היורש של נתניהו? אלקין רוצה להיות ראש הממשלה
השר זאב אלקין, עולה ותיק מאוקראינה, דוחה את הטענות על קשיי הקליטה של העולים, טוען כי הציונות הדתית החמיצה את העלייה מרוסיה ושואף רחוק: "חייל שלא רוצה להיות גנרל הוא חייל גרוע"
"אני לא מסכים עם הצעירים, בני ובנות העולים מרוסיה, שטוענים שהם לא מסתדרים בישראל. אני חושב שבסך הכול זו עלייה שהצליחה מאוד, וכל השיח הבכייני הזה שהעולים לא מוצאים את עצמם או שרבים מהם היגרו - זה פשוט לא נכון. רק בין 10 ל-15 אחוזים מעולי בריה"מ לשעבר עזבו. באופן יחסי זה מעט מאוד. ברוב העליות ממדינות אחרות עזבו הרבה יותר, לעתים עד 50 אחוזים".
עוד כותרות ב-nrg:
- בכיר נוצרי: "האב נדאף מסכן את ביטחון המדינה"
- יעלון: "אין מה להשוות את ישראל וצה"ל לנאצים"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את הדברים הללו אומר בנחישות שר העלייה והקליטה זאב אלקין, ומתכוון, בין היתר, לקבוצת 'דור 1.5', המורכבת מצעירים שהגיעו לארץ ממדינות חבר העמים כילדים ושחלקם משמיעים טענות קשות על היקלטותם והשתלבותם בחברה הישראלית. "זו חבורה של צעירים שאחד הדברים שמאפיינים אותם הוא שהם הצליחו, ולכן הם גם מצליחים להשמיע את קולם בתקשורת ובמקומות אחרים", אומר אלקין.
"כמו לכל קהילת עולים, גם לעולי בריה"מ לשעבר יש בעיות ונושאים שחשוב לטפל בהם. מכאן ועד להגיד שהעלייה נכשלה - המרחק גדול. זה מאוד לא נכון. זו עלייה שהצליחה ותרמה מאוד למדינת ישראל, תוך שימור הזהות שלה. חלק מבני גילי ניסו להיטמע בכל מחיר ולהסתיר את הרוסיות שלהם, את המבטא והכול. אני אף פעם לא התביישתי בזהות שלי".
הוא עצמו עלה מחרקוב שבאוקראינה לפני 25 שנים, והחיבור העמוק שלו לנושא מגיע ממקום אישי. המבקרים בלשכתו מתקשים להחמיץ את מוצאו של היושב בה. על אחד המדפים ניצבת בבושקה (איתה הוא מסרב להצטלם - "זה קיטשי מדי, זה לא אני"), על הקיר מתנוססת תעודת העולה שלו (עם הקדשה אישית מראש הממשלה בנימין נתניהו), ועל השידה נראה לוח השחמט שקיבל במתנה מבית ספר טכנולוגי שבו לומדים יוצאי אתיופיה.
ובכל זאת, הוא אומר, "אני לא העולה הטיפוסי. מהרגע הראשון בארץ דיברתי עברית שוטפת, שאותה למדתי ולימדתי באוקראינה במחתרת. תמיד השתדלתי להיות מעורה בחברה הישראלית".
אלקין, בן 45, נשוי בשנית למריה ואב לחמישה. יחד הם מגדלים בכפר-אלדד שבגוש עציון גם את שתי בנותיה של אשתו מנישואיה הראשונים. הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה מאוניברסיטת חרקוב, ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לפני בחירתו לכנסת היה בשלבים מתקדמים של כתיבת עבודת דוקטור על "יהודים בארצות האסלאם בימי הביניים".
בעיר הולדתו חרקוב, המונה כשני מיליון תושבים, הייתה קהילה יהודית גדולה. "היו שם יותר מ-100 אלף יהודים", הוא נזכר, אך מסביר כי היהדות לא ממש הייתה נוכחת בחייהם. "גדלתי במשפחה מתבוללת, אבל כן היינו מזוהים כיהודים. היינו שייכים למיעוט קטן יחסית של אנשים שבדרכון שלהם נרשם 'יהודי'".
בעקבות אחוזים גבוהים של התבוללות ובגלל אנטישמיות ממסדית, כל מי שהיה לו הורה או סב לא יהודי העדיף שלא להירשם כיהודי. "בצעירותי למדתי במוסדות שהיו בהם אולי שלושה יהודים בכיתה", מספר אלקין. "אחר כך בתיכון למדתי בבית ספר מיוחד ללימודי מתמטיקה ופיזיקה. הרבה מדענים למדו שם.
"בכיתה שלי היו כארבעים תלמידים, מתוכם 35 היו זכאי חוק השבות. רק בבתי ספר כאלה האחוז היה גבוה כל כך. מתוך אותם 35, רק כחצי היו יהודים על פי ההלכה, ורק לשמונה מאיתנו היה כתוב בדרכון שהם יהודים".
אלקין, איש חד ומחושב, מחייך לרגע וממשיך: "אני מספר לך את כל זה כדי לומר שהיהדות שלי תמיד הייתה איתי - אם רציתי ואם לא רציתי, גם על הפרצוף וגם בתעודות", הוא צוחק. "אבל מעבר למה שציינתי, לא היו סממנים יהודיים".
המנהג היהודי הבולט ביותר, הוא מספר, התקיים בחג הפסח. "הביאו מצה, אבל אכלנו אותה יחד עם הלחם. מילדות חוויתי כל מיני היתקלויות אנטישמיות, בעיקר אמירות של חברים לכיתה. אבל מעבר לזהות יהודית שבאה בעקבות חוויות שליליות, התחילה להיבנות אצלי גם זהות יהודית חיובית, בעקבות קריאה של ספרות.
"אחת הדמויות ההיסטוריות ששאבתי ממנה גאווה בזהותי היהודית הייתה שפינוזה, הפילוסוף היהודי-הולנדי בן המאה ה-17, שאת ספריו קראתי כבר בכיתה ה'".
בצעירותו אובחן אלקין כמחונן והשקיע רבות בלימודים, אך שלושה צמתים בחייו, "נקודות תפנית" כדבריו, גרמו לו לנטוש את המדע ולהתרכז ביהדותו. "בתיכון, בגיל 15, נחשפתי דרך חברה לכיתה לספר לימוד קטנטן בעברית של פעילים שהפיצו יהדות וציונות במחתרת.
"חרקוב הייתה אז עיר צבאית שייצרו בה כלי נשק והיא הייתה סגורה לביקורי זרים. הספרון הזה צולם והוברח בתנאים לא תנאים, והוא היה קטן כדי שאפשר יהיה להעביר ולהפיץ אותו בהיחבא". אלקין הצעיר החל ללמוד בחשאי מהספרון הקטן.
תפנית שנייה אירעה במהלך הטיול השנתי ללנינגרד (כיום סנט-פטרבורג). אלקין הצעיר נקט צעד אמיץ במיוחד: הוא חמק מעיני המורים והלך לחפש את אנשי המחתרת היהודית. "זה היה טיול של שלושה ימים", הוא מספר. "ברחתי מהטיול ופגשתי את אנשי המחתרת היהודית. הם הרשימו אותי מאוד. הם חיו בתנאים פשוטים וסיכנו את חייהם כדי להפיץ יהדות וציונות.
"הם אמרו לי: 'תיזהר, בעיר שלך מסוכן מאוד להתעסק בנושאים האלה. אל תרחיב מעגלים יותר מדי, תלמד לבד'. הם נתנו לי ספרי יהדות ולימוד עברית, וגם קלטות עם שירי עפרה חזה ושלמה ארצי. האיכות של הקלטות הללו הייתה גרועה מאוד. הן עברו מאות העתקות מטייפ לטייפ, ובקושי יכולת להבחין במילים".
בהתאם להנחיית אנשי המחתרת הוא לא סיפר לאיש על לימוד העברית ועל המוזיקה הישראלית, גם לא להוריו. "רק אחי הצעיר גילה אותן במקרה", הוא נזכר.
"התפנית השנייה התרחשה כשלמדתי מתמטיקה באוניברסיטה", ממשיך אלקין, "ואמי סיפרה שראתה מודעות בעיר על קורסים של 'שפה יהודית'. אמרתי לה 'אולי זה יידיש. אם לא מדובר בעברית, זה לא מעניין אותי'. זה אכן היה קורס יידיש, אבל אחרי חודש כבר פתחו קורס ללימוד עברית". השנה הייתה 1988, וניצני השינוי בבריה"מ כבר החלו להיראות.
לפני שהחל את לימודיו קיים אלקין שיחה רצינית עם אמו ושיתף אותה בסודו ובמחשבותיו על עתידו. "אמרתי לה: 'אימא, אני לא בטוח שכדאי שאלך לקורס. אגלה לך סוד: כבר התחלתי ללמוד עברית, וזה כל כך משך אותי שאם אלך לזה זה יכול להשתלט עליי ולקחת אותי למקומות אחרים'.
"היא השיבה: 'אתה אדם מבוגר, תשלוט בעצמך. ברור שמתמטיקה תישאר הדבר העיקרי, אבל יהיה לך עוד תחביב'. אמרתי לה: 'אימא, אני הזהרתי'. היא מזכירה לי את השיחה הזו עד היום. בהמשך סיימתי שנה ג' באוניברסיטה, אבל אכן הלימודים הפכו לתחביב, והעברית והפעילות היהודית היו המרכז".
המורה לעברית החליטה לשלוח את אלקין, שהצטיין במיוחד בלימוד השפה, למעין מחנה קיץ בן חודש וחצי בסמוך לריגה שבלטביה, שהופעל על ידי אנשי המחתרת היהודית וארגון 'מחניים' הציוני-דתי. לטביה הייתה מקום קל יותר לפעילות יהודית לעומת רוסיה הסובייטית. "זו התפנית השלישית בחיים שלי", אומר אלקין. "בתקופה זו גם אימצתי את השם 'זאב', מפני שלסבא-רבא שלי קראו וולף, שהמקבילה העברית שלו היא זאב".
אלקין וחבריו הצעירים היהודים למדו עברית כדי להפיץ וללמד אותה לאחר מכן בסביבתם. "העברית שלי היא מאז פחות או יותר, לא למדתי עברית בארץ", אומר אלקין, ומציין שאחד ממוריו בבריה"מ היה לא אחר מד"ר אבשלום קור.
באותו מחנה החל אלקין הצעיר בתהליך של חזרה בתשובה. "מארגני הסמינר היו חברי ארגון 'מחניים' שפעיל בארץ עד היום. למרות שרוב החברים היו חילונים, ערכנו שבתות ותפילות. שני חבר'ה שהגיעו מישראל קיבלו סט אחד של טלית ותפילין, ואמרו להם בארץ: 'תנו את זה לאחד שהוא בעל הסיכויים הכי גדולים לחזור בתשובה'. זה היה בתשעה באב, אני זוכר את זה עד היום. התפילין עדיין איתי, בטלית כיסיתי את אבי ז"ל כשנפטר".
בשלב זה מונה אלקין לתפקיד סגן ראש הקהילה היהודית בחרקוב. "בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי מנהיג חבורה של אנשים שרובם המוחלט מבוגרים ממני, בשנות השלושים והארבעים לחייהם. אני וחבריי התחלנו לעשות שבתות יחד. שכרנו דירה, ערכנו ארוחות שבת, והלכנו בשבת לבית הכנסת במרחק של שעה וחצי הליכה לכל כיוון".
בלי שהתכוון לכך הפך אלקין לנציג הציונות הדתית בבריה"מ, ואף נאבק כדי להקים סניפים של 'בני עקיבא'. "ב-1990 השתתפתי בכנס של 'בני עקיבא אירופה' בבודפשט, והצעתי להקים סניף בבריה"מ, אבל החבר'ה מהתנועה העולמית פחדו ואמרו שזה צעד נועז מדי. התעקשתי".
לאחר ויכוחים הסכימו ב'בני עקיבא' כי שני מזכ"לים לשעבר - אמנון שפירא ויוחנן בן-יעקב - יבקרו במדינה, יבדקו את הפעילות שהחלה להתרקם ויבחנו את הרעיון. "הצלחתי להתגבר על הפחדים שהיו בצד הישראלי. יומיים אחרי החתונה שלי, תוך כדי השבע ברכות, קיימנו בדירה שלי את ועידת היסוד של בני עקיבא ברוסיה".
"אנשי הציונות הדתית היו מובילים בבריה"מ, ומילאו תפקיד מרכזי בכל התהליך של הפעילות היהודית והקליטה בישראל", אומר אלקין. לדבריו, באותן שנים אנשי הציונות הדתית היו החלוצים לפני המחנה. השליחים הראשונים מישראל לבריה"מ היו מהציונות הדתית, וכמחצית מהנהגת התנועה המחתרתית חבשו כיפות סרוגות.
"אנשים כמו נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, יוסף מנדלביץ, פעילי מחניים. הרוב מוחלט של ההנהגה השתייך לציונות הדתית". אך התהליך לא נמשך כפי שאולי היה אפשר לצפות. "הייתה פה החמצה היסטורית אדירה של הציונות הדתית, שהשקיעה משאבים אנושיים וחומריים ביהדות רוסיה".
מה קרה בהמשך? למה אין כאן מיליון חובשי כיפות סרוגות?
"זה היה פספוס גדול של ההנהגה הציונית-דתית, בעיקר מפני שלא ידעו לתת מקום לחבר'ה שבאו מתוך הציבור הזה, ולאפשר גם לדוברי רוסית להוביל. אנשי הציונות הדתית ניסו לנהל את העניינים גם בתוך הקהילה. ואז לאט לאט אנשים בעלי יכולות, חובשי כיפות סרוגות דוברי רוסית, התחילו לחפש את עצמם במקומות אחרים. יולי אדלשטיין שהתחיל במפד"ל פרש ממנה והקים את מפלגת 'ישראל בעלייה' יחד עם שרנסקי".
לא רבים יודעים שגם אלקין עצמו התחיל את דרכו במפד"ל. "התפקדתי למפד"ל בשבועות הראשונים לאחר עלייתי ארצה, אבל בשלב מסוים התייאשתי. המערכת הייתה מאוד נעולה וסגורה, למרות שאני דווקא הייתי מאלה שהכי השתלבו. הרגשתי שלא סומכים עלינו מספיק, שלא נותנים לנו להוביל בהתאם להבנתנו. בסוף כל אחד מאיתנו הלך למקומות אחרים".
יכול להיות שאם ההתנהגות כלפיכם הייתה אחרת, אתה ואחרים הייתם שרים מטעם הבית היהודי?
"יכול להיות. אם לא היו מפספסים את הרגע ההיסטורי הזה, ייתכן שהמפד"ל הייתה הופכת למפלגה של עשרים מנדטים ולא 12. הציונות הדתית החמיצה מיליון אזרחים ישראלים חדשים, שרובם המוחלט בעלי תפיסה בסיסית ימנית, בלי אנטי למורשת ישראל ולמסורת, אבל הם לא היו דתיים. במפד"ל או הבית היהודי לכל גלגוליהן לא תמצא שום נציג דובר רוסית".
איך אתה מסביר את זה?
"המערכת הייתה סגורה מבחינה תרבותית, אולי פטרנליסטית מדי, לא פתוחה לשינויים ולקלוט אנשים חדשים. הם חשבו שהם יודעים הכי טוב. הציבור הרוסי ראה שאין לו נציגים, אז הוא הלך למקומות אחרים. כל התשתית של 'ישראל בעלייה' הייתה של אנשים שבבסיס שלהם הגיעו מהמפד"ל.
"אפילו היום, כשהבית היהודי מנסה לבנות עצמו כמפלגה פתוחה, אין דוברי רוסית. היחידה שהתמודדה הגיעה דווקא מהעיתון שלכם (סופיה רון-מוריה, הכתבת הפוליטית לשעבר של 'מקור ראשון', צ"ק) וגם היא לא נבחרה".
מתברר שגם אלקין עצמו קיבל הצעה להצטרף לבית היהודי. "אני יכול לגלות לך שבשלב מסוים כשייסדו את הבית היהודי היו כמה מפלגות שהציעו לי להצטרף. בדיוק עזבתי את קדימה אחרי ההתנתקות, והתלבטתי לאן פניי מועדות. נפגשתי אז עם יעקב עמידרור, שב-2008 עמד בראש המועצה הציבורית של המפלגה לבחירת מועמדיה לכנסת, וניסיתי להבין למה מתכוונים.
"שאלתי אותו: 'איך אתם רואים עצמכם מול מיליון דוברי הרוסית, המהווים עשרים מנדטים?' לא רציתי להיות סתם קישוט. אף אחד לא ידע לתת לי תשובות. זה היה מדהים. אמרו 'אנחנו לא יודעים'. כשראיתי שזה כך, קיבלתי החלטה סופית ללכת לליכוד".
זה נכון שגם ליברמן הציע לך להצטרף אליו?
"היו שיחות כשחיפשתי את דרכי, אבל זה לא התאים לי כי אני אדם מאוד עצמאי. אני הולך עם האמת שלי, ואי אפשר לאלף אותי. מפלגה של איש אחד היא משחק שהוא לא בשבילי. למרות זאת, אנחנו בקשרים טובים".
אני משער שלא ממש רצית את משרד הקליטה שלא נחשב בכיר במיוחד, ואתה הרי ממוקם גבוה בליכוד.
"זה לא לגמרי נכון. לא חשבתי שאהיה שר הקליטה כי הייתי בטוח שזה יהיה התפקיד של ישראל ביתנו, וגם כשהתברר שהם לא מצטרפים לממשלה והתפקיד היה פנוי, חששתי ממה שיקרה עוד חודש-חודשיים כשהם יחליטו כן להצטרף. אני לא תופס את משרד הקליטה כקטן או זניח.
"מדובר במשרד עם תקציב והיקף פעילות גדולים, וזה נושא שמאוד מדבר אליי. אמרו לי שלתפקיד הזה יש מחיר כי זה נושא שלא מעניין את התקשורת, אבל אני מסתדר יפה מאוד", הוא אומר בחיוך. "אני ממשיך להיות מעורב בזירה המדינית והפוליטית".
למה באמת נושא העלייה לא מעניין את התקשורת?
"זה חלק מתהליך של השתלטות השיח הציני והפוסט-ציוני על התקשורת הישראלית, שאני מאוד מצר עליו. המשרד הזה הוקם רק אחרי שנת 1967, מפני שדוד בן-גוריון כראש ממשלה לא אפשר להקים משרד קליטה בטענה שנושא הקליטה, כמו הביטחון, חייב להיות תחת אחריות ראש הממשלה. לא תמיד קל לייצר כותרות ולמצוא נתיב לעיתונות, אבל לדעתי זה עיוות של התקשורת, כי את הציבור זה מעניין".
הגעת לארץ כדובר עברית, אבל אחוז ניכר מהעולים עדיין מדברים רוסית בבית.
"גם אני מדבר רוסית בבית. זו נקודת זכות, לא נטל. אני מנסה מאוד שהילדים שלי ידעו רוסית כי אני חושב שזה נכס תרבותי שישרת אותם, אבל אני לא מי יודע מה מצליח. הם מבינים. חלקם מדברים יותר, חלקם פחות, לקרוא ולכתוב זו כבר בעיה. אני יכול ללכת לשיעור תנ"ך וגם להצגת תיאטרון ברוסית, ולא רואה סתירה בין השניים".
בניגוד לרוב העליות האחרות, העלייה הרוסית די סגורה בתוך עצמה.
"הם הצליחו לייצר מעין מילייה של דוברי רוסית בארץ מבחינה תקשורתית, תרבותית ואפילו חינוכית, עם כל חוגי ההעשרה שיש לילדים אחרי הלימודים. זה בסדר גמור. אנחנו מזמן לא במצב של תפיסה שייווצר פה ישראלי חדש כמו שאבות התנועה הציונית-סוציאליסטית חשבו. אין אלמנט של למחוק את המורשת של כל קהילה. להפך, כל קהילה מביאה את המורשת שלה, וזה חלק מהפסיפס הישראלי".
מה הביאה העלייה הרוסית?
"ההייטק הישראלי לא היה קם בלי העלייה הזאת. כולם אומרים שזה חלק מסוד הפיכתנו לאחת מבירות ההייטק העולמיות. הרבה אנשים בעלי הכשרה במתמטיקה ובמחשבים שהגיעו לפה בתחילת שנות התשעים מילאו את חברות ההייטק. הם אמנם עבדו יותר כאנשי ביצוע ולא כיזמים, אבל היום יש כבר יזמים עולים.
"בנוסף, האקדמיה הישראלית נראית אחרת לגמרי בעקבות העלייה הרוסית, וגם התרבות שונה לחלוטין. מתיאטרון גשר ועד כל תחום תרבותי אחר - קולנוע, מוזיקה, הכול. אגב, יש תחומים שבהם העלייה הזו לא הטביעה את חותמה, כמו היצירה הרוחנית הדתית. יש היום רבנים דוברי רוסית שכותבים דברים מאוד מעניינים, ספרות ענפה ועשירה על נושאי יהדות בשפה הרוסית, אבל לצערי זה לא חדר לתרבות היהודית-ישראלית הכוללת".
אתה אמנם הצלחת והגעת לתפקיד שר ואתה מצייר את הקליטה בישראל בצורה חיובית מאוד, אבל בוא נודה על האמת - אנשים הגיעו עם תארים מתקדמים וניקו חדרי שירותים למחייתם.
"הצלחה זה לא אומר שלא יהיו קשיים. אתה יודע מה הייתה העבודה הראשונה שלי בישראל? נקלטתי בקיבוץ כפר-עציון, והעבודות שהציעו לי היו בלול בארבע לפנות בוקר או לחתוך בשר במטבח בלילה. עבדתי שם שלוש שנים ולא ראיתי בזה שום בעיה. אבל להורים שלי לא היה פשוט, ואני מודע לכל הקשיים. אבי החורג, שעבד בבריה"מ כמנהל בכיר במפעל תרופות, עבד כאן כפועל בגלל קשיי שפה. בגיל שלו זה לא היה פשוט".
מה היה לך הכי קשה אחרי העלייה?
"לי היה קל יחסית בגלל שהייתי מאוד מעורה, לא רק בשפה אלא בכלל במציאות הישראלית, וגם כי באתי בלי ציפיות יתר. ידעתי שיהיה קשה. באתי עם משפחה, נולדה לי ילדה חצי שנה אחרי שעלינו ארצה, אשתי למדה באוניברסיטה ואני במקביל בישיבת הר עציון.
"זה לא פשוט לבנות את עצמך מחדש, אבל בסופו של דבר רמת החיים של כולם עלתה ביחס למה שהיה להם שם. מאידך גיסא, כולם היו ממוקמים שם גבוה יותר בסולם החברתי ביחס למעמדם בישראל".
יהיה כאן ראש ממשלה רוסי?
"יכול להיות. סטטיסטית יש פה מיליון איש דוברי רוסית. האם מישהו מהם יכול להיות ראש ממשלה? בוודאי".
מה איתך בהקשר הזה?
"שאלו אותי את זה ביום הראשון שנבחרתי לכנסת, בגיל 35, והתשובה שנתתי כבר אז היא שאתה בא לפוליטיקה כדי להשפיע היום. אנשים שבאים כדי לשרוד בשביל תפקיד שיקבלו בעתיד ולא מוכנים לקחת סיכונים - בגלל זה הם נבעטים מהפוליטיקה. חייל שלא רוצה להיות גנרל הוא חייל גרוע. האם אני רוצה? כן. האם אני, עם כל הפז"ם שיש לי, מוכן לכך היום? אני חושב שלא. יש לי עוד מה לעשות בדרך".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם