לראות אותו ככה עצוב. אגב, בסוף לא סגרו את התזמורת הזאת והוא הצליח להגיע כמוזיקאי עד הפנסיה".

איכשהו מתקבל הרושם שכל העולים הרוסים היו מוזיקאים ומהנדסים. זה באמת נכון?
ואדים: "יש אמנם בדיחה שאם עולה לא יורד מהמטוס עם כינור זה כי הוא מנגן בפסנתר. אבל כדרכם של סטריאוטיפים, לא כל המיליון שהגיעו לכאן הם מהנדסים ובלרינות, בדיוק כמו שלא כולם מאפיונרים וזונות".

מקס: "ההתנשאות היא אחד הסטריאוטיפים הכי חזקים על העלייה הרוסית, אבל כל מי שאני מכיר לא היה כזה. להורים שלי היה מאוד חשוב להתערות וללמוד עברית. אף פעם לא שמעתי בבית התנשאות".

יאנה: "ההורים שלי שנאו את הרוסים המתנשאים, ותמיד צחקו על כל אלה שמייללים שאין פה תיאטרון אמיתי כשגם ברוסיה הם לא הלכו לתיאטרון".

יש גם סטיגמות על הנפש הרוסית הקרה.
יאנה: "זה פשוט שטויות".

ואדים: "זה ממש לא נכון, בטח לא לגבי האוקראינים או יוצאי קווקז ומרכז אסיה".

הרוסים מחבקים ומנשקים?
יאנה: "יש אנשים חמים וקרים, כמו בכל עדה. הם כן ידועים בקיצוניות הרגשית שלהם, דבר שבולט מאוד בספרות הרוסית".

ואדים: "אני חושב שמה שאת קוראת הקור הרוסי זה בעצם טקט. שילוב של נימוס ודיסטנס".

יאנה: "יש לי ביטוי לזה שנקרא 'הקופאית הסובייטית'. הוא מאפיין התנהגות של נותני שירות בתקופה הסובייטית, או כאלה שגדלו שם והגיעו איתו לכאן. כשנכנסת לסופר ברוסיה היו הנשים שעמדו מאחורי הדלפק והן אלו שהחזיקו את האוצרות כמו הלחם והנקניקים. הן היו קרובות לצלחת והתנהגו בגסות רוח כלפי הלקוחות".

מקס: "אי אפשר היה לפטר אותן, ולא היה אכפת להן אם המוצרים יימכרו או לא כי ממילא הכול ממשלתי. יכולת להיכנס לחנות ולקבל יחס גרוע והתלונה נרשמת ב'ספר התלונות', אבל הקופאית לא תזוז".

מזכיר קצת את הדמות של לובה הקופאית הרוסית מ'ארץ נהדרת'.
מקס: "בכל סטריאוטיפ יש אמת, וזה כן משחק על משהו. אבל אני יותר אהבתי את הדמות של רועי שלא רוצה להיות יורי. לדעתי מי שכתב את זה הוא עולה ותיק כי הוא עשה ניתוח גאוני של משבר הזהות הרוסי. רועי לא רוצה להיות רוסי כי הוא הפנים את הסטריאוטיפים על הרוסים. זה משהו שקרה להרבה מאיתנו. ואז מפסיקים עם המבטא ומתביישים לענות בטלפון, מסתירים את הזהות".

עבדתם על המבטא?
יאנה: "אני עבדתי על המבטא. התאמנתי על זה קשות, אבל אני לא יודעת אם שומעים אותי עדיין או לא. היום לא אכפת לי בכלל, אבל כשהייתי קטנה התביישתי".

מרינה: "אני מכירה אנשים שהלכו לקלינאית תקשורת בשביל להיפטר מהמבטא. לבן שלי יש ר' מתגלגלת, והוא לא מקבל תפקידים בגללה".

מה לגבי הומור רוסי, יש דבר כזה?
ואדים: "אני חושב שהומור זה מנגנון הגנה מאוד יהודי, שנוצר מחיי הדלות של השטעטל וממציאות של הישרדות ופוגרומים. בעלייה שלנו, להבדיל, זה לא היה מנגנון ההגנה המרכזי. כשמשהו היה חסר - פשוט יצרנו מענה. כשהיו לנו טענות נגד מערכת החינוך המקומית, הוקמו בתי הספר 'שבח מופת'.

"כשהיו טענות על היעדר תרבות, נוצרו מוסדות תרבות לתפארת. כך גם לגבי הרגלי צריכה, החל מחנויות מכולת וכלה בתחום הפרחים. אפשר לבדוק כמה חנויות פרחים היו בארץ לפני שנת 90' וכמה יש כיום".

ובכל זאת, צריך להיות עיוור או סתם מנותק מהמציאות כדי לפספס את הרנסנס הרוסי שמתחולל בארץ בשנים האחרונות. החל מהתארגנויות כמו 'דור 1.5' או 'הבריגדה התרבותית' של צעירים דוברי רוסית, דרך קבוצות הומור בפייסבוק כמו 'רוסים עילאיים ומתנשאים' או 'סימן שאתה רוסי', וכלה בגרסה האוקראינית לחנוך דאום ברשת, הלא הוא יבגני זרובינסקי.

"משהו קורה בישראל של 2016", מסכים ואדים. "כל מיני קבוצות ותתי-תרבויות פתאום קמות ואומרות 'גם הסיפור שלנו שווה', לא רק זה של 'חוד החנית' לכאורה של הציונות, ויש מקום לא רק לנרטיב ההגמוני הישן. זה קורה גם למזרחים וגם לציונות הדתית. אני חושב שאם תשאלי את ההורים שלנו למה הם עלו לארץ, הם יגידו לך 'radi detey' - 'בשביל הילדים' ברוסית.
 

בכל העולם הדור הראשון יודע שהוא זה שישלם את המחיר הכבד של ההגירה. הסיפור של מקס על אבא שלו הוא מבחינתי קורע לב. זה סיפור של אנשים שמאבדים את עולמם - את המעמד שלהם ואת היכולת להבין עד הסוף מה קורה סביבם ולהיות חלק מהתרבות.

אבל הייתה תקווה שאנחנו, הדור השני, נצליח. המושג הסוציולוגי של 'דור וחצי' בא לשקף שאנחנו לא בדיוק דור שני להגירה. ישראל היא ללא ספק הבית שלנו, העברית היא שפתנו ואנחנו בוחרים לגדל כאן את ילדינו. אבל באותה מידה חשוב לנו לדבר רוסית ואנחנו כבר לא מתביישים בתרבות שממנה באנו".

יאנה: "לי בהקשר הזה דווקא יש ביקורת על ישראל. החוויות שאנחנו מספרים עליהן לא בהכרח זהות לחוויות של מהגרים במדינות אחרות. ההתכחשות לזהות שלך, הבושה - זה לא חייב להיות גורלו של כל מהגר. עשיתי כתבה על רוסים שעוזבים את ישראל לקנדה וארה"ב, וגיליתי שישראל מאוד 'מצטיינת' בגזענות ובאי-קבלת האחר.

"הם מספרים שבקנדה אף אחד לא צוחק על המבטא שלך, ויש פסטיבלים של כל מיני עמים ואנשים נכנסים, טועמים את האוכל ושומעים את המוזיקה ומאוד מתעניינים. משתדלים גם שלא יהיה ריכוז גבוה של עם אחד בעיר אחת אלא שזה יהיה מאוזן, כדי שאף אחד לא יהווה איום על מישהו אחר".

מרינה: "אבל בסוף זה חלק מהתהליך של להיקלט בתרבות אחרת. כדי שזה יקרה אתה חייב קודם לצאת מהתרבות שלך, להבין מה קורה, ואז לאמץ אותה בחזרה. אני התחלתי להיקלט באמת רק בצבא, שם נהיו לי חברים ישראלים. לאורך כל התיכון הסתובבתי בקבוצות של רוסים. זה כמו ללכת עם קביים. היה לנו מורה רומני שקרא לנו בצחוק 'החולים החדשים'".
 
מבחינה פוליטית נהוג לקטלג את הרוסים כימניים. זה עדיין נכון?
ואדים: "הנתונים מוכיחים אחרת. הקול הרוסי איננו מקשה אחת, והוא מתפלג כמו הקול הישראלי. צריך גם להבדיל בין דור ההורים לילדים, שפחות מצביעים למפלגות מגזריות. עובדתית, לא היה פה אף ראש ממשלה שנבחר בלי הקול הרוסי. העולים הצביעו לרבין וברק משמאל, ולשרון ונתניהו מימין.

"כשהעולים הגיעו לפה - אשכנזים, חילונים ומשכילים - היה נורא ברור לכאורה למי הם אמורים להצביע. וכשזה לא קרה, השמאל הישראלי עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - הוא נעלב והשאיר את הזירה לאחרים. כל מי שטרח לדבר עם הקהילה שלנו בשפה שלה והשקיע מאמץ להבין את הצרכים ואת האינטרסים שלה, הרוויח.

"הספר על ברק תורגם לרוסית. אריאל שרון טרח בכל כנס לדבר ברוסית. זו קהילה שמאוד שונה מהשטנץ הישראלי של ימין ושמאל. בכל הסוגיות של דת ומדינה - זו אוכלוסייה שברובה תצביע בעד ההפרדה, ועבורה הזהות היהודית היא קודם כול תרבותית. לעומת זאת, בסוגיות של ביטחון הם יבחרו בפתרון הרבה יותר מיליטנטי. מן הסתם ברור מה יצביעו אנשים שנופלים עליהם טילים בעשר השנים האחרונות".

ובכל זאת יש ירידה באחוזי התמיכה בליברמן.
יאנה: "מה ששבר אותם הוא פרשת השחיתות האחרונה של המפלגה. הם ראו גם שליברמן מבטיח ולא מקיים, כמו בעניין הנישואין האזרחיים והפנסיות. אצל הדור שלי יש זליגה יחסית מסוימת שמאלה, ללפיד ולמחנ"צ".
ואדים: "בדרך כלל למפלגות סקטוריאליות יש אינטרס מאוד ברור, והן נוטות לייצג נאמנה את האלקטורט שלהם. לצערי, זה לא קרה עם סקטור דוברי הרוסית".

יאנה: "נכון, הם לא עשו כלום למען המצביעים שלהם. לכן כואב לי על מרצ, שלא טורחים להתעסק בסוגיות של רוסים כי מבחינתם כולנו ימנים. הם מפסידים קהל בוחרים מאוד גדול, ולא קולטים שאצל הצעירים יש זליגה שמאלה".
 

מה קורה מבחינת היחס לדת אצל הרוסים?
ואדים: "אחד הדברים שקבוצת 'דור 1.5' מנסה לעשות הוא להעביר את המסר של השונות כערך, להבין שהעושר הזה מחזק אותנו כחברה דווקא מתוך הגישה של אנחנו כאן כדי להישאר ולהשפיע. איך יכול להיות שיש כאלה שהם מספיק טובים כדי למסור את נפשם למען המדינה, אבל לא מספיק טובים בשביל לקבל את הכבוד האחרון?

"ב-2013, החלל האחרון של צה"ל יבגני טולוצ'קו לא קיבל את הכבוד של הנחת דגלון צה"ל על ידי הרמטכ"ל וגם נקבר מחוץ לחלקה. היו סיפורים על חבר'ה שנפלו בקרב, ואמם הלא יהודייה קיבלה מכתב גירוש מהארץ. בגאווה גדולה אפשר לספר שאחרי שהצפנו את הנושא בתקשורת לאחרונה שונו הנהלים של צה"ל בנושא הזה. לעומת זאת, הבעיה של למעלה מ-300 אלף איש שלא יכולים להינשא - עדיין רחוקה מאוד מלהיפתר".

יאנה: "אני אתאיסטית ואין לי קשר לאלוהים, אבל הלכתי ללמוד קבלה, פילוסופיה יהודית ותלמוד כי זה עניין אותי ברמה האינטלקטואלית. הבעיה בארץ היא שמוציאים כל חשק להתעניין בזה כי יש כפייה דתית, ובייחוד על רוסים. אני יהודייה מכל הכיוונים, ולא בא לי להוכיח את היהדות שלי מול איזה סבא'לה ברבנות".

מרינה: "אני הוכחתי יהדות פה בארץ. עם פרצוף השיקסע שלי אף אחד הרי לא יאמין לי, ולכן הייתי צריכה להביא מסמכים מצד האימא. העניין הוא שבבריה"מ בשנת 53' לא כתבו לאום.

"הבאתי את סבתא שלי לרבנות, ולמזלי היא דיברה יידיש ובגלל שאחד הדיינים הגיע מאותו שטעטל בבלארוס הוא התחיל לפטפט איתה ואישרו לי את היהדות. יש סיפורי זוועה על מה שעולים עוברים כאן. בזמנו היה דוקטור בירושלים שהיית צריכה לנסוע אליו ולפי הפרצוף שלך הוא בדק אם את יהודייה. ממש תורת הגזע".

מקס: "גם אני יהודי כשר מצד האימא, אבל ברוסיה נתנו לי שם משפחה ארמני כי היה עדיף לא להזדהות כיהודי. לכן אני אפילו לא חולם להיכנס לרבנות כי אין לי כוח להתמודד עם זה. עשיתי שלוש שנים צבא ואני פה כל כך הרבה זמן שאני לא צריך שמישהו ישים עליי חותמת כשרות".

אחרי חצי יובל בארץ, אפשר לומר שאחרי הכול נקלטתם בהצלחה?
יאנה: "היום אני מרגישה בבית בתל-אביב. רק כשהגעתי לאוניברסיטה התחלתי להרגיש טוב עם עצמי. הכרתי אנשים שונים שראו ברוסיות שלי יתרון עצום, כי הם הכירו את התרבות הענקית שממנה באתי ואת הספרות הרוסית, ולא היו בורים כמו רוב הישראלים".

מקס: "עד לפני כמה שנים הדחקתי את הקטע הרוסי שבי, ורק כשהתחלתי לקבל ולהתעניין בזה התחלתי פתאום ליהנות. במשך שנים הרגשתי כמו פאזל שלא מתאים, אבל בשנים האחרונות אני עובר תהליכים ומגלה אנשים שעוברים את אותם הדברים, ופתאום אני כן מרגיש מתאים. ככל שלמדתי להשלים עם הזהות שלי, ככה הישראליות שבי התחזקה".
 

ואדים: "אני חושב שמה שקורה היום בארץ מביא אותי והרבה מחבריי לסף ייאוש. המנהיגות הישראלית משתמשת בייאוש הזה כדלק, כדי לנגח מגזרים אחד בשני ולא לפתור בעיות. אני לא שומע אף אחד מדבר במונחים של חברת מופת ושל הרעיונות והערכים החשובים שעליהם המקום הזה קם.

"אחרי ארבע שנות שליחות בסנט-פטרסבורג אני עדיין מתעקש לגדל כאן את בתי ובינתיים עושה מה שאני יכול. כבר חייתי פעם אחת במדינה שהייתה ואיננה. ראיתי את בריה"מ מתפרקת בגלל מה שקרה בפנים, אז אני במקום הקטן שלי מנסה לעשות הכול כדי שזה לא יקרה שוב".

מרינה: "הקליטה שלי בארץ הסתיימה ברגע שהפסקתי להיעלב, ביום שהפסקתי לתקן את האנשים שקראו לי רוסייה. למדתי לצחוק על עצמי. היום אני שלמה עם הזהות שלי ולא מתכוונת לעזוב את הארץ. אני תמיד אומרת בתוכנית הרדיו שאני עורכת שהמבטא שלי יגיע לפריים-טיים. הסיפור שלנו חשוב, אבל רק אנחנו יכולים לספר אותו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg